הסופר, יצחק שויגר, הוא עורך דין תל אביבי, בה נולד, פעיל ועוסק באמנויות שונות להנאתו, ביניהן גם הכתיבה. בצד פרסומי סיפורים קצרים בעיתנות ובלוג אינטרנטי, הוא מחבר גם ספרים. זהו ספרו השני.
בספרו זה חורז המחבר חרוזי זכרונות ילדות למחרוזת אחת של עלילה רקומה וחקירה בלשית שזורה בתיק משפטי שעקבותיו נמצאות בחייו המקצועיים. בסיפור נשזרים עניני ירושה ויצרים כסף ותאוות. העלילה נרקמת באופן שוטף ומעניין ובסופה סוף רומנטי ומפתיע.
קטגוריות: מתח ופעולה, סיפורת עברית, ספרים בחינם
הסופר, יצחק שויגר, הוא עורך דין תל אביבי, בה נולד, פעיל ועוסק באמנויות שונות להנאתו, ביניהן גם הכתיבה. בצד פרסומי […]
1
ככר העיר רעשה. המוני בני אדם צבאו על פני כיכר מלכי ישראל במרכז תל אביב, מתגודדים לראות מה קרה. כאש בשדה קוצים עברה השמועה כי ראש הממשלה נורה בידי מתנקש. הצעירים התגודדו בחבורות. חלקם הדליקו נרות. צעירות וצעירים בוכים הסתובבו וחיכו, חלקם צמוד למקלטי רדיו ניידים, עוקבים בחרדה אחר החדשות, מקוים לטוב ויודעים כי זו תקוות שווא.
דובר הממשלה יצא מבית החולים והכריז בשידור ישיר, “הממשלה מודיעה בצער ובתדהמה על מותו של ראש הממשלה.” כולם שמעו ומיאנו להאמין. אויה לנו, שכך הייתה לנו, הרהרו רבים. לאן התדרדרנו. מי היה מאמין שנגיע לשנאת אחים כזאת שתוביל לרצח.
אביגדור קליש היה גם הוא בכיכר מלכי ישראל, מרכז הפגנות ההמונים בישראל. בזכות קירבת מקום מגוריו לכיכר, השתתף לא אחת באירועים דרמטיים שיזכור שנים רבות, ויספר לכל מי שרק ירצה לשמוע. “כן, אני זוכר, אני הייתי שם.”
הוא זוכר את ההפגנה הגדולה בכיכר, עת הדהדו תותחי מלחמת לבנון. הוא זוכר את הפגנות הימין והשמאל שנאספו בכיכר. את ההפגנות נגד הדתיים, את הכנסים בעד הדתיים, את כל כינוסי המחאות. כן הוא זוכר. הוא תמיד חלק מן האירועים.
כן, חשב לעצמו. אני זוכר את הנאום האחרון של ראש הממשלה. כן, אני זוכר את זה, בתחילת נובמבר כמו היה אתמול בלילה. אני זוכר איך שרו את “שיר השלום,” ולאחר מכן האנשים שעל הבמה החלו לרדת לכיוון בית העירייה. המקום היה מוקף כולו אנשי ביטחון. ראש הממשלה ועוזריו, סגניו ויועציו התחילו לרדת לעבר המכוניות שחנו שם.
ואז השיג אותו המתנקש.
הרבה יותר פשוט ממה שאפשר לצפות. הוא פשוט עמד שם וחיכה. איש לא שאל אותו מדוע הוא עומד, איש לא התעניין. וכך, כשירד ראש הממשלה למכוניתו, הוא התקרב מאחוריו ופשוט ירה בגבו, שלושה כדורים.
“בחורינו המצוינים” – כך קוראים להם – לא השכילו לחסום בגופם את היריות שפילחו את לב העם והותירו אותו שותת דם.
מאוחר יותר, לאחר שמרבית המשתתפים עזבו את הכיכר, צירף אביגדור קליש את הנר הפרטי שלו למאות הנרות שכבר דלקו. רק כך הרגיש כי הוא חלק מכולם. כן, גם הוא הדליק נר על מקום נפילתו של ראש הממשלה. כמה דקות עוד ישב באותו הלילה על מדרגות הכיכר, חושב על מה שאירע ואינו מבין כיצד לא הצליחו למנוע את מעשה הנבלה. הרי הכתובת הייתה על הקיר. כולם ידעו כי משהו עלול לקרות. בעיתונים דיברו על ההסתה ועל האלימות. על האיום ועל הפחד. לפעמים אין אביגדור קליש מבין איך מאורעות מסוימים קורים. שהרי לפעמים כל כך ברור שהם יקרו, שלא ברור מדוע אין איש מונע אותם מראש.
מאוחר מאוד חזר אביגדור קליש לביתו. במשך שעות, ישב בכורסת העור הישנה שלו וחשב. ער ולא ער, ישב אביגדור כמעט עד שעות הבוקר המוקדמות. עם כוסית משקה בידו, הוא יושב ומהרהר בלילה הנורא שעבר עליו. דירתו שמשה אותו בערבוביה כמשרד ובית.
שעות ישב, עד ששמורות עיניו כבדו. לבסוף, בשארית כוחותיו גרר עצמו למיטתו שבחדר השינה הסמוך לחדר עבודתו. מאז נפרד מאשתו ועבר לגור בגפו, העדיף לאחד את משרדו ודירתו. לא אחת סבר, כי אילו עסק בעבודה אחרת, שלא הייתה מוציאה אותו מביתו לשעות רבות כל כך, אולי יחסיו עם אשתו היו טובים יותר והריחוק ביניהם אולי לא היה מתרחש. מי יודע? הרהר לעצמו.
קליש הסתכל בשעונו ורטן. למחר נקבעה לו פגישה עם לקוחה חדשה והוא צריך להיות ערני ובמיטבו. נדודי השינה לא היטיבו עמו, ולא הגיעו בזמן הנכון.
הוסיפו תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
מלכה רוזנטל – :
יצחק,
מחכה בקוצר רוח לפרק ב'.
יישר כוח,
ושנת יצירה פוריה
מלכה רוזנטל