תשע שעות

בתיכון, בצבא, באוניברסיטה, הפתרון היה פשוט – 'שלוש שנים וזה נגמר, רק אסיים את זה וכל החיים יהיו לפניי.'
כאן זה לא יעבוד. הפעם, כשזה יסתיים, כל החיים יהיו מאחוריי. חייב להיות פתרון אחר, פתרון חדש, אבל לא משנה כמה אני מחשב את זה, התשובה נשארת שגויה.
ביום הראשון של גידי בעבודה, רחמים המנכ"ל מכריז על תחרות שנתית הנושאת פרס מפתה. גידי, שנושא עמו סוד אפל מעברו, מופתע לגלות שיובל, חברו הטוב משכבר הימים, עובד גם הוא בחברה. יחד עם מיכאלה ויורו הם לכל הדעות צוות מוביל לזכייה, אלא שאז הם נתקלים בבעיה ממקור בלתי צפוי.
תשע שעות הוא סיפור אנושי על דמויות נוגעות ללב, הנעות בין ההווי המשעשע, האבסורדי והמתסכל לפרקים של המתרחש במסדרונות חברת הייטק בלב תל אביב לבין חיי הורות חדשים, אהבה לא ממומשת, הגשמה עצמית, ומעל לכול, הכמיהה העזה לנתץ את שגרת ה'תשע שעות'.
זהו ספרו השני של ניר אזולאי. ספרו הראשון, 'רסיסי טיולים', יצא לפני שלוש שנים וזכה להצלחה בקרב מטיילים וקוראים בקבוצות מועדוני ספרים בפייסבוק. הספר ממשיך לטייל ולהחליף ידיים בין מטיילים ביבשות השונות בעולם.

מקט: 4-1272-274

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

בתיכון, בצבא, באוניברסיטה, הפתרון היה פשוט – 'שלוש שנים וזה נגמר, רק אסיים את זה וכל החיים יהיו לפניי.' כאן […]

---

יום ראשון, 25 בספטמבר

כשגידי הגיע לעבוד בחברה, יובל היה כבר ותיק למדי והכיר את כל שאר העובדים. יורו היה ותיק יותר מיובל, כך שיורו הכיר רק כשמונים אחוז מהם.

יובל לא אהב להכיר אנשים חדשים. למעשה, מדויק יותר לומר שהוא לא אהב את השיחות הקטנות והמאולצות שנלוות להיכרות. בדרך כלל כשאנשים מגיעים למקום חדש, בתחילה הם שומרים על פרופיל נמוך, לומדים את הסביבה ורק לאחר מכן מרשים לעצמם להשתחרר. יובל הגדיל לעשות. בכל פעם שהגיע מישהו חדש ואיים על אזור הנוחות שלו, הוא בחר להתעלם ממנו במודע בתקופה הראשונה וללמוד אותו ממרחק מסוים. קל יותר להתחבר אל מישהו בדיעבד, מלהתנתק ממי שהופך למטרד.

לכן יובל התעצבן כשמיכאל, הבוס של גידי, ביקש שהוא ויורו יצרפו אותו אליהם כשהם יוצאים לאכול, ובכלל, שיעזרו לו להתאקלם. יובל הרגיש שהמרחב מאחורי השולחן המשרדי שלו מתכווץ.

"אני לא מאמין שהוא עשה לנו את זה," יובל אמר, אף על פי שידע שדברים מהסוג הזה אינם מטרידים את יורו כלל. יורו ניחן ביכולת לפתח שיחה עם כל אחד, לא משנה מיהו או מה הרקע שלו. חשוב מכך, הוא התברך בשלוות הנפש לשתוק עם כל אחד.

"מי עשה מה?" יורו שאל, מבטו תקוע עדיין בכתבה שקרא ב'כלכליסט'.

"מיכאל," יובל החווה בראשו אל החדר הסמוך, "הוא תקע אותנו בתור בייביסיטר על הבחור החדש שלו."

"איזה בחור חדש?"

"לא יודע. אמור להגיע אליו עובד חדש היום. מיכאל אומר שהוא בגילנו ורוצה שנראה לו מי נגד מי."

"סבבה," יורו משך בכתפיו.

"הוא גם רוצה שניקח אותו לצהריים אתנו," יובל ניסה להדגיש את משמעות הבקשה.

אבל יורו היה עדיין תקוע בעיתון. "נמאס כבר מהמדינה הזאת! כולם גונבים, ואנחנו הפראיירים שמממנים אותם," הוא הטיח את העיתון בשולחן, אבל מיד חזר לקרוא בו שוב.

יובל נאנח. שום תועלת לא תצא מהשיחה הזאת. הוא התיישב מאחורי השולחן שלו והתחבר למחשב. צמד המילים 'ארץ חדשה' קפץ – תזכורת יומית ביומן שלו. בחוסר רצון הוא הזדקף בכיסאו, עצם את עיניו ונשם חמש נשימות מודעות. הוא הפנה את תשומת לבו לאוויר שנכנס לנחיריים ומילא את הריאות, ולבטן שהתכווצה בנשיפה.

לפני שנים ספורות הוא קרא את הספרים 'כוחו של הרגע הזה' ו'ארץ חדשה' של אקהרט טול, והחליט שבכל בוקר, לפחות לרגע אחד, הוא יתרכז בנשימות. לפחות לרגע אחד יהיה נוכח בהווה. הוא לא האמין כמה קשה לביצוע יכולה להיות חצי דקה שכזאת.

אחרי שסיים להתעדכן באתרי הספורט, העלה את סביבת הפיתוח של המערכת ששקד על פיתוחה, 'לָה קָארִינְיָה'. הוא אהב את השם שבחר לה, אף על פי ש'מתוקה' היה הדבר האחרון שאפיין אותה.

הוא בהה במסך במשך דקות מעטות ולאחר מכן עבר להביט בנוף שנשקף ממשרדו שבקומה העשרים ואחת. מטוס חלף בשמים, התרחק לאטו אל עבר האופק. מגדלים היתמרו אל על מכל עבר כמו בדידים, ואינספור מנופים צהובים הניחו יסודות למגדלים חדשים. ומתחת לכל אלו היו מסודרים בניינים קטנים ואפורים כמו חלקים קטנים של לגו מבטון.

כמה שהעיר הזאת מכוערת, חשב. וככל שמטפסים גבוה יותר, כך היא הולכת ומתכערת.

"בוקר טוב," בירך גידי את השומר בבניין וצעד לעבר המעליות. מעלית ובה חמישה אנשים עדיין הייתה בקומת הקרקע, ורגע לפני שדלתותיה נסגרו הוא החיש את צעדיו, כשאחד מהם סימן לו להיכנס. הוא הבחין שמישהו לחץ על קומה עשרים ושתיים, והבין שלפחות אחד מהנוכחים הוא עמית חדש לעבודה. הוא תהה במי מהם מדובר.

הוא העיף מבט בנוכחים. שני בחורים צעירים שלבשו מכנסיים מחויטים שחורים וחולצה מכופתרת לבנה, דיברו ביניהם. אלה בוודאי לא יצאו איתו באותה הקומה, שהרי עורכי דין הוא יכול לזהות מקילומטרים; יש בהם משהו שמעורר אצלו אנטגוניזם. שניות ספורות איתם הספיקו לו כדי להצטער שלא חיכה למעלית הבאה. "עורך דין זה דרעק," סבא שלו תמיד נהג לומר – אחד הדברים היחידים שעליהם הסכימו.

היה שם גם איש מבוגר שהרכיב משקפי ראייה בעלי עדשות עבות במיוחד. מבטו הכבוי היה תקוע עמוק ברצפת המעלית, והוא לבש בגדים דהויים וחסרי צבע. אלה לא היו בגדים ישנים שצבעם דהה, אלא בגדים חדשים שזהו צבעם המקורי. גידי לא הצליח להחליט איזו מהאפשרויות מדכאת יותר.

בחלל המעלית היו גם שתי בחורות נאות, שניכר בבירור, רק מהדרך שבה עמדו זו לצד זו, שהן מכרות.

לבסוף יצא האיש המבוגר בקומה העשרים ושתיים, וגידי יצא מיד אחריו, לא לפני שהביט רגע לאחור רק כדי לוודא שדלתות המעלית באמת נסגרו על שני הדרעקים.

האיש המבוגר לא התעניין במעשיו של הבחור הזר שמצא את עצמו באותה קומה, ונעלם מיד בתוך המסדרון.

גידי ניגש למזכירות והודיע שהגיע.

"בוקר טוב גידי," קידמה את פניו אורנה, מנהלת החשבונות. "בוא, שב. איך עברה הדרך, הסתדרת להגיע לכאן?"

"אני עדיין לומד מאיפה כדאי להגיע וכל זה, אבל עברה בסדר בסך הכול." הוא התרווח על הכיסא מולה ושילב רגל על רגל.

אורנה פשפשה בערמת הניירות שהצטברה על שולחנה ושלפה מעטפה קטנה מתוכה. "הכרטיס במעטפה הוא המנוי שלך לחניון, והצ'יפ הקטן הוא כרטיס העובד שלך. תשתדל לא לאבד אותו. הצ'יפ פותח את דלת הכניסה לקומות, ואותו אתה מצמיד לשעון הנוכחות בבוקר ובערב. בוא נראה… עכשיו תשע ושבע-עשרה דקות, אני מעדכנת שהגעת בתשע." היא הגישה לגידי את המעטפה ונעצה בו מבט שובב, כממתיקת סוד. גידי חייך והודה לה.

היא הגישה לו מעטפה נוספת. "וזה… השי שלך לחג. דאגתי להזמין אותו במיוחד עבורך."

הוא הודה לה שוב והיא המשיכה, "זהו, בעצם. אתה הולך לעבוד תחת מיכאל, נכון? תראה, בדרך כלל אני עורכת סיבוב היכרות בקומות לעובדים חדשים, אבל היום יש לי עומס אז רק אלווה אותך למשרד שלך, בסדר?"

"זה בסדר, אין צורך, כבר הייתי שם כשהתראיינתי לתפקיד, אני מכיר את הדרך." גידי נשם לרווחה כשהבין שסיבוב המבוכה נחסך ממנו ונעמד על רגליו.

"אה, איזה יופי. בקומה עשרים ואחת בצד ימין, כן? יופי, ואל תשכח שבשלוש וחצי יש הרמת כוסית לחג."

בדרכו החוצה מהקומה חלף גידי על פני רחמים, המנכ"ל. רחמים צעד ישר למשרד שלו.

גידי ירד במדרגות, נכנס לקומה עשרים ואחת, פנה ימינה ואחרי שחלף על פני כמה חדרים קפא במקומו. בחדר הסמוך למשרדו החדש ישב בחור בגבו לדלת והביט בריכוז בנוף שנשקף מהחלון.

"יובל?" שאל גידי.

יובל הסתובב בכיסאו, כיווץ את המצח ואת גבותיו ומבטו קפא. הוא ראה מולו את הפרטים: בחור רזה מעט, גובה ממוצע, עיניים כחולות, ראש מגולח, אבל לא הצליח לחבר את הנקודות לקו. ההקשר היה תלוש מדי מהמציאות.

"נהיית שוקיסט, אה?" גיחך גידי.

ההבנה הפציעה בעיניו של יובל. "גידי? מה לעזאזל אתה עושה כאן?" הוא חייך חיוך רחב וקם להעניק לגידי חיבוק וטפיחה על השכם.

"מתחיל לעבוד, מה כבר אני יכול לעשות? איזה קטע זה לפגוש אותך כאן, יא אללה, שנים…"

"לגמרי, לגמרי, אה… שמע, הפתעת." יובל החווה בידו לעבר יורו, "אה… יורו, תכיר, גידי. גידי, יורו."

רק עתה הבחין גידי בבחור רחב ומוצק, בעל מראה מוזנח מעט שישב מימינו. גידי לחץ את ידו ושם לב שאמות ידיו שעירות למדי.

"אז בעצם אתה הבחור החדש של מיכאל?" שאל יובל.

"כן, אבל נראה לי שנתעדכן אחר כך, אני צריך…" גידי הצביע לכיוון המשרד שלו, "יום ראשון שלי, אתה יודע."

"אל תדאג," חייך יובל, "זמן זה לא משהו שיחסר לנו כאן."

"אז מאיפה אתם מכירים?" שאל יורו כשהם צעדו בשדרות רוטשילד בדרכם לארוחת הצהריים. יובל וגידי הביטו זה בזה וחיוך רחב נסוך על פני שניהם.

"הכרנו בטיול הגדול, בדרום אמריקה," ענה גידי.

יורו הבחין במבט שהם חלקו ביניהם, מבט צופן סוד שקשה לתאר במילים.

גידי עדכן שלפני כן עבד במשך שלוש שנים בחברת סטארט-אפ בתחום זיהוי הקול בפארק המדע בנס ציונה.

יובל הופתע. גידי של הטיול עובד בסטארט-אפ? גידי של הטיול שוכר דירה בנס ציונה? ומצד שני בינו לבינו תהה עד כמה הוא עצמו מזכיר את יובל של הטיול?

"מה הטעם ללכת לעבוד בסטארט-אפ?" שאל יורו. "לא חבל על הזמן? על הבריאות? והסיכוי שלך להתעשר מזה הוא אפסי. כבר עדיף לשלוח לוטו."

"באותה תקופה זה התאים לי. הייתי זקוק למשהו שיעסיק אותי. בכל אופן, לאחרונה ממש נשחקתי והרגשתי שהגיע הזמן להוריד הילוך."

"הגעת למקום הנכון, בלאט," יורו צחק.

השם סרגיי יורקובסקי היה אולי הקשר היחיד שנותר בין יורו לבין שורשיו הסובייטים. הוריו עלו לארץ עוד לפני שלמד ללכת, קצת לפני העלייה הגדולה מברית המועצות. היה להם חשוב מאוד שהוא יגדל ויתחנך כילד צבר רגיל, ולכן דיברו איתו בבית רק בעברית. שני דברים הוא בכל זאת הצליח לספוג – האחד היה המבטא, שאותו היה יכול להדליק ולכבות כאוות נפשו, והשני היה השימוש במילה 'בלאט' כבסימן פיסוק. בדרך כלל השתמש בה בלי שום הבחנה.

"ומה איתך, יובל? זכור לי שעבדת במיקרוסופט בכלל."

"כן, הייתי שם שנתיים ואז הם הציעו לי תפקיד של ראש צוות. אז התפטרתי."

גידי הביט בו במבע שואל ואז נזכר שגם כאן יובל ראש צוות, ובכלל חש בלבול.

יובל מיהר להסביר, "ראש צוות כאן זה לא ראש צוות שם. במיקרוסופט ראש צוות זה כאב ראש. מנחיתים עליך כל כך הרבה זבל, והדיונים, אלוהים, הדיונים. מזמנים אותך לכל כך הרבה מהם, עד שחצי מהיום אתה משחק לגו ביומן, מנסה להשחיל משבצת קטנה בין שתיים גדולות יותר." הטון של יובל הפך חסר סבלנות מעט, "רק המחשבה על זה מוציאה לי את החשק לאכול."

"טוב, יכולת פשוט לסרב לתפקיד, לא היית חייב להתפטר," גידי גיחך ופלט נשיפה קצרה. "אתה הבן אדם היחיד שאני מכיר שעזב עבודה כדי לא להתקדם."

יובל הניד בראשו, "זה כמו מערכת יחסים. ברגע שצד אחד רוצה לקחת את הקשר צעד קדימה והשני תקוע במקום, מתחילה הגסיסה. אז כדאי לסיים את זה כבר בהתחלה, לפני שנוצרים משקעים. חוץ מזה, ידעתי כבר בהתחלה שלא אשאר שם יותר מדי זמן. מקומות שמתייחסים לעבודה במונחים של קריירה לא עושים לי טוב."

"אוקיי, ולאן הולכים לאכול?" שאל גידי.

יורו ויובל החליפו מבטים.

"אתה כבר תראה," יורו ענה.

הם פנו לרחוב הרצל ואז ללילינבלום, ונעצרו בפתחה של מסעדה ביתית קטנה.

מדבקה מעוטרת בירקות המונחים בסלסילה והכיתוב 'פֶּנְדֶחוֹ – מסעדת שף' עיטרו את הוויטרינה. יובל פתח דלת הזזה מזכוכית והם נכנסו לשם זה אחר זה. שטח המסעדה היה קטן. שולחנות עץ ספורים היו פזורים בחלל הביתי. Small Change Girl של אסף אבידן התנגן ברקע, ומאחורי דלפק עמוס במגוון תבשילים וסלטים עמד איש רחב וגבוה, חבוש בכובע טבחים ולבוש בסינר.

"הו, הנה המאוסים," הוא קידם את פניהם. "לפחות תלמדו את המאוס שהבאתם אתכם לסגור את הדלת."

גידי הביט בחבריו בהפתעה וחזר לסגור אותה.

"מה קורה, פֶּנְדֶחוֹ? אתה פותח מחר?" שאל יובל.

"לא יודע, מה אתה אומר? כדאי לי? לא, לא בא לי," פֶּנְדֶחוֹ ענה לעצמו וניגש להנמיך את עוצמת המוזיקה, "איפה חברה שלי?"

"היא לא הגיעה היום," ענה יורו.

"ומי אתה? חדש במפעל?" פנדחו פנה אל גידי, ומשנענה בחיוב הוסיף, "סוף סוף הביאו מישהו צעיר. כל המפעל הזה הוא 'גיים אובר'. שמע לי, שב, תאכל צהריים, כי חבל שתפספס את האוכל שלי, ואחר כך תגיד להם שעזבת. תתקשר מהדרך, אפילו אל תחזור לשם."

גידי חייך במבוכה והביט בחבריו.

"פנדחו, אני אקח קדירת – " יובל נחלץ לעזרתו ופנדחו קטע אותו בהינף יד. "ריכוז," אמר ופנה להצביע על הסירים. "פטריות הזיה, סינייה עם שומן של כבשון, תרנגול כפרות, יהלומים מהירח, קדירת אנטרקוט ברוטב שקרים, ירקות בתנור, אורז הפתעות, שניצל כרמלה, שניצל אייזנשטיין, פירה. שוּט."

"מה זה שניצל כרמלה ושניצל אייזנשטיין?" שאל גידי.

"זה שניצל עוף ושניצל וינאי," ענה יובל ונפנה אליו, "בהתאמה."

"זה כאילו 'פֶּנְדֶחוֹ' בספרדית?" לחש גידי ליובל כשהתיישבו לשולחן, וניצל את ההזדמנות שיורו עדיין מעסיק את פנדחו.

יובל הנהן וצחק, כעבור רגע קרא בקול, "פנדחו, אולי לכבוד השנה החדשה תספר לנו סוף סוף למה קראת ככה למסעדה?"

"איזה מאוסים אתם, באמא. יום יבוא ואספר לכם. לא היום." הוא הגיש קערית סלט ליורו, יצא מתחום הדלפק והתיישב לצדם. "נו, נְש, איך האוכל?" הוא פנה אל גידי.

"מצוין, תודה," גידי הנהן בהערכה כנה.

"יופי, לבריאות. זה היום הראשון שלך כאן? אתה תראה, האוכל שלי הכי טוב פה באזור. לשאר המקומות הולכים בשביל לשבוע, אצלי באים ליהנות מהאוכל. מרגישים שיש יד מכוונת," פנדחו הצמיד שלוש אצבעות ביד ימין והרים אותה לגובה החזה, "לא סתם המאוסים האלה חוזרים כל הזמן."

"די לשווק, פנדחו, גם ככה אמרת לו להתפטר היום," אמר יורו.

הדלת נפתחה ושני לקוחות נוספים נכנסו. פנדחו נעמד וסינן אל יורו, "יש לך מזל, תאמין לי."

הם התיישבו על ספסל בשדרה. זה היה יום סתווי רגוע ונעים. לאלה שישבו בצל, בכל אופן. לפתע גידי פרץ בצחוק. יורו ויובל נפנו אליו במבע שואל.

"שניצל אייזנשטיין, זה ענק," הבהיר.

גידי אמר להם כמה שזה נחמד, כל הרוגע הזה, בלי החיפזון לחזור למשרד. בחברה הקודמת, סיפר, היה לחץ לחזור מיד לאחר ארוחת הצהריים, ורוב הזמן הם בכלל הזמינו משלוח ואכלו במטבחון. "וזה לא שמישהו הכריח אותנו, פשוט הייתה אווירה כזאת של… נו, אתם יודעים."

"תקשיב טוב," אמר יורו, הפעם בלי מבטא, "אתה נראה לי בסדר, ואתה גם חבר של יובל, ככה שכנראה אתה באמת בסדר, אז אני אתן לך כמה טיפים שאתה כבר תודה לי עליהם אחר כך. כי הדבר הכי חשוב בגבולות הוא להגדיר אותם כבר בהתחלה."

גידי חייך.

"אז ככה, נתחיל מהנושא הכי חשוב. בשתים-עשרה-אפס-אפס יוצאים לאכול ויהי מה. אתה לא נותן לאף גורם חיצוני לעכב אותך. אם מזמנים אותך לדיון, כל עוד זה לא ברמה של סמנכ"ל ומעלה, אתה עושה decline. דבר שני, הפסקת הצהריים נמשכת שעה. גם אם מנגבים חומוס, שזה לוקח עשר דקות בערך, אף פעם לא חוזרים מוקדם יותר למשרד. נותנים לך שעה – אתה לוקח אותה. ובאופן כללי, כל מה שנותנים לך כאן, אתה לוקח ומנצל עד הסוף. אתה יודע למה?! כי לא נותנים לך כאן כלום מעבר למה שמגיע לך. הכול כאן על פי החוק. ימי חופשה על פי החוק ולא יום אחד מעבר. דמי הבראה על פי החוק ולא שקל אחד יותר. בערבי חג עובדים חצי יום. ימי מחלה – הכול על פי החוק. אז גם אתה עושה את העבודה שלך ולא פיפס אחד יותר."

"ותגיד, מה לגבי פעילות חברתית, טיולים, ימי כיף?"

יורו צחק. "ברור, בכל יוני יש חופשה שנתית של שבוע. השנה היינו בספארי באפריקה, ובשנה שעברה היינו במקסיקו. איזה כיף היה, חבל לך על הזמן."

יורו המשיך לצחוק ויובל נחלץ לעזרתו של גידי. "שמע, אמנם אנחנו מפתחים תוכנות, אבל אנחנו לא באמת חברת הייטק סטנדרטית. אין יוגורטים ורוגלך במטבחון ואין חדר כושר בבניין. כשתכיר את האנשים אתה גם תבין שהעובדים הם לא באמת אנשי הייטק. הדבר היחיד שבכל זאת יש זה 'יום חמישי השחור'. בכל יום חמישי האחרון של החודש, בשעה שלוש, כל העובדים נפגשים בחדר הדיונים הגדול בקומה עשרים ושתיים. יש אלכוהול ואוכל שמשתנה מפעם לפעם. זה דווקא די נחמד."

"נשמע מגניב, אז בעצם… יום חמישי הקרוב צריך להיות 'יום חמישי השחור'."

יובל ויורו החליפו ביניהם מבטים.

"מה?" שאל גידי.

"השבוע ראש השנה. וכן, למרות שהחג מסתיים ביום רביעי, וביום חמישי עובדים רגיל – כשיש הזדמנות לבטל, הם מבטלים."

"אתה עוד תצטער שלא הגעת ל-WTH," צחק יורו.

"לאן?"

"לא משנה," חייך יובל, "דיכאנו אותך מספיק."

השלושה נותרו לשבת על הספסל ונהנו ממשב הרוח הנעים. זה היה יום ראשון, יום לפני ערב ראש השנה, ואווירת החג הורגשה היטב בשדרה. הסביבה הייתה רגועה מהרגיל. יורו תהה מדוע גידי הגיע דווקא היום ולא אחרי החגים, או לפחות אחרי ראש השנה. גידי צחק שהוא פשוט רצה לקבל את התלושים לחג.

יובל התנתק אט אט מהשיחה ושקע שוב באותן מחשבות אפרוריות שליוו אותו מפעם לפעם, בעיקר בתקופה הזאת של השנה. הנה, עוד שנה חלפה, חשב. זה מה שיש לחיים להציע? וכמה שהוא שונא שמחשיך כל כך מוקדם. "אני חייב לטוס," אמר לפתע, ורק כשקלט שהם מסתכלים עליו הבין שפלט את המחשבה שלו.

"לאן הפעם?" שאל גידי, ויובל נאלץ לשתף בהרהוריו. "מרכז אמריקה. הייתי עוזב עכשיו הכול, לוקח תיק ועף מכאן לחודשיים לפחות. ניקרגואה, קוסטה ריקה, פנמה, הונדורס, קובה, לא משנה מה. העיקר לנקות את הראש."

"טוב, כנראה בקרוב תוכל באמת לעשות את זה," יורו צחק.

גידי הביט בו בשאלה, ויורו הסביר, "יובל והאישה, יש צרות בגן עדן."

"אתה נשוי? איזה קטע, אפילו לא ידעתי. מפתיע."

"לא רק זה, יש לנו גם תינוקת קטנה, בת שלושה חודשים."

"לא מאמין לך. אני בשוק. תראה תמונה. אני מקווה שהיא לא דומה לך."

"היא העתק שלי," יובל חייך ושלף את הטלפון. "לפעמים היא מביטה בי במבט בוחן ואני ממש מרגיש שאני מביט בעצמי. מין חוויה חוץ-גופית. זה כמו להסתכל במראה, רק שהפעם להשתקפות יש חיים משל עצמה, ודווקא היא זאת שבוחנת את המראה שלך."

"איזו מתוקה," אמר גידי ודפדף בין התמונות, "אבל לא יודע, היא לא דומה לך כל כך."

"כי אנחנו תמיד מצלמים אותה מחייכת. היא יותר דומה לי בעצבות."

יורו העיף מבט בשעונו. "כבר רבע לאחת," אמר, "תכף צריך לחזור ואז לשרוף את הזמן עד להרמת הכוסית ולנאום הקבוע של 'כמה שהשנה לא הייתה פשוטה ומלאת אתגרים, אבל עמדנו בהם יחד וכל הכבוד לנו, וכולנו כאן כמו משפחה גדולה וכשאנחנו מאוחדים אין יעד שלא נצליח לכבוש'." הוא נאנח והמשיך, "תשע שעות!…"

"די, יורו, לא היום. בחייאת יורו, לא היום," קטע אותו יובל בקול עייף.

"אתם יודעים מה," הוסיף יורו, "אני מכריז שהמטרה שלי לשנה הזאת היא לעזוב סוף סוף את החברה ולעשות משהו מועיל עם עצמי. הגיע הזמן לעשות שינוי ולצאת מאזור הנוחות. אני אומר שכל אחד מאתנו צריך להציב מטרה לשנה החדשה ולעמוד בה. מה אתם אומרים?"

"כן, ואולי גם כל אחד יכתוב את זה על פתק ונקבור את זה בקופסת פח מתחת לעץ הזה?" יובל הניד בראשו והחווה בידו אל עבר אחד העצים בשדרה. "מה הקטע הזה של לצאת מאזור הנוחות? איזה אינטרס יש לי לצאת ממנו? נוח שם. אם כבר צריך לצאת מאיפשהו אז זה מאזור אי-הנוחות. עזוב אותך מסיפורים. בספרים זה ככה. דמויות עוברות תהליך, מתפתחות. מתי בפעם האחרונה עברת תהליך בחיים האמיתיים? מתי לאחרונה עשית בכל יום דבר אחד שפחדת ממנו? מתי בפעם האחרונה הייתה לך שותפה לעבודה שנראית ממש טוב, אבל מצד שני היא מעוררת בך אנטגוניזם מסוים, ומצד שלישי יש ביניכם מתח מיני מטורף שגלוי לכולם, ואתם תמיד על הגבול הזה של להיות יחד או לא להיות, ואיך שהיא משתכנעת שבא לה עליך, פתאום, באותו היום ממש, רגע לפני שהיא אומרת משהו, אתה מספר שהתחלת לצאת עם מישהי, ואז כן, ואז לא, וזה תמיד מתפספס. וכמה חודשים אחר כך, כשאתם באירוע מטעם העבודה, שניכם שותים, והיא שותה מלא כי ממש רע לה בחיים עכשיו, אבל אתה לא יודע את זה, ובסוף היא מסיימת עם הראש בשיחים, מקיאה את הנשמה שלה, ואתה במשך כל הזמן הזה עומד מאחוריה ואוסף לה את השיער. ופתאום היא בוכה, היא בוכה כי גם את הדמעות האלכוהול מוציא ממנה, היא בוכה כי ממש רע לה בחיים עכשיו, ועכשיו אתה כבר כן יודע את זה, ורק באותו הרגע נוחתת עליך התובנה שהיא כל מה שאי פעם חלמת עליו. זאת האישה שאתה רוצה לבלות איתה את כל החיים." יובל לקח נשימה ארוכה, הישיר מבט ושאל, "אה? מתי בפעם האחרונה זה קרה לך?"

גידי הניד בראשו וצחק, "תדעו לכם שאתם בחירת האנשים הכי גרועה להכיר לעובד חדש."

רחמים המנכ"ל כחכח בגרונו. "שלום לכולם. כמו שאתם יודעים אני לא אוהב להכביר במילים. הייתה לנו שנה לא פשוטה, עם כל האתגרים שעמדו לפנינו – "

גידי ממש יכול היה לחוש את תנודות ראשיהם של יורו ויובל ואת מבטיהם המצטלבים. הוא תחב יד אל כיס המכנסיים וצבט לעצמו את הירך. הוא לא יכול להרשות לעצמו לצחוק. הוא חש לפתע כמו תלמיד ב'יסודי' שמנסה לעבור בשלום את הצפירה של טקס יום הזיכרון. תחושה חמימה עברה בגופו. חלף זמן רב מאז הפעם האחרונה שהרגיש צעיר.

"אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת שכולנו מכונסים כאן ולהודיע הודעה חשובה. החלטנו לבטל את 'יום חמישי השחור'." רחמים המנכ"ל השתתק וסקר במבטו את עובדיו.

קריאות תדהמה מילאו את חדר הישיבות. גידי לא הצליח להתאפק והסתובב לאחור אל פניהם האדישות של חבריו, שבהו בנקודה כלשהי במרחב.

יובל, גם בלי להביט ביורו, ידע בדיוק מה המחשבה שעוברת בראשו. מי לעזאזל החליט לקרוא לסדיסט הזה רחמים?

על פי ארשת פניו של רחמים ניכר בבירור שהוא נהנה מההמולה שהתרחשה. כעבור רגעים ספורים חייך והוסיף, "אבל חברים, חברים… אני רוצה לבשר לכם שבמקום 'יום חמישי השחור' יהיה משהו אחר." הוא שב ועצר את דיבורו כדי ליצור מתח.

"עד סוף החגים אני מבקש שתתחלקו לצוותים של שניים עד ארבעה אנשים. במהלך השנה הקרובה כל צוות יוכל להגיש רעיונות והצעות שישפרו את החברה שלנו. זה יכול להיות בכל נושא שעולה על דעתכם, בין אם זה בפיתוחים טכנולוגיים חדשים, בהצעות ייעול, או אפילו איך לחסוך בכלים חד פעמיים במטבחון. חשוב לנו שתרגישו שכולנו משפחה אחת, ואם כולנו נירתם לטובת משק הבית ונקבל אחריות לתפקודו, אני בטוח שכולנו נרגיש שייכים יותר. אנו רוצים שתרגישו שזה הבית השני שלכם.

"לענייננו," המשיך, "אין מגבלה על כמות ההצעות שכל צוות יכול להגיש, ובהרמת הכוסית של השנה הבאה אנו נכריז על הצוות הזוכה שהצעותיו תרמו לחברה בצורה המשמעותית ביותר. אני יודע, אתם בטח שואלים מה הפרס," רחמים חייך חיוך רחב וסרק בעיניו את הנוכחים. "כל אחד מחברי הצוות הזוכה יקבל כרטיס טיסה לכל יעד שיבחר. מובן שבשביל חופש צריך גם ימי חופשה, ולכן תקבלו גם חמישה ימי חופשה על חשבון החברה. ובנוסף… כל אחד יקבל אלפיים דולר לבזבוזים. נטו."

גל של קולות נלהבים שטף את החדר, והנוכחים הזדרזו להתחלק לצוותים. גידי פנה והביט בחבריו. על פניו של יורו היה נסוך אותו מבט נטול הבעה, ואילו פניו של יובל לבשו ארשת שונה, חדורת מטרה, ממוקדת – מבט שסורק את הדרך הקצרה ביותר לעוגת השוקולד.

"חברים, חברים," הרעים רחמים בקולו וקטע את ההמולה. "עוד יהיה לכם זמן לכל זה." הוא הרים את כוסית היין באוויר ובירך את הנוכחים, "שנה טובה ובתיאבון."

גידי החנה את מכוניתו בסמוך ליחידת הדיור השכורה שלו ברחוב לוחמי הגטאות. משב רוח סתווי נעים פיתה אותו לצאת להליכה קצרה. הוא פסע ברחוב ביאליק לכיוון המאפייה שברחוב ויצמן וקנה לעצמו קפה ומאפה שוקולד-חלווה לדרך.

הוא המשיך להלך לאטו אל הרחובות הקטנים והשקטים במזרח העיר. הוא אהב את העיר הזאת. את הרוגע, את השלווה, את השילוב ההטרוגני בין הבתים הישנים בעלי השטחים הנרחבים ואת ריח עצי הפרי העולה מהם לבין הווילות החדשות שקמו לצדם. הוא הרהר שיש משהו אותנטי וטבעי כל כך בחילופי הדורות בשכונה הזאת לעומת השכונות החדשות והמצועצעות בפאתי העיר.

הוא נשם נשימה עמוקה וחייך לעצמו. לרגע לא דמיין שכך יתפתח היום שלו כשקם בבוקר. הוא קיווה לפתוח דף חלק, להגיע למקום שאיש לא מכיר אותו ושם יוכל להמציא את עצמו מחדש. עד שהוא פגש את יובל.

שמונה שנים קודם הוא נכנס להוסטל בבואנוס איירס, אחרי שבמשך זמן מה ניסה ללא הצלחה למצוא שותפים טובים לדרך, וברגע שקלט את יובל ושלט ה'פלייסטיישן' בידו משהו בנפשו נרגע. מאותו היום הם חלקו את חמשת החודשים שלימים התבררו כיפים בחייו.

אותה השלווה שרתה עליו הבוקר כשראה את יובל בוהה בחלון. יובל, החבר הקרוב ביותר שהיה לו ושאותו תמיד ישמח לפגוש, ולא משנה בכלל כמה זמן עבר מהמפגש הקודם. החברות ביניהם לא הייתה תלוית הקשר או נסיבות, כך הוא חש, היא הייתה הרבה מעבר לזה.

גידי לא שירת ביחידה קרבית, כך שמעולם לא חווה קשר שנרקם בין לוחמים שהיו שותפים לשלוש שנים של שמירות, מארבים ופריצות לבתים באישון לילה. אבל הוא ידע שיובל והוא חלקו דבר דומה – שפה משותפת שעברה במבט ותחושת זהות שאפפה את שניהם כל אימת שנזכרו בחוויות המשותפות שחלקו, רגעים שצרובים היטב בנפשם, רגעים שבהם החופש הציף להם את הנחיריים. אם תשאלו את גידי, הוא העדיף שבסיס הקשר יהיה מושתת על זה.

לרגע קט הוא חש החמצה, כי כמעט כמו בכל המקרים מהסוג הזה, הקשר שלהם נכנע למרחק הגיאוגרפי ולמציאות היום-יומית האפורה. אבל משהו באוויר המלטף של שעות הערב, בפתחה של השנה החדשה, החדיר בו עתה תחושה שהפעם הקלפים שיחקו לטובתו.

הוא המשיך ללכת ברחוב קיבוץ גלויות, יד אחת בכיס המכנסיים והשנייה אוחזת בכוס הקפה. הוא פנה ימינה לגולומב ושמאלה ליצחק שדה, צעדיו מובילים אותו בין הרחובות הקטנים בלי שום מטרה מוגדרת.

אני צועד על המדרכה הצרה, קרוב לגדר החיה. כלב צץ לפתע מבין השיחים ונובח בפראות. אני נבהל ובאינסטינקט זז מיד הצדה. אני נוקע את הרגל הימנית שלי על קצה המדרכה, מסובב את הברך ונופל על הכביש. מכונית שמגיחה ממש באותו הרגע מנסה לבלום וסוטה מבית החזה שלי היישר אל הצוואר.