תלמה קרייס

"תלמה קרייס" הוא סיפור על תשוקה נרטיבית שלעולם לא באה על סיפוקה. המספר, פרופסור במקצועו, נפגש באחד מביקוריו אצל חברים קרובים בתלמה, אישרה מוזרה ויוצאת דופן, ומייד מתאהב בה באובססיביות, רק שאובייקט-סובייקט זה נמצא בנסיגה מתמדת: יותר הוא מתקרב אליה ויותר היא חומקת בין אצבעותיו, עד שהוא אינו מסוגל לזהות אותה, כי השתנתה לגמרי תחת מבטו, והוא שואל את עצמי מי היא תלמה קרייס: נערת שעשועים הממלצרת במועדון קברט? אומנית מוכשרת ואקדמאית משכילה? המאהבת המושלמת או שקרנית פתולוגית? ואם היא בכלל קיימת ואינה אלא פרי דמיונו?
זהו רומן המשלב פילוסופיה ואומנות, סיפור אהבה שנע בין טירוף חושים לבין שפיות רציונלית, וטומן בחובו הרפתקה בלשית שבה הגיבור מנסה לפתור את חידת דמותה של מושא אהבתו.
רוברט אלבז הוא פרופסור אמריטוס לספרות השוואתית בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. רומן זה יצא לאור באנגלית ובצרפתית, וזה לתשומת לב המבקרים.

מקט: 4-575-736

"תלמה קרייס" הוא סיפור על תשוקה נרטיבית שלעולם לא באה על סיפוקה. המספר, פרופסור במקצועו, נפגש באחד מביקוריו אצל חברים […]

---

לא אוכל לומר בוודאות מה המניע מאחורי כתיבת סיפור זה, מלבד העובדה שמה שדרבן אותי היה אותה מודעה בעיתון, שעדיין מטרידה אותי בכותבי שורות אלה:

החברים של המנוחה תלמה קרייס מוזמנים לכבד את זכרה על ידי ייסוד קרן מלגות על שמה. המפגש ייערך ביום שישי החמישה עשר בנובמבר, בשמונה בערב, בדירתה.

האותיות האיטלקיות של אותה מודעה בעמוד האחרון של עיתוננו היומי עדיין חרוטות בזיכרוני. הן נראו לי הרבה יותר נוקבות ממאמרי המערכת הפוליטיים של אותו יום. נדהמתי מההיבט האנונימי של המודעה שהייתה, ללא ספק, מכוונת לחבריה הקרובים של תלמה, שבוודאי הכירו את כתובתה או לאותם בעלי זכויות, כמוני, שביקרו בדירתה. האם זו הייתה בדיחה לא מוצלחת במיוחד מצידו של אחד מחבריה הליצנים, ששמו הוזכר, לגמרי במקרה, באחת משיחותינו האינסופיות, דווקא בחמישה עשר בנובמבר, יום הולדתה? מאידך הייתי בטוח שתלמה נועדה לחיים קצרים, אך לא ראיתי שום מודעה הקשורה למותה, ומאחר שביקשה ממני, ביום פרידתנו, לא להתקשר אליה יותר, היססתי להרים טלפון, כי משאלתה הייתה קדושה עבורי.

איך אם כן מתמודדים עם מותה הבלתי צפוי של מכרה אינטימית? איך מתמודדים עם מוות המוטל בספק עד לעצם היום הזה? לא הכרתי אף לא אחד מחבריה, ולמען האמת, לא נראה לי שהיו לה חברים כלל. הם נותרו בעיניי כישויות שפתיות, מילים בעלמא שלא התייחסו לאף אחד במיוחד, מילים שנזרקו באקראי לתוך שיחותינו הנמרצות, ולא זכור לי שנפגשתי עם אחד מהם. אולם מדי פעם, במשך טיולינו הארוכים, היא פנתה בברכת שלום לאחד העוברים, ברמזה לי בחיוך דיסקרטי, שהוא אחד המחזרים שלה.

הרהרתי באותו מפגש שהיה אמור להתקיים בדירתה בחמישה עשר בנובמבר, והאם באמת היא קיימה מערכת יחסים עם כל אחד מאותם חברים שלא ידעו כלום האחד על האחר. כך לפחות הרגשתי בכל פעם שנפגשתי איתה.

ללא ספק היא ביקשה לשמור על הפרדה בין כל אחד מקשריה, שיהיו עולמות אוטונומיים בפני עצמם, מציאויות מושלמות שבהן הייתה יכולה להיטמע לפי מצבי רוחה. הייתה לי הרגשה שהקדישה את עצמה מכל הלב לחבר זה או אחר, כפי שעשתה עימי, אך היא שמרה עליהם בצורה בלעדית לעצמה, ולא הייתה לי שום כוונה לחלל את פרטיותה, ומלבד יוצא מן הכלל אחד שהייתי אחראי לו, שום אזכור לא עשתה על גברים אחרים שהיא הכירה, ואף לא על חברות שבוודאי היו לה, כי יצא לי להתקשר לאחת מהן כשתלמה הייתה צריכה להיכנס לבית החולים לתקופה קצרה, או כשהיא נעלמה באופן מפתיע לתקופה יותר ארוכה.

היא מעולם לא רצתה שאראה אותה בשקיעתה. את רגעי חולשתה היא שמרה לעצמה. היא רצתה להיות זמינה עבורי בכל חוסנה באותן תקופות של רווחה פיזית ומנטלית. היא הקרינה הילה של בריאות וחוסן בכל פעם שנפגשה איתי. היא כנראה לא רצתה בחמלתי, לא שהיא שיחקה איזשהו תפקיד. זה היה ממש מותאם לטבעה האמיתי, ובכל פעם שנפגשתי איתה, היא נראתה בריאה, מלאה באנרגיות – השתקפות ממשית של נעורים.

על מנת לתת מובן כלשהו לסיפורי, אני מחויב לחזור לאותו מפגש ראשון, שעלה לי בלילות לבנים רבים, ושהפך עם הזמן לחוויה הייחודית ביותר שידעתי בחיי. למען האמת, עדיין לא הצלחתי להתמודד עם אותו מפגש ראשון. חזרתי עליו פעמים רבות בתקווה שאבין כל מה שנעשה ונאמר באותו לילה תקדימי, שעם הזמן הפך לאבן־בוחן של כל מאורע בחיי. כן, הגעתי למצב שבו אני רואה את העולם ואת כל מה שקורה לי לאור הקשר שהיה לי עם תלמה קרייס, והנוסטלגיה לאותם ימים נעשתה כה בלתי נסבלת שאיני מסוגל להיטמע בשום דבר שאינו קשור לזכרה. לא שיערתי אז, באותו ערב סתווי עצוב, שעמדתי להיכנס לחוויה המוזרה והקובעת ביותר בחיי.

זה היה בחודש נובמבר לפני ארבע או חמש שנים, ואולי יותר, אינני זוכר בדיוק. חבר ותיק שלא ראיתי מזה זמן רב, כי במסגרת עבודתו הוא נדרש לבלות הרבה זמן בחוץ לארץ, ביודעו שהייתי לבד, הזמין אותי למה שהוא כינה “ארוחת ערב מפתיעה, אם לא מפוארת”. הוא התחתן לפני כשנתיים עם בחורה מבלגיה שפגש באחת מנסיעותיו, צעירה ממנו בהרבה, ומאוד מושכת. וכדי לשאת חן בעיניו היא הכינה מדי פעם כמה מתכונים מרוקאיים. לא הייתי אדיש לעניין מאחר שזה הזכיר לי את ילדותי, ולא פעם הוא הזמין אותי לארוחה דשנה שכזאת, ובחך שלי נותרו עדיין הטעמים של ארוחות בלתי נשכחות אלה.

ידעתי הרבה על “ארוחת הפאר” אך לא כלום על “הארוחה המפתיעה” שחיכתה לי. וקורה שאני עצמי מכין מתכונים מרוקאיים כשאני מתעייף מתפלותם של המזונות התעשייתיים המוכנים. מצויד בשני בקבוקי יין אלג’ירי, ואם זיכרוני לא מהתל בי, זה היה מסוג ה”קביר” (גדול בערבית מקומית). צעדתי לי בלילה עמוק וסוער לכיוון ביתו של חברי. לא זכרתי בדיוק את הכתובת, אך ידעתי שהוא התגורר בתחתית של ואדי במזרח העיר. נהג המונית השאיר אותי ברחוב ללא מוצא עם המילים: “אדוני, הכביש נעצר כאן. מכאן אתה ממשיך ברגל. אי אפשר להתקדם יותר.”

מאחר ששכחתי את המטרייה, לא הייתה לי אפשרות להתגונן מפני הגשם הדק והעיקש שירד בדרכי לשכונת חברי בתחתית הוואדי. הבתים היו מפוזרים, ופנסי הרחוב נעלמו להם והתקשיתי לאתר את הבית בגלל הערפילים שכיסו את משקפיי, כך שהתקדמתי באיטיות רבה. עשיתי כמה הקפות מסביב לשכונה בתקווה לזהות את הסביבה, אך לא זיהיתי כלום. כל הבתים היו דומים, כולם מאבן אפורה. לא רציתי לצלצל באף פעמון, כי לילה כזה לא היה מיועד לפתיחות כלשהי. האנשים נותרו סגורים בבתיהם מפחד מאיתני הטבע.

המשכתי אם כן לנוע מסביב לשכונה, עד לרגע שבו ראיתי במרחק דמות מושיעה. ובעודי מתקרב לאותה דמות, שמתי לב שמדובר באישה תמירה ואלגנטית. היא לבשה מעיל עור כהה ולרגליה מגפי עור גבוהים. שערה היה מסודר בקפידה מעל לאוזניה ושני עגילים ארוכים נצצו בחושך, בהתאם לתנועות ראשה. התקדמתי בהיסוס מה לכיוון אותה רוח רפאים מקסימה, מפחד שתפנה לי גב, והסתכנתי באומרי בקול רועד:

“סליחה על ההפרעה, אולי גברתי יודעת איפה…”

האישה הצעירה הפנתה אליי את מבטה והתקרבה עד כדי נגיעה, ובפנים מוארות בחיוך רחב ענתה לי בקול רך ומושך: “הו! גם אדוני הולך לשם. זה הבית האחרון מעבר לגשר הזה. שאדוני יתלווה אליי, זה יקל גם עליי את הדרך.”

לא יכולתי, בוודאי, לכוון אותה. ההיפך, היא הכירה היטב את הדרך. היא החזיקה מייד בזרועי כאילו אנחנו מכירים מזה שנים רבות. נזכרתי אז שבביקורי האחרון היינו מעטים מסביב לשולחן. הפעם, חשבתי לי, מארחיי מבקשים ללא ספק להכיר לי כמה מחבריהם, אבל האישה הצעירה הזאת כבת עשרים וחמש, מדור אחר, ואינה יכולה להימנות על קבוצת חבריהם. ובעודנו צועדים בא לי הרעיון שאולי “ההפתעה” הייתה מסיבה עם הרבה אורחים ולא איזושהי ארוחת ערב אינטימית.

חברי הטוב לא בחל במסיבות כאלה, במיוחד לאחר נישואיו. הוא אהב להציג בפרהסיה את אשתו הצעירה לעיני כל חבריו שהסתכלו בה בקנאה רבה. כי היא הייתה, כפי שאמרתי, גם צעירה וגם מאוד מושכת. אך איפה היו כל האורחים ברגע זה? הרי לא ראיתי אף יצור מסתובב בשכונה, מאחר שהיה צריך להחנות את האוטו במעלה ההר ולרדת במדרגות המתפתלות עד לתחתית הוואדי שבה התמקמה שכונה קטנה זו. הנחתי, אם כן, שכולם הגיעו הרבה זמן לפנינו.

“לא ידעתי שהוזמנו לארוחת ערב רבת משתתפים,” אמרתי.

היא החזיקה עוד יותר חזק בזרועי ונצמדה אליי עוד יותר.

“אבל לא מדובר בארוחת ערב המונית. מדובר בארוחה אינטימית, ואני חושבת ששנינו המוזמנים היחידים.”

היא אמרה זאת כאילו ידעה במה מדובר, הרבה יותר ממני. הרעיון להיות בחזקתה של אישה מקסימה שכזאת מצא חן מאוד בעיניי. האם היא שיתפה פעולה עם מארחיי? או אולי היא אמורה להיות ההפתעה! ובעודנו צועדים, צלליותינו התמזגו להן באור הדמדומים, לשמחתי הרבה. עננים כבדים מאיימים יצרו כעין כיפה מעל ראשינו, והשרו אווירה משונה בכל הסביבה, תוצאה של מיזוג הערפילים החשוכים עם צלליות העננים הכבדים.