המקום: תל אביב. השנה: 4110. בזמן שחלליות משייטות להן בשמיים, יושבת דליה גורנישט בביתה שברמת אביב ג' ועומלת על […]
אבל אף פעם לא אמרת לי שום דבר.
הרי אם היית אומר לי משהו, אולי גם אני הייתי אומרת לך משהו, ואז הדברים היו בכלל נראים אחרת.
אולי מעולם לא הייתי מגיעה למצב הזה.
אולי… אולי אף פעם לא הייתי לבד, בבדידות הזאת, שכמה שלא נעטוף אותה ונכסה אותה וננסה להסתתר מפניה היא תכה בנו, תצליף עם הרוח הרעה שלה, תאיר עלינו באורה השחור משחור כמו בעיגול של מטרה.
היית צריך לדבר איתי! להגיד לי משהו! סליחה… או… אתה יודע מה, לעזאזל מסליחה! אפילו ההיפך הגמור מזה! להעמיד אותי במקום! בפינה! אבל משהו היית צריך להגיד לי…
כי הרי הכל זה עניין של תקשורת, יקירי. הכל! הכל! הכל! תקשורת! הידברות! להוציא החוצה את האמת וכל האמת בלי שום בושה, בלי פילטרים!
אבל אתה ואני היינו… טוב, ואנחנו לא היחידים. הרי ככה זה בדרך כלל במערכת היחסים שבין הגבר לאישה: אומרים כל כך הרבה מילים מיותרות כשאת העיקר מזניחים.
מה כל כך קשה להשתמש במילה כמו "אהבה" בתדירות גבוהה יותר? ולא רק להשתמש בה, כמובן! אלא להשתמש בה ובאמת ובתמים להאמין! להאמין במילה העצומה הזאת ובכל החלקיקים האטומיים, בכל ה… ה… איך להגדיר את זה בלי להישמע מטומטמת… בכל האורגניזם החי שלה. "אהבה", "לאהוב", "אני אוהב", "אני אוהבת"…
כמה שזה קשה להוציא את כל זה החוצה. מודה.
ואיך שהקושי הזה אף פעם לא עוזב אותנו…
*
אני מסתובבת בבית הריק. הילדים בבית הספר, הרדיו פתוח בשיא הווליום.
"אז בסופו של דבר יהיה שלום או לא יהיה שלום?" צוחק מישהו ברדיו.
באמת מצחיק מאוד, אני חושבת בתוך הראש, בשעה שהידיים נדחפות אל תוך הכיור ומבריקות את הכלים.
כל כך הרבה בועות בתוך הכיור הזה שממוקם בצורה מאוזנת ישר בתוך הראש שלי. בועה ועוד בועה ועוד בועה. וכל בועה היא סיפור שלם בפני עצמה, כל אחת כזאת היא חיים שלמים, מארג אינסופי של טוב ורע, עשוי שתי וערב, מקושר אחד לשני כמו בחבל טבור. הבועות נספגות בתוך המוח שלי, הממברנות זזות, יוצרות מחשבה שמחוברת כמו בלולאה למחשבה אחרת.
איפה הייתי בלי כל המחשבות שלי ועד כמה טוב יכול היה להיות לי אז?
מי צריך לחשוב כל כך הרבה? מה זה נותן? למה זה טוב?
*
אני חושבת שאם פעם אחליט לכתוב את סיפור חיי, הוא ודאי יהפוך לרב-מכר. ואם לא כאן, אז לפחות שם. מקומות הם דבר מאוד גמיש מטבעם, אפשר לשנות אותם לכיוון שלך כל אימת שרק מתחשק לך.
אני מסיימת להבריק את הכלים, מכבה את הרדיו ומתיישבת על יד המחשב. אני ממשיכה את הסיפור שהתחלתי לכתוב אתמול. יש לי רעיון מגובש בראש, יש לי צעדים עתידיים מתוכננים בקפידה, אבל משהו עדיין בכל זאת חסר לי. החור המתיש והמעצבן שמצוי בכל שלם.
הדבר הזה שהופך בעיניי כל חלול לגאוני וכל גאוני לחלול. כל סתום למקורי וכל מקורי לסתום. החור הזה שאני יוצרת במו מחשבתי.
"לא לגמרי ברור, לא לגמרי ברור," אני ממלמלת לעצמי כשבלבי ובמחשבתי הסוף של הסיפור לא יוצר שום היגיון.
למען האמת, אני גם עוד לא סגורה לחלוטין לגבי השם של הסיפור. לא שזה מה שיעלה או יוריד אותו. כאילו שלשם יש חשיבות.
אני מהרהרת: אולי אקרא לו "התקווה שבלהיות אני"- דווקא שם מעניין.
אולי אני אקרא לו "האמא של אושר". לא רע.
מה שבטוח הוא, שלסיפור שלפניו אני אקרא "הפעם הראשונה שלי עם מלאך".
"נכון שזה שם יפה?" אני שומעת מישהי שואלת בתוכי. "שם יפה מאוד," אני עונה לעצמי בקול רם.
ON.
המחשב שלי על ON.
המוח שלי על ON. ואיתו גם הידיים. בעזרתן ה-ON הופך לשימושי. בלעדיהן הכל מתמוסס.
הילדים רחוקים עכשיו ממני שנות אור. והבית ריק. ושקט. שלווה של מוות ושל חיים. בדיוק כמו שבית צריך להיות בשביל סופרת.
גם כן סופרת, מי שישמע. הספר הקודם שכתבתי מכר אולי 250 עותקים, בהוצאת הספרים בעטו בי החוצה כמו בכלבה שוטה, והביקורות רתחו על העוול שאני עושה לנשים בסיפורים שלי, על ההאדרה העצומה שאני עושה לגברים מושחתים, ועל טעויות העלילה האינסופיות. מילא.
הספר הבא שלי יהיה להיט.
כבר יש לי חוזה שמן עם אחת מהוצאות הספרים הפחות מוכרות, אך מהיותר הגונות שקיימות בשוק- מבחינת התמלוגים לסופרים, אני מתכוונת.
על הספר הקודם שלי, גם אם הייתי מוכרת מיליונים, לא הייתי זוכה לקבל אלפייה. על הספר הזה, לעומת זאת, כל עותק שנמכר, אוטומטית מכניס לי לחשבון הבנק 60 אחוז ממנו. רק מלחשוב על זה אני מקבלת עיוותים בקצות האצבעות, שמתחילות לרוץ על המקלדת ולהקליד ולהקליד ולהקליד…
בואו נקרא לגיבורה של הסיפור שלנו רותי, ובואו נגיד שפעם, לא מזמן, היא הייתה בכלל גבר, שהשם שלו היה אביעד. לא, יודעים מה, לא בא לי על אביעד. בואו נקרא לו אריאל… אריאל… בוקצ'ינסקי-הר-סגול. כן. ככה יותר טוב. פעם הייתה לי פסיכולוגית שקראו לה תמר בוקצ'ינסקי-הר-סגול. זה שם לא רע בוקצ'ינסקי-הר-סגול. נשמע אותנטי, נכון? הקול שבתוכי שוב מרגיע ומאשש. הקול שבתוכי מבטיח לי שזה נשמע אותנטי בהחלט. אמין יותר מזה לא יכול להיות.
בכל אופן, אממממ… בואו נכניס לסיפור הזה קצת אקשן.
נכיר לרותי בחור. נקרא לו תומר. לא. רגע… אני חושבת שרונן נשמע יותר נכון. או.קיי. אז בואו נשאיר את זה ככה. רונן. ו…
השעות עוברות במהירות. שעה עשר, שעה אחת-עשרה, שעה שתים-עשרה.
בשעה שתים-עשרה כמו בכל יום אני יוצאת מהבית, נועלת את הדלת, נכנסת לחללית ונוסעת. אני אוהבת לנסוע. להשתלב בין כל החלליות, העצים, הבניינים הגבוהים, גדרות התיל המשויפות, הגשרים, המחלפים, התמרורים הצבעוניים: משולש-מרובע-עיגול. זה מרגיע אותי ככה, הנסיעות האלה. מרגיע אותי מהחיים שלי, משכיח אותי לאיזה זמן מעצמי.
בשביל סופרת, הדבר הכי מרגיע זה סיפורים של אנשים אחרים. לא סֶפֶר-סֶפֶר אלא סתם סיפורים, כאלה שעוברים מִפֶּה לאוזן, מהיד אֶל הפֶּה. הסיפורים האוויליים ביותר שקיימים על פני הגלובוס. סיפורי קניות והתחשבנויות, סיפורי ילדים וגירושים ואלימות במשפחה. סיפורי התעללות מינית, כן! איזה יופי! התעללות מינית! וגם… כן! בטח! תנו לי סיפורי ניתוחי אף ומין, שאיבות שומן, קיצורי קיבה, מתיחות פנים! מי אמרה על מי מה עם מי ומתי, ומאיזה צד את של החתונה!
סיפורים טפלים של נשים טפלות עוד יותר שגרות בשכונה שאני גרה בה. כבר עשו על המקום הזה אופרת סבון מצליחה במיוחד לפני איזה מיליון ומשהו שנים. בכל זאת, רמת אביב ג'. ובכל פעם שאמי מטריחה את עצמה לראות מה שלום נכדיה, היא נדהמת מחדש מהתת-תרבות שרווחת במקום הזה.
כדי שהילד שלי יעזוב אותי במנוחה לחמש דקות, אני נותנת לו שטר של 200 שקל, ורק אז הוא הולך. אם אני אתן לו שטר של 50, או של 100, או חלילה של 20, הוא יכוון עליי את הרובה הווירטואלי שלו ויפוצץ לי את המוח. לא נעים. מודה. להראות ככה לעיני כולם איך כל המחשבות המטורפות שבמוח שלי מתחברות להן יחד ונשפכות לי מהראש בעיסה דוחה בצבע לבן גושי?
אני מנסה להסביר לאמא שלי את מהלך העניינים כאן, אבל כדרכה, היא אדישה לקידמה ונאחזת בקרנות מזבח עקומות ובטענותיה המופרכות שכסף לא קונה אהבה.
מצחיק שעוד יש אנשים שבאמת מאמינים בזה. הרי אם כסף לא קונה אהבה, אז מה כן?
*
רמזור ועוד רמזור ועוד רמזור ועוד מחלף.
עולים ויורדים, כמו בחיים, ככה גם בנסיעה הארוכה הזאת.
הכי אני אוהבת אוטוסטרדות. את המהירות שלהן, את הדרך שבה הן מקצרות את הזמן והופכות שעות לדקות ודקות לשניות. כאילו שזמן הוא בכלל אינדיקציה למשהו. הזמן הוא הרי כמו הגוף שלנו. תייר.
אני אוהבת ככה לפתוח את כל החלונות (גם את החלונות התחתוניים), ולפעמים אפילו את הגג של החללית, ולתת לאוויר להתפרץ לי ישר לפרצוף. אני אוהבת להרגיש איך שהשיער הקצוץ שלי מתעופף לו ברוח.
בשעה אחת בצהריים אני תמיד דואגת לחזור הביתה.
להיכנס, להתיישב מול המחשב, להמשיך לספר לי את הסיפורים שראיתי- או שדמיינתי שראיתי- בין העצים ובתוך החלונות הקטנים והמרובעים של כל גורדי השחקים, ולשחזר לעצמי את הסודות הכמוסים שגיליתי בתוך גדרות התיל המשויפות, הגשרים, המחלפים, אינספור התמרורים המשולשים, המרובעים, העגולים, שבהם נתקלתי היום, עצרתי את החללית, נתתי זכות קדימה, ואז המשכתי לנסוע.
בשתיים בצהריים תמיד מגיע בֶּן. בֶּן מגיע ראשון, ואחריו מגיעה בָּת.
אני ושאול (בעלי, זכרונו לברכה), החלטנו שאם תהיה לנו בת נקרא לה בן, ואם יהיה לנו בן נקרא לו בת. לקראת הסוף הִשְתָּפָנוּ וסיכמנו על אותם שמות, רק לא לאותם הילדים.
בֶּן תמיד שקט, כמעט כמו האבא המת שלו. כשאני מתקרבת אליו, מחייכת ושואלת איך היה היום בבית הספר, הוא אומר שבסדר, וכשאני שואלת (למען האמת, כבר לא כל כך בזמן האחרון, עקב התשובה שכל הזמן חוזרת על עצמה) מה בדיוק היה בסדר, או במה מתבטא הבסדר הזה, ואם הוא יכול להיות טיפ-טיפה יותר ספציפי, הוא מביט בי בדיוק כמו שהאבא שלו היה מביט בי לפעמים, ואומר לי אחרי מחשבה ארוכה: "בסדר כמו שבסדר צריך להיות". יותר מזה אני לא שואלת. בֶּן חי את חייו, ואני את חיי.
מזכיר לי כל כך אותך. אם רק היית חי עכשיו ורואה אותו, ודאי היית מתגאה. זה כאילו שהצלחת לשכפל את עצמך עוד לפני שזה הפך לדבר שבשיגרה.
*
לפני יותר מאלפיים שנה שיכפלו את הבן אדם הראשון בעולם. קראו לו ג'יימסון אוברילד והוא היה סקוטי שגר באנגליה. קבוצת מדענים צעירים מאוניברסיטת אוקספורד שיכפלה אותו. הפרוייקט זכה להצלחה עצומה ולהתעניינות מכל קצוות תבל. השנה הייתה בסך הכל 2051 וכבר היה בן אדם אחד יותר מדי בעולם.
מצחיק שהיום זה נראה כל כך פשוט, טריוויאלי ממש.
אפילו את עליזה, השכנה שלנו ממול, כבר הכפילו ושילשו ואף אחד לא עשה מזה עניין. הבעיה היחידה עם זה היא שצריך להגיד לשלוש עליזות כל בוקר "בוקר טוב". אבל מלבד העניין הפעוט הזה, באמת ששום דבר לא השתנה. עליזה היא בדיוק אותה עליזה. וחוץ מזה שהחללית שלה עדיין עושה רעש של אלף חלליות בכל בוקר כשהיא (וכשאני אומרת 'היא' אני יודעת טוב מאוד לאיזו עליזה מבין השלוש שהיא אני מתכוונת) מתניעה אותה, הכל באמת אותו דבר.
אני זוכרת שכְּשלבָּת הייתה בחינת הבגרות בספרות, המחשב בחר בשבילה את הספרים: "צפע בידי" של ארוה באזן, "המטבח" של בננה יושימוטו, "סולה" של טוני מוריסון ו-"1984" של איזה ג'ורג' אורוול אחד. עם שלושת הראשונים היא התמודדה יפה מאוד (בכולם היא קיבלה מרובעים) אבל עם האחרון היא לא הפסיקה לריב. המחשב טען שהספר הזה הוא אחד מספרי המופת של המאה ה-20, אבל בת לא הפסיקה לצרוח עליו שהיא לא יכולה להתמודד עם דברים ישנים כאלה ושהיא מאוד רוצה לדבר עם המנהל על זה. אבל המחשב סירב, ובת בסופו של דבר נבחנה גם על 1984, וקיבלה על זה רק עיגול פלוס.
רגע, סליחה. מה שנכון נכון. צריך לעשות קצת סדר בבלגן.
אז ככה: אני חושבת שבגלל שאתם שייכים לזמן אחר, יש כמה דברים שאני ממש חייבת להבהיר לכם היטב היטב על ההתחלה לפני שנמשיך הלאה באוטוסטרדה שלי.
ראשית, לגבי הציונים. אני יודעת שאצלכם הם נקבעו (אצל חלקכם הם עדיין נקבעים) לפי מספרים. רק מלחשוב על זה אני תיכף גומרת. זה פשוט נורא מצחיק. כל כך לא מפותח, נורא אנמי, מִסְפָּרִים?! פְששש… מי היה מאמין שיש עוד אנשים באיזשהו מקום שמשתמשים בזה בשביל לתאר הצלחה או כישלון, יֶדָע או בּורוּת. כי אצלנו, וסליחה שאני צוחקת, חלילה לא רוצה להעליב אף אחד, אבל אצלנו כבר מזמן משתמשים בצורות כדי לתאר ציונים. זאת אומרת, מְעוּיָן זה הציון הכי גבוה שרק אפשר לחלום לקבל. רק מתי מעט זוכים לו. הציון השני הכי גבוה (והוא גם הנפוץ ביותר) הוא המרובע. הציון השלישי הוא הָמֶשׁוּשֶׁה, והרביעי הוא העיגול. כמו כן, יש תוספות והורדות של ציונים. פלוס- מסמל הורדה של ציון (לשם הדגמה, כדי שתבינו פחות או יותר על מה אני מדברת: משושה פלוס זה משהו בסביבות ה-65 שלכם, משושה מינוס זה בערך 69, ומעוין מינוס זה בערך 115), מינוס מסמל תוספת קטנה, כאילו?
זה באשר לציונים.
לגבי החלליות, זה מוזר לי אפילו לדבר על הנושא הזה, כי אני נולדתי אל תוך הדבר הזה, בזמן שאתם עדיין מוצאים בו איזו פנטזיה בלתי מושגת בעולמכם. ובכן, לפני שניכנס להגדרות, לתתי-הגדרות ולמהלומות חברתיות-תרבותיות שעוד תבואנה, בואו נבהיר דבר אחד: מה שפעם היה פולקסווגן, סובארו, דייהטסו ו- BMWהופך אצלנו אוטומטית לחללית. גם כאן יש אינסוף אפשרויות, מיליוני סוגים, צבעים, גדלים ומהירויות, אבל השורה התחתונה היא שאין אופציה אחרת. מהרגע שאתה נולד, עד לרגע שאתה מת (ודרך אגב, כבר הזכרתי שאף פעם לא מתים פה?) אתה מתנייע בחללית.
לבן יש חללית, לבת יש חללית, באותה מידה שלאביהם הייתה אחת כזאת (סגולה, ענקית, אקסטרווגנטית ומכוערת מדי לטעמי) עד שהוא מת- ולגבי זה עוד ארחיב בהמשך- וכמובן שגם לי יש אחת. אלו הם חוקי המדינה שלנו. "לא יחיה אדם ללא חללית פרטית משלו". ועל חוקים לא עוברים פה. מזמן עברו הימים של האנרכיה.
עכשיו, לגבי האיזכור הפותח שלי בנוגע לשטיפת הכלים בכיור, לרדיו, ולהקלדת הסיפורים שלי על המחשב, לגבי זה אין לי מה לעשות מלבד מלהתנצל על כך מראש. אני מודעת לכך שזה לא מודרני בעליל, לא מתקדם ונורא נורא (נורא!) מיושן, אבל כזאת אני. האמא של האולד-פאשן.
לכולם כבר יש אֶס1, לכולם כבר יש אצבעות דיגיטליות, אבל אני עדיין מתעקשת להקליד בעצמי, לשטוף את הכלים שלי במו ידיי, ולהאזין לרדיו.
בכל בוקר אני פותחת גלי צה"ל לשמוע קצת חדשות, לראות מה חדש בעולם, מה קורה במאדים, מתי יוחלט להמשיך כבר את המשפט הבלתי נגמר של אלוהים ואשתו, ובכלל, להתעדכן. כל בוקר אני חייבת להקשיב קצת לְסָנְדִי יחימוביץ' וְלֶטוֹפִי ברקאי. זה מסוג הדברים שפותחים לי את הבוקר. כן, אני יודעת שזה נורא עצוב, אני יודעת שזה מביך, כבר הועמדתי על כך לדין שלוש פעמים ורק בזכות שאול, ששכב פעם על השופטת ועשה קולות של הנאה, יצאתי זכאית.
עכשיו אפשר להמשיך בלי הפרעות מיותרות?
תודה רבה.
אתם רואים שאני בסדר איתכם? אני מודעת להבדלים בינינו, לשוני הקוטבי, לריחוק הגיאוגרפי, אז אני מנסה (ואנסה גם בהמשך, מבטיחה!) לעצור איפה שאתם מתקשים ולהסביר לכם בפרוטרוט למה התכוון המשורר. ובואו כבר עכשיו נסכם, שאם אתם נתקלים באיזו שאלה בהמשך, פשוט תצעקו את שם העט שלי (דורון בראונשטיין!) ואני מבטיחה להקשיב לכל השאלות שלכם אחת אחת, ולענות על כולן. או.קיי? עשינו עסק?! יופי. אני שמחה שאני לא מדברת עם גלמים.
אין עדיין תגובות