קשה לתאר את התפתחות הפסיכואנליזה והטיפול הנפשי ללא תיאורי-המקרים של פרויד. סיפורי המטופלים הראשונים הם מקור הידע הראשון וההכרחי לכל […]
מבוא
שנים רבות ביליתי עם פרויד וכתביו. תחילה היו פרויד והכתבים מקשה אחת, שאינה ניתנת להפרדה, ובמשך השנים למדתי להבחין בין התיאוריה הפסיכואנליטית לבין האדם שיצר אותה. מתוך הדיונים הלוהטים שניהלתי אתו בכתב התגלתה לעיני דמות שונה, הפכפכה, סוערת וחמה, שחרגה ממורשתו הרשמית, והעניין התיאורטי שגיליתי בו הפך לאהבה לאדם שמאחורי המלים.
המפגש הראשון בינינו נוצר באמצעות אידה באואר, היא ‘דורה’ מתיאור־המקרה המפורסם שלו (פרויד, 1993). כמו ברבים אחרים, עוררה גם בי הקריאה לא מעט כעס כלפי פרויד המטפל, שהעדיף את התיאוריה על טובת המטופלת שלו. הקדשתי למקרה של דורה זמן רב, ומתוך הביקורת על הקנאות של פרויד לתיאוריה הפסיכואנליטית ועל הכשלים הפרקטיים שלה גיליתי את יכולת הכתיבה המופלאה שלו, את האנושיות שלו ואת היצירתיות המיוחדת במינה שלו. בספר ‘פרויד נגד דורה’ (גרין, 1998) תיארתי גם את הז’אנר המיוחד של כתיבת תיאורי־מקרים, שהציג פרויד במקרה של דורה, ואשר הפך למודל שהשפיע גם על הפרקטיקה של הטיפול הנפשי מאז ועד היום.
בשנים שלאחר מכן ערכתי את התרגום העברי לתיאורי־המקרים של פרויד, ויצרתי היכרות עמוקה גם עם מטופליו הידועים האחרים: אמי, לוסי, קתרינה ואליזבת מתוך ‘מחקרים בהיסטריה’ (פרויד וברויאר, 2004), הנס הקטן (פרויד, 2003), איש העכברושים (פרויד, 2004ה), שרבר (פרויד 2006) ואיש הזאבים (פרויד, 1999). במאמרים שצירפתי לתיאורי־המקרים, אשר עליהם מבוסס הספר הזה, גיליתי בכל אחד מן המקרים פנים חדשות בדמותו של פרויד. ההיכרות עם פרויד העמיקה גם בזכות הקורסים למטפלים, בהם לימדתי את תיאורי־המקרים, והרצאות שונות על דמותו של פרויד לאנשי מקצוע ולקהל הרחב. מתוך העיסוק הרב בתיאורי־המקרים של פרויד גבר העניין שלי בחשיבות הכתיבה והפרסום של תיאורי־מקרים (גרין, 2007א, גרין, 2007ב), שהביא אותי ליצירת קורס מיוחד לכתיבה ולקריאה של תיאורי־מקרים, אותו לימדתי בבתי־ספר לפסיכותרפיה. גם בעבודת הדוקטורט שלי הקדשתי מקום מרכזי לעבודתו של פרויד, ולהשפעתה על יחסי מטפל־מטופל בגישות הפסיכותרפויטיות הרבות הקיימות כיום (2011).
ההיכרות עם פרויד ועם מטופליו, וההתבוננות בקשר המיוחד שנוצר ביניהם, אפשרו לי לגלות את היצירתיות המחשבתית שלו, שבאה לידי ביטוי ביכולת שלו להתבונן בזולת וגם ליצור אתו קשר אנושי, החורג מן הנוסח המוכר היום של ‘יחסי מטפל־מטופל’. כבר בשלבים הראשונים של היכרותנו אימצתי אותו כמדריך, ולמדתי ממנו הרבה יותר מאשר ממדריכי בשר־ודם. כמטפל בחרתי בגישה הומניסטית הרחוקה עד מאוד מעקרונות הפסיכואנליזה, אבל דווקא אצל פרויד מצאתי, כמו רבים אחרים, מקור לא אכזב להבנה מעמיקה של הגישה ההומניסטית והאקזיסטנציאלית. במקביל לחשיבה התיאורטית הדוגמטית, המופיעה בכתביו התיאורטיים, גיליתי בפרקטיקה של פרויד, הבאה לידי ביטוי בעיקר בתיאורי־המקרים שלו ובזכרונותיהם של מטופליו, חשיבה פרועה ועצמאית, פתוחה לשינויים ולביקורת־עצמית. מעבר לגחמות הילדותיות של פרויד, לתאוות הפרסום, לשיגעון הגדלות ולתככים הפוליטיים בממסד הפסיכואנליטי פגשתי שוב ושוב את מי שהעדיף את הקשר הבין־אישי הבלתי־אמצעי ואהב את מטופליו באמת ובתמים. ממנו למדתי את חשיבות הקשר הבין־אישי, המיוחד והחד־פעמי, שלעולם אינו כפוף לחוקי התיאוריה.
השפעתו העצומה של פרויד על התרבות המערבית במאה־העשרים, ומקומה המרכזי של הפסיכואנליזה בתרבות זו, יצרו את הדימוי המקובל, המזהה את פרויד עם הפסיכואנליזה. אי־אפשר, כמובן, להכחיש את תרומתו של פרויד לפסיכואנליזה, שהיתה פרי רוחו, אך קריאה בכתביו, ובעיקר בתיאורי־המקרים שלו, הציגה בפני את ההבדל בין אישיותו המיוחדת והחמה לבין התיאוריה המיוחסת לו. הוא אכן חיפש הבנה כוללת ומוחלטת, כמעט דתית, של ה’נפש’ ושל ביטוייה בתרבות האנושית, אבל החיפוש הזה היה תהליך דינמי ונמשך, ובמהלכו שינה פרויד את דעותיו וסטה מעמדותיו שלו שוב ושוב. הפסיכואנליזה המוכרת היום, על ענפיה הרבים והמסועפים, התרחקה עד מאוד מן התיאוריה המקורית של פרויד, אבל גם העמדות המיוחסות לכתביו הרבים שונות באופן מהותי מן האופן שבו הגה ופעל בחיי היום־יום שלו.
בתחילת המאה העשרים־ואחת קיימות יותר מארבע־מאות גישות טיפוליות שונות, ומקומן של הגישות הפסיכואנליטיות בתוכן אינו משמעותי. כאשר אני בוחן את דרך החשיבה הפוריה של פרויד, והמהפכים שחלו בה במהלך חייו, אינני בטוח שהיה מצטרף אל ממשיכיו הפסיכואנליטיקנים, למעט קוהוט, ואני מנחש שהיה מעדיף דווקא את הגישות ההומניסטיות או האקזיסטנציאליות. השערה זו מבוססת על הבחירה העקבית שלו בטיפוח הקשר המיוחד והבלתי־אמצעי עם מטופליו, גם כאשר הקשר הזה עמד בסתירה לעמדות תיאורטיות מובהקות. כשניסיתי להבין את הפער הזה התוודעתי למאבק הבלתי־פוסק בין הפסיכואנליזה, יצירת חייו המשעבדת של פרויד, לבין חשיבתו פורצת הגבולות ואישיותו החמה. אני מאמין שפרויד האדם ניצח את הדימוי הנוקשה של פרויד הפסיכואנליטיקן.
אינני דובר גרמנית, אבל במהלך עריכת תיאורי־המקרים קראתי כל משפט בהם בתרגום האנגלי ובדקתי את המושגים במקור הגרמני, ונוכחתי בפער בין שפתו המורכבת אך לא מוגבהת של פרויד במקור, לבין הניסיון של סטרייצ’י להפוך אותה ל’מדעית’ בתרגום האנגלי. הפער בין המושגים הפשוטים של פרויד לבין תרגומם לאנגלית ‘מדעית’, כפי שמתאר זאת בטלהיים (Bettelheim, 1983), היה השלב הראשון בעיוות דמותו ואישיותו וביצירת המיתוס של הפסיכואנליזה. הפער הזה, המתבטא בהבדל בין המושג הפשוט ‘אני’ לבין הרחקתו המאולצת למושג ‘אגו’, מייצג גם את הפער שבין דמותו האנושית של פרויד לבין הדימוי ההיסטורי שלו כאבי הפסיכואנליזה. בספר הזה מציץ ה’אני’ של פרויד מאחורי ה’אגו’ אליו אנו מורגלים.
אלפי ספרים ומאמרים הוקדשו לדיון בתורה הפסיכואנליטית שפיתח פרויד, להשלכותיה הטיפוליות ולמקומה בתרבות של המאה־העשרים. ספרים לא מעטים הוקדשו לביוגרפיה של פרויד ולניתוח אישיותו המיוחדת, תוך התייחסות לתורתו. יש מי שמנתח את אישיותו של פרויד בהתאם לתורה הפסיכואנליטית, ויש מי שמעמיד אותה בסתירה לתיאוריה שיצר. בספר הזה אני מבקש להציג דווקא את תרומתן של אישיותו המיוחדת וחשיבתו המקורית להיסטוריה של הפסיכותרפיה. מה שנראה לעתים כסטיה מכללי התיאוריה ומעקרונות היסוד הוא, לעתים, ביטוי לשאלות המרכזיות שמעלה התהליך הטיפולי, וניתן ללמוד ממנו לא פחות מאשר מן המתודות הטיפוליות הרשמיות.
מתוך ההיכרות שלי עם דמותו האחרת, הלא־רשמית, של פרויד, התגלתה לעיני האישיות המיוחדת והמורכבת, שבמקביל לפיתוח התיאוריה הפסיכואנליטית הותירה גם אוצר בלום של חשיבה מקורית והתנסות בקשרים טיפוליים, המהווים חומר־גלם להבנות נוספות של התהליכים הטיפוליים. בספר הזה אני שב וקורא בתיאורי־המקרים של פרויד את מה שלכאורה משמש כמעבדה לתיאוריה הפסיכואנליטית. אבל מתחת לפני השטח פורצת ועולה מערכת ייצרית של יחסים בין פרויד לבין מטופליו, ואיתה מחשבות נועזות המערערות לעתים הנחות מוקדמות ופורצות דרך חדשה בהבנת הקשר הטיפולי. דמותו זו של פרויד, הנפרדת מן ההיסטוריה המקובלת של הפסיכואנליזה, עשויה לשמש כמקור לא אכזב להבנת התהליכים הטיפוליים לכל מי שעוסק בפסיכותרפיה, גם אם אינו מקבל את עקרונות הפסיכואנליזה.
קראתי ספרים ומאמרים רבים על תיאורי־המקרים של פרויד, וגם אני נסחפתי להתבוננות הביקורתית בעבודתו, כפי שהשתקפה בתיאורי־המקרים שלו. דווקא הביקורת חשפה בפני את גדולתו של פרויד, שהצליח לשטות במבקריו מבין ממשיכי דרכו וגם מבין מתנגדיו, והפך אותם ללא ידיעתם לסוכנים שהפיצו את תורתו וקיבעו את מעמדה כאחד מעמודי־התווך של תרבות המאה־העשרים. תופעה פרדוקסלית זו נבעה מכך שהשיח והביקורת על תורתו של פרויד מבוססים על העמדות והמונחים שפרויד עצמו יצר. כך נוצר בספרות הפסיכואנליטית והפסיכותרפויטית אודות פרויד והפסיכואנליזה שיח מעגלי, הדומה במהותו לשיח הדתי המבוסס על דוֹגמוֹת שלא ניתן להטיל בהן ספק.
יכולתו הספרותית של פרויד ואיכותם הספרותית של תיאורי־המקרים סוחפים את הקורא ובאופן מתוחכם כופים עליו את תפישת־עולמו של פרויד. וכך מפרשים ממשיכי דרכו את תיאורי־המקרים כמודל פרקטי ליישום התיאוריה הפסיכואנליטית, ואילו מתנגדיו מוצאים בהם כלי לניגוח התיאוריה הפסיכואנליטית או הוכחה לאי־יכולתו של פרויד לממש את התיאוריה שלו.
בקריאה הראשונה של תיאורי־המקרים נסחפתי, כמו רבים אחרים, בנבכי העלילות שטווה פרויד סביב אישיותם של גיבוריו, ומבטי הופנה בסקרנות אל חקר עולמם הפנימי של אלו ששמם מופיע בכותרות הסיפורים: ‘דורה’, ‘איש הזאבים’, ‘איש העכברושים’ וכו’. עד היום אני נתקל בתופעה דומה במפגשי הדרכה קבוצתית, בהם מציג אחד המטפלים את ‘המקרה’ שלו, ושאר המשתתפים מנתחים בחדווה את אישיותו, על סמך עדותו המקוטעת של המטפל. העניין שמעוררים בנו סיפורים אנושיים מקשה עלינו, כמטפלים, להפריד בין הסקרנות האנושית שלנו והנטיה למציצנות לבין התהליכים הטיפוליים עליהם אנו מופקדים.
וכך, בקריאה שניה ושלישית גיליתי שלא המטופלים המיוחדים במינם הם גיבורי תיאורי־המקרים של פרויד, אלא התיאוריה הפסיכואנליטית, אותה הציג פרויד באמצעותם. בכל אחד מתיאורי־המקרים שלו הציג פרויד סוגיה טיפולית ותיאורטית שונה: תיאורי־המקרים הראשונים התמקדו בטיפול בהיסטריה, המקרה של ‘דורה’ הדגים את טכניקת פשר החלומות, ‘הנס הקטן’ הציג לקורא את תסביך אדיפוס, ‘איש העכברושים’ עסק בנוירוזה כפייתית, ‘איש הזאבים’ התרכז בנוירוזת ילדות ו’שרבר’ התעמק בפרנויה. סיפורם של המטופלים אינו תופס מקום מרכזי בתיאורי־המקרים, אלא משמש גירוי להנעת העלילה הבלשית המבוססת על פענוח תעלומה רגשית באמצעות הקוד הפסיכואנליטי. כשגיליתי את הרובד השני, התיאורטי, של תיאורי־המקרים, הנחתי לפרויד להוביל אותי, באמצעות הפירוטכניקה הספרותית שלו, אל המחוזות הפסיכואנליטיים שאליהם ביקש לכוון אותי, כקורא. גם בקריאה ביקורתית, המגלה את חולשות התיאוריה או את שגיאותיו של פרויד, נאלצתי, באופן לא־מודע, להשתמש בטרמינולוגיה המיוחדת שפרויד טווה למען קוראיו.
בתוך כך גיליתי רובד נוסף, שבו פרויד, ולא מטופליו, משמש גיבור תיאורי־המקרים. דונאלד ספנס (Spence, 1987) תיאר את פרויד כשרלוק הולמס המפענח בתיאורי־המקרים שלו את חידות הנפש של מטופליו. ברובד הזה לא התיאוריה עומדת במרכז הסיפור אלא פרויד עצמו הוא גיבור הסיפור, חוקר־מדען המגלה את היבשת האבודה של הנפש, ממפה אותה לראשונה ומסמן את גבולותיה. גם ברובד הזה, שבו לא קשה להבחין בחולשותיו האנושיות של פרויד ובשאיפתו לזכות לתהילה, מצליחים תיאורי־המקרים לכפות עלינו, הקוראים, את הדיון הפסיכואנליטי, ואת העיסוק בבדיקת הצלחותיו וכשלונותיו של פרויד בחיפוש אחר מסתרי הנפש, בהתאם לתיאוריה הפסיכואנליטית, פרי יצירתו.
בספר ‘פרויד נגד דורה’ (גרין, 1998) ובמאמרים שצירפתי למהדורה העברית של תיאורי־המקרים של פרויד, הצגתי את שלושת הרבדים ההופכים את הקריאה בתיאורי־המקרים למורכבת ומרתקת במיוחד, אך עדיין הייתי שבוי בדימוי־העצמי שיצר פרויד עצמו בכתביו ובמעשיו, ובדימוי שטוו סביבו ממשיכי דרכו ומתנגדיו. זיהיתי את פרויד עם הפסיכואנליזה ועם הטיפול הפסיכואנליטי, ובהתאם לראיה זו זיהיתי את גדולתו ואת חולשותיו.
רק כשערכתי את ‘איש העכברושים’ (פרויד, 2004ה) נאלצתי להיפרד מדעותי הקדומות, ולגלות שהביקורת שהטיחו בו מבקריו, ובהם ממשיכי דרכו, על שסטה מכללי־היסוד שלו עצמו, מבוססת על הנחה מוטעית. לפתע נוכחתי, שמה שמקובל לתאר כחולשותיו של פרויד וכסטיה מכללי־היסוד של הפסיכואנליזה, הוא למעשה המאפיין המרכזי של עבודתו הטיפולית של פרויד. במאמר ‘מקרה של אמפתיה’ (גרין, 2004) הצגתי את פרויד כמטפל שפרץ את גבולותיה המוגבלים של הפסיכואנליזה וסלל את הדרך לפסיכותרפיה חדשה, המבוססת על יחסי מטפל־מטופל ולא על ‘ניתוח’ פסאודו־רפואי.
בקריאה חוזרת של המאמרים שכתבתי, אותם ערכתי כאן מחדש, שבתי וגיליתי בהם את פרויד, שהפרקטיקה הטיפולית שלו חרגה באופן קיצוני מן התיאוריה הפסיכואנליטית, והניחה יסוד לפסיכותרפיה הומניסטית המבוססת על אמפתיה. ההיכרות עם פרויד ועם מטופליו, וההתבוננות בקשר המיוחד שיצר אתם, הציגה בפני מקור פורה ובלתי־נדלה להבנת הסיטואציה הטיפולית וללימוד הטכניקה הטיפולית, ללא תלות בתיאוריה הפסיכואנליטית או בכל תיאוריה טיפולית אחרת.
ההיכרות עם פרויד ועם מטופליו אפשרה לי להבין טוב יותר את משמעות הקשר הטיפולי ואת מה שמתרחש בו. בעקבות ‘כללי־היסוד’ של פרויד, שלכאורה הגדירו את המאפיינים הטכניים של הפסיכואנליזה, חקרתי כיצד נוצר הקשר הטיפולי, המיועד ליצור תחושה של ‘מקום בטוח’ עבור המטופלים, בכל הגישות הטיפוליות. להפתעתי, מצאתי שמה שקורה במפגש הטיפולי אינו באמת ‘טיפול’, אלא יצירה של מקום בטוח שבו, כמו בשחזור של הורות אידיאלית, מתאפשרים תהליכים של צמיחה רגשית שנפגעו בהיעדר סביבה כזו בילדות. בזכות הגילוי הזה, המפריד בין התיאוריות ה’טיפוליות’ לבין המפגש האנושי שבין מטפל למטופל, הצלחתי לזהות שבעה מאפיינים, או שבע מיומנויות רגשיות היוצרות במטופל תחושה של מקום בטוח. כששבתי וקראתי בתיאורי־המקרים של פרויד, גיליתי שמה שמייחד אותם אינו ביטוי ליתרונותיה של הטכניקה הפסיכואנליטית, (או לחסרונותיה, כפי שחושבים המבקרים), אלא ליכולתו המיוחדת של פרויד ליצור תחושה של מקום בטוח אצל מטופליו, בזכות המיומנויות הרגשיות שלו, ובראשן היכולת האמפתית המיוחדת שלו.
בספר הזה אני מציג את חמשת תיאורי־המקרים ‘הקטנים’, שפרסמו פרויד וברויאר בספר ‘מחקרים בהיסטריה’ (פרויד וברויאר, 2004), ואת חמשת תיאורי־המקרים ‘הגדולים’ והמוכרים. את המקרים הנוספים, המשולבים במאמרים התיאורטיים, ואת המקרים שאינם מציגים מטופלים של ממש, כדוגמת השגיונות והחלומות בסיפור “גראדיווה של ו’ ינסן’ (פרויד, 1967), ‘זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ’י’ (פרויד, 1967א) ו’דוסטוייבסקי ורצח־האב’ (פרויד, 1967ב) הותרתי לספר אחר, שאולי ייכתב בעתיד. לא פחות מעניינים הם תיאורי־המקרים של המטופלים הפחות ידועים של פרויד, כפי שסופרו לפול רוזן (Roazen, 1995) וללשר וניוטון (Losher & Newton, 1996) על־ידי המטופלים עצמם, ובחלקם נעזרתי במהלך כתיבת הספר הזה.
לכל אחד מתיאורי־המקרים מוקדשים שלושה פרקים. בפרק הראשון אני מציג מבוא המתאר את הרקע ואת ההקשר ההיסטורי של תיאור־המקרה, ומתייחס גם למקומו בהיסטוריה של הפסיכואנליזה ובספרות המקצועית. הפרק השני מוקדש לתקציר ביקורתי של תיאור־המקרה, ובפרק השלישי אני בוחן באמצעות תיאורי־המקרים את דמותו הייחודית של פרויד, ואת תרומתו הלא־מוכרת לחשיבה הטיפולית. מאמרים אלו הופיעו בספרים שיצאו לאור, וגם בספר ‘פרויד נגד דורה’ (גרין, 1998) ונערכו כאן מחדש.
אין עדיין תגובות