עולמו של סקוט וורדן, מתכנת צעיר ואב טרי, עומד להשתנות בן לילה. סקוט חי חיי בטלה בקהילה של שוכני חוף […]
אחת – היטץ’ פיילי, בעודו מגלגל את אופנוע הדיימלר החבוט שלו על החול הדחוס של החוף שמאחורי ביתן הריקודים האאט תאי, היה זה שהזמין אותי לחזות בסופו של עידן. העידן שלי, ושל העולם. אבל אני לא מאשים את היטץ’.
דבר אינו מקרי. אני יודע זאת כעת.
הוא חייך כשהתקרב, אות מבשר רעות בכל הנוגע להיטץ’. הוא לבש את מדי האמריקאי-בתאילנד של הקיץ ההוא, הקיץ הטוב האחרון, מכנסי צבא קצרים וסנדלים תנ”כיים, חולצת חאקי גדולה ממידתו וסרט מצח פרחוני מבד נמתח. הוא היה גבר גדול, נחת לשעבר שהפך לתושב המקום, מזוקן ומגדל בטן. הוא נראה מרשים למרות הבגדים שלבש. חמור מכך, הוא נראה במצב רוח שובבי.
ידעתי שהיטץ’ בילה את הלילה באוהל המסיבות, אוכל את עוגיות החשיש שקיבל מפקידה בסגל הדיפלומטי הגרמני ומאכיל אותה באותן העוגיות עד שהיא יצאה איתו בזמן הגאות כדי להתפעל מקרוב מאור הירח על המים. הוא לא היה אמור להיות ער בשעה הזאת, וודאי שלא עולץ.
גם אני לא הייתי אמור להיות ער.
אחרי כמה שעות לצד המדורה הלכתי הביתה לג’אניס, אבל לא ישנו. קייטלין הצטננה, וג’אניס בילתה את הערב בהרגעת בתנו ובלחימה במתקפה של ג’וקים בגודל אגודל שהתיישבו במעברים החמימים והשמנוניים של תנור הגז. בהתחשב בכך, בלילה החם ובמתח שכבר היה בינינו, כנראה היה זה בלתי נמנע שנתווכח כמעט עד השחר.
לפיכך, היטץ’ ואני לא היינו רעננים, ואולי אפילו לא חשבנו בצלילות, אם כי הבוקר גרם לי לתחושת ערנות כוזבת, לאמונה שעולם שמואר באור כה בהיר חייב להיות גם בטוח ונצחי. אור השמש גרם למים הכבדים של המפרץ לזהור, מאיר סירות דיג כמו נקודות על ראדאר, מבטיח עוד אחר צהריים נטול עננים. החוף היה רחב ושטוח ככביש מהיר המוביל ליעד כלשהו, חסר שם ומושלם.
“הצליל ההוא, אתמול בלילה”, אמר היטץ’, מתחיל את השיחה כפי שהתחיל את רוב שיחותיו, ללא הקדמה, כאילו לא נפרדנו כלל, “כמו מטוס קרב, שמעת אותו?”
שמעתי. שמעתי אותו בערך בארבע לפנות בוקר, זמן קצר לאחר שג’אניס הלכה למיטה בזעף. קייטלין ישנה סוף סוף, ואני הייתי לבד במטבח הלינוליאום שלנו, המצולק בכוויות, עם ספל של קפה חמוץ. הרדיו היה מכוון לתחנת ג’ז אמריקאית, והונמך לכדי תקתוק מנומס.
השידור הפך שברירי ומוזר למשך כשלושים שניות. קול רעם וסדרה של הדים רועמים נשמעו (“מטוס הקרב” של היטץ’), וזמן קצר לאחר מכן הרעידה רוח קרה ומוזרה את עציצי הבוגונוויליה של ג’אניס שמתחת לחלון. הווילונות שעל החלון התרוממו ונפלו בהצדעה שקטה. דלת חדר השינה של קייטלין נפתחה מעצמה, והיא הסתובבה בלול המכוסה ברשת שלה והשמיעה צליל קטן ולא מרוצה, אבל לא התעוררה.
לא בדיוק מטוס קרב, אבל זה היה יכול להיות רעם קיצי, סופה צעירה או מזדקנת שמלמלה לעצמה מעל מפרץ בנגל. לא בלתי רגיל, בעונה הזאת.
“קבוצה של מסעידים עצרה בברווז הבוקר וקנתה את כל הקרח שלנו”, אמר היטץ’. “הם יצאו לדאצ’ה של איזה איש עשיר. הם אמרו שיש אקשן אמיתי ליד דרך הגבעות, כמו זיקוקים או ארטילריה. כמה עצים נפלו. רוצה לבוא לראות, סקוטי?”
“טוב דבר אחד כמשנהו”, אמרתי.
“מה?”
“זה אומר כן”.
זאת היתה החלטה שתשנה את חיי מעבר לכל תקנה, אבל קיבלתי אותה מתוך גחמה. אני מאשים את פרנק אדוארדס.
פרנק אדוארדס היה שדר רדיו בפיטסבורג במאה שעברה, שערך כרך של מה שהיו אמורים להיות סיפורי נסים אמיתיים (מוזר יותר ממדע, 1959), ובהם כמה סיפורי עם שלא נס ליחם כמו המיסתורין של קספר האוזר ו”ספינת החלל” שהתפוצצה מעל טונגסקה, סיביר, בשנת 1910. הספר וקומץ המשכיו היו פריט חשוב בביתי כשהייתי תמים מספיק כדי להתייחס לדברים כאלה ברצינות. אבי נתן לי את מוזר יותר ממדע במהדורה חבוטה שנרכשה מעודפי ספרייה ואני גמרתי אותו – בגיל עשר – בשלושה לילות של קריאה. אני מניח שאבי חשב שדברים כאלה עשויים לעורר את דמיונו של ילד. אם כן, הוא צדק. טונגסקה היתה עולם שונה מהמתחם הסגור בשער בבולטימור בו צ’רלס קרטר וורדן תקע את אשתו המוטרדת ואת בנו היחיד.
הפסקתי להאמין בדברים כאלה, אבל המילה “מוזר” הפכה לקמע אישי. מוזרה, צורת החיים שלי. מוזרה, ההחלטה להישאר בתאילנד לאחר שפג תוקף החוזים. מוזרים, הימים הארוכים והלילות המסוממים בחופים של צ’ומפון, קו סאמוי, פוקט. מוזר כמו הגיאומטריה הסלילית של הוואטים העתיקים.
אולי היטץ’ צדק. אולי באמת נחת נס אפל כלשהו במחוז. סביר יותר שהיתה שרפה ביער או קרב יריות על רקע סמים, אבל היטץ’ אמר שהמסעידים אמרו לו שזה “משהו מהחלל החיצון” – ומי אני שאתווכח? הייתי חסר מנוחה ועמדתי בפני יום ריק נוסף ובפני התמודדות עם התלונות של ג’אניס, מחשבה שלא נעמה לי. אז קפצתי על הדיימלר של היטץ’, ושילכו התוצאות לעזאזל. נסענו מהחוף בענן אגזוזים כחול. לא עצרתי לומר לג’אניס שאני הולך. לא חשבתי שהיא תהיה מעוניינת. בכל מקרה, ידעתי שאשוב הביתה לפני רדת הלילה.
אמריקאים רבים נעלמו בצ’ומפון וסאטון בימים ההם, נחטפו עבור כופר, נרצחו בשל המטבעות בכיסיהם או גויסו כבלדרי הרואין. הייתי מספיק צעיר כדי שלא יהיה לי אכפת.
עברנו על פני הברווז השמן, הבקתה שבה היטץ’ מכר לכאורה פיתיונות לדיג אבל למעשה ניהל מסחר ער במריחואנה מקומית לחובבי המסיבות, ופנינו לדרך החוף החדשה. התנועה לא היתה כבדה, רק כמה משאיות מחוות הדגים, מיניבוסים וטוק-טוקים שקושטו כמו עגלות קרנבל ואוטובוסים לתיירים. היטץ’ נהג במרץ ובתעוזה של בני המקום, דבר שהפך את הנסיעה לתרגיל שליטה בשלפוחית השתן. אבל זרם האוויר הלח היה נעים, במיוחד כשפנינו אל הדרך שהובילה לפנים הארץ, והיום היה צעיר וצופן בחובו נסים.
כשמתרחקים מהחוף, צ’ומפון הוא מחוז הררי. כשפנינו לתוך היבשת, הדרך היתה פנויה כמעט לחלוטין, עד שגדוד של מכוניות משטרת הגבול חלף על פנינו בשאגה ובמטר של חצץ. אם כך, משהו בבירור מתרחש. עצרנו בתחנת דלק בהאונג נאמ כדי שהיטץ’ יוכל לעשות את צרכיו, ואני כיוונתי את הרדיו הנייד שלי לתחנת הרדיו דוברת האנגלית מבנגקוק. הרבה שירים מהמצעדים בארה”ב ובריטניה, אף מילה על אנשים ממאדים. אבל בדיוק כשהיטץ’ שב מהמשתנה, חלפה על פנינו חטיבה של חיילי הצבא התאילנדי המלכותי, שלושה נגמ”שים וכמה רכבי שטח ישנים, שנעו באותו כיוון כמו המשטרה המקומית. היטץ’ התבונן בי, אני התבוננתי בו. “תוציא את המצלמה מתיק האוכף”, אמר, ולא חייך הפעם. הוא ניגב את ידיו במכנסיו הקצרים.
לפנינו בלט מהגבעות הסתורות עמוד בוהק של עשן או ערפל.
מה שלא ידעתי היה שבתי קייטלין, בת החמש, התעוררה מתנומת הבוקר שלה עם חום גבוה, ושג’אניס בזבזה לפחות עשרים דקות בניסיון לאתר אותי לפני שוויתרה ולקחה את קייט למרפאת החינם.
הרופא במרפאה היה קנדי שחי בצ’ומפון מאז 2002 ובנה מרפאה די מודרנית בכספים שנתרמו על ידי מחלקה כלשהי בארגון הבריאות העולמי. דוקטור דקסטר, כך כינו אותו אנשי החוף. האיש שאליו הולכים לטיפול בסיפיליס או בטפילי מעיים. כשהוא בדק את קייטלין, החום שלה עלה כבר ל-40.5 מעלות, והיא היתה צלולה רק חלק מהזמן. ג’אניס, כמובן, יצאה מדעתה. היא ודאי חששה מהגרוע מכול: דלקת המוח היפנית עליה קראנו בעיתונים באותה שנה, או קדחת הדנגה שהרגה אנשים כה רבים במיאנמר. דוקטור דקסטר איבחן שפעת נפוצה (שהיתה נפוצה בקרב אנשי פוקט וקו סאמוי מאז מרץ) ומילא אותה בקוטלי נגיפים.
ג’אניס השתקעה בחדר ההמתנה במרפאה, ועדיין ניסתה מדי פעם להתקשר אליי. אבל אני השארתי את הטלפון שלי בתיק על מדף בדירה השכורה. היא היתה מנסה את היטץ’, אולי, אבל היטץ’ לא האמין בתקשורת לא מקודדת. הוא נשא מכשיר ניווט לווייני ומצפן וחשב שזה די והותר עבור כל זכר קשוח באמת.
כשראיתי לראשונה את העמוד מבעד למסך היער חשבתי שזה הצ’די של וואט מרוחק, אחד המקדשים הבודהיסטים הפזורים בכל רחבי דרום מזרח אסיה. ניתן למצוא תמונה של הוואט באנגקור, לדוגמה, בכל אנציקלופדיה. תזהו אותו אם תראו אותו: מגדלי אבן עתיקים שנראים אורגניים בדרך מוזרה, כאילו טרול עצום כלשהו הותיר את עצמותיו שיתאבנו בג’ונגל.
אבל הצ’די הזה – וראיתי עוד ממנו בעודנו נוסעים בדרך רבת הפניות במעלה רכס גבוה – היה בצורה הלא נכונה, בצבע הלא נכון.
הגענו לראש הרכס ונתקלנו במחסום דרכים של המשטרה התאילנדית המלכותית, במכוניות של משטרת הגבולות ובמגוון גברים חמושים ברכבי שטח חלודים. הם הפנו כל תנועה לאחור. ארבעה מהחיילים כיוונו את כלי הנשק שלהם לעבר טוק-טוק עתיק תוצרת יונדאי שהיה מלא בתרנגולות מקרקרות. אנשי משטרת הגבולות נראו צעירים מאוד ועוינים מאוד, לובשים בגדי חאקי וחובשים משקפי טייסים ואוחזים ברובים שלהם בזווית עצבנית. לא רציתי להתגרות בהם ואמרתי זאת להיטץ’.
אני לא יודע אם הוא שמע אותי. תשומת לבו הופנתה לאנדרטה – אשתמש במילה הזאת לעת עתה – שבמרחק.
ראינו אותה טוב יותר כעת. היא ניצבה על טרסה גבוהה יותר בגבעה, מוסתרת בחלקה על ידי טבעת של ערפל. ללא סימוכין נראים לעין היה קשה לאמוד את גודלה, אבל ניחשתי שגובהה מאה מטרים לפחות.
בבורותנו, היינו עלולים לטעות ולחשוב שמדובר בספינת חלל או בנשק, אבל האמת היא שזיהיתי שמדובר באנדרטה כלשהי מרגע שיכולתי לראותה בבירור. דמיינו לעצמכם גרסה מקוצצת של אנדרטת וושינגטון, עשויה מזכוכית בצבע כחול שמים ומעוגלת בכל הפינות. לא יכולתי לנחש מי יצר אותה ואיך היא הגיעה לכאן – ככל הנראה בִּן לילה – אבל למרות מוזרותה היא היתה בבירור מעשה ידי אדם, ובני אדם יוצרים דברים כאלה למטרה אחת בלבד: להכריז על עצמם ועל נוכחותם ולהציג את עוצמתם. העובדה שהיא כאן היתה מוזרה ומסחררת, אבל לא היה ניתן לטעות במוצקות שלה – המשקל, הגודל, חוסר ההתאמה המהמם.
אז עלה הערפל והסתיר אותה מעינינו.
שני גברים במדים צעדו לעברנו, זרועותיהם רפויות והבעה חמוצה על פניהם. “על פי איך שזה נראה”, אמר היטץ’ – המבטא הדרום-מערבי שלו נשמע מעט עצל מדי, בהתחשב בנסיבות – “סביר להניח שבקרוב יהיו לנו כאן אידיוטים מארה”ב ומהאו”ם, בנוסף לעוד הרבה יותר שוטרים מזוינים”. מסוק חסר סימנים מזהים אבל צבאי בבירור כבר חג מעל הרכס, והרוח שהקימו להביו הרימה את האבק שעל הקרקע.
“אז נחזור”, אמרתי.
הוא צילם תמונה אחת, ואז החביא את המצלמה. “אנחנו לא חייבים. יש שביל מבריחים סביב הגבעה ההיא. הוא יוצא מהדרך כחצי מייל מאחורינו. לא הרבה אנשים יודעים על קיומו”. הוא חייך שוב.
אני מניח שגם אני חייכתי. ספקות עזים הגיעו במהירות, אבל הכרתי את היטץ’ וידעתי שאי אפשר להניא אותו מזה בוויכוחים. ידעתי גם שאני לא רוצה להיתקע במחסום הזה ללא הסעה. הוא סובב את האופנוע והשארנו מאחורינו את השוטרים התאילנדים מתבוננים בנו בזעם.
השעה היתה אולי שתיים או שלוש אחר הצהריים, בערך בזמן בו החלה קייטלין לפלוט מוגלה ספוגה בדם מאוזנה השמאלית.
עלינו בשביל המבריחים רחוק ככל שהדיימלר היה יכול לקחת אותנו, ואז הסתרנו את האופנוע בשיחים והלכנו עוד רבע מייל ברגל.
השביל לא היה נוח מאחר שתוכנן להסתרה מרבית, לא לנוחות מרבית. נדל”ן תלול, כינה אותו היטץ’. היטץ’ נשא נעלי הרים בתיק האוכף של הדיימלר, אבל אני נאלצתי להסתפק בנעליים שלי, וחששתי מנחשים וחרקים.
לו היינו עולים מספיק במעלה השביל, אין ספק שהיינו מגיעים למצבור סמים חבוי, למפעל זיקוק, אולי אפילו לגבול בורמה, אבל תוך עשרים דקות הגענו קרוב ככל שרצינו להיות לאנדרטה – קרוב ככל שנגיע.
הגענו למרחק של אלף מטרים ממנה.
לא היינו האנשים הראשונים שראו את העצם ממרחק כזה. הוא חסם דרך, אחרי הכול, ונמצא שם תריסר שעות לפחות, בהנחה שצליל “מטוס הקרב” מהלילה הקודם באמת סימן את הגעתו.
אבל היינו בין הראשונים.
היטץ’ עצר כשהגיע לעצים שנפלו. היער במקום זה – בעיקר אורנים וקצת במבוק פראי – התמוטט בתבנית חישורת סביב בסיס האנדרטה, והחורבן השמיד את הנתיב. האורנים הופלו בבירור על ידי גל הדף כלשהו, אבל הם לא נשרפו. נהפוך הוא. עלי עצי הבמבוק שנעקרו מן השורש עדיין היו ירוקים ורק החלו לכמוש בחום אחר הצהריים. הכול סביב – העצים, הנתיב, הקרקע עצמה – היה קריר. קר, למעשה, אם הושטת את ידך אל נתיב הרוח. היטץ’ ציין זאת. אני התקשיתי להסב את עיניי מהאנדרטה עצמה.
אם הייתי יודע מה עשוי לבוא, אולי היראה שלי היתה מרוככת. זה היה – לאור העתיד לבוא – נס קטן יחסית. אבל כל שידעתי היה שנתקלתי באירוע מוזר בהרבה מכל מה שפרנק אדוארדס חשף בעמודים האחוריים של עיתוני פיטסבורג, ומה שחשתי היה בחלקו פחד ובחלקו התעלות מסוחררת.
האנדרטה. ראשית כול, לא היתה פסל. כלומר, היא לא ייצגה בן אנוש או חיה. זה היה עמוד בעל ארבע פאות, שלוטש לשיא חלק וחרוטי. החומר ממנו נוצר הזכיר זכוכית, אבל בקנה מידה מגוחך, בלתי אפשרי. הוא היה כחול: הכחול העמוק של אגם הררי, שהיה בדרך כלשהי שָלֵו ומאיים בעת ובעונה אחת. הוא לא היה שקוף, אבל היתה בו שקיפות מסוימת. מהצד הזה – הצד הצפוני – הוא היה מצולק במקטעים לבנים: קרח, נדהמתי להבין, הנמס לאטו באור השמש הלח. היער ההרוס שבבסיסו היה לח מערפל, והמקום בו האנדרטה פגשה באדמה היה בלתי נראה תחת ערמות של שלג נמס.
הקרח וגלי האוויר הקר במידה לא טבעית שנדפו מהיער ההרוס היו מה שגרם למחזה להיות מפחיד במיוחד. דמיינתי את האובליסק עולה כמו גביש טורמלין מקרחון תת קרקעי כלשהו… אבל דברים כאלה קורים רק בחלומות. אמרתי זאת להיטץ’.
“אז כנראה אנחנו בארץ החלומות, סקוטי. או אולי בארץ עוץ”.
מסוק נוסף הופיע מעבר לגבעה, נמוך מדי בשבילנו. כרענו בין עצי האורן הנפולים, והאוויר הקריר היה מלא בניחוח הארצי שלהם. לאחר שהמסוק עבר שוב את חרטום הגבעה ונעלם, היטץ’ נגע בכתפי. “ראית די?”
הנהנתי. היה ברור כי יהיה זה מעשה לא חכם להישאר, למרות שחלק עקשני כלשהו בי רצה להמתין עד שהאנדרטה תהיה הגיונית, להשיב לעצמי מידה של שפיות מהמעמקים הכחולים הקפואים של הדבר. “היטץ'”, אמרתי.
“מה?”
“בתחתית של זה… זה נראה לך כמו כתב?”
הוא צמצם את עיניו והתבונן באובליסק. צילם תמונה אחרונה. “אולי אותיות. לא אנגלית. אנחנו רחוקים מכדי לראות את זה בבירור, ואנחנו לא מתקרבים יותר”.
גם כך השתהינו זמן רב מדי.
מה שלמדתי מאוחר יותר – מאוחר הרבה יותר – מג’אניס, היה זה:
בשלוש אחר הצהריים השיגה התקשורת בבנגקוק צילום וידאו של האנדרטה מתייר אמריקאי. בארבע, מחצית מאוכלוסיית לטאות החוף במחוז צ’ומפון יצאה כבר לראות את הפלא בעצמה, ונדחתה במחסומי דרכים. הודעות נמסרו לשגרירויות, התקשורת הבינלאומית החלה להבחין במתרחש.
ג’אניס נשארה עם קייטלין במרפאה. קייטלין, בשלב זה, צרחה מכאב למרות משככי הכאבים ונוגדי הווירוסים שדוקטור דקסטר נתן לה. הוא בדק אותה פעם נוספת ואמר לג’אניס שבתנו סובלת מזיהום באוזן, שגורם לתהליך נמק מזורז, אותו קיבלה אולי משחייה בים. הוא דיווח על רמות גבוהות מהרגיל של אי. קולי ותריסר חיידקים אחרים במשך חודש כמעט, אבל פקידי התברואה לא עשו דבר, אולי בגלל שחוות הדגים של חברת סי-פרו דאגו לרישיונות הייצוא שלהן והשתמשו בהשפעתן על הרשויות.
הוא נתן לה מנה גדולה של פלואורוקינולון וטלפן לשגרירות בבנגקוק. השגרירות שלחה מסוק אמבולנס ופינתה מקום בשביל קייט בבית החולים האמריקאי.
ג’אניס לא רצתה לעזוב בלעדיי. היא התקשרה לבקתה השכורה שוב ושוב, וכשזה לא עבד, השאירה הודעות אצל בעל הבית שלנו ואצל כמה חברים, אשר הביעו אהדה, אבל לא ראו אותי לאחרונה.
דוקטור דקסטר נתן לקייטלין סמי הרגעה בזמן שג’אניס רצה לבקתה לארוז כמה דברים. כשהיא שבה למרפאה, מסוק הפינוי כבר המתין.
היא אמרה לדוקטור דקסטר שכמעט בטוח שיהיה ניתן להשיג אותי עד רדת הלילה, סביר להניח שבאוהל המסיבות. אם אצור קשר, היא ביקשה שהוא ייתן לי את מספר הטלפון של בית החולים כדי שאוכל להתארגן ולהגיע.
ואז המסוק המריא. ג’אניס לקחה כדור הרגעה בעצמה בזמן ששלושה חובשים הזרימו עוד חומרים אנטיביוטיים לזרם הדם של קייט.
הם המריאו גבוה מעל המפרץ, וג’אניס ודאי ראתה את הסיבה לכל זה מהאוויר – העמוד הגבישי המתנשא כשאלה שאין לה תשובה מעל מרגלות ההרים הירוקים.
כשיצאנו מנתיב המבריחים, נתקלנו בנחיל של המשטרה הצבאית התאילנדית.
היטץ’ ניסה ככל יכולתו להפוך את כיוון הדיימלר ולהימלט מצרות, אבל לא היה לאן ללכת, חוץ מאשר בחזרה במעלה השביל, שהיה מבוי סתום. כשכדור העלה אבק ליד הגלגל הקדמי, היטץ’ עצר וכיבה את המנוע.
החיילים הורו לנו לכרוע, ידיים מאחורי העורף. אחד מהם ניגש אלינו והצמיד את קנה האקדח לרקתו של היטץ’, ואז לרקתי. הוא אמר משהו שלא יכולתי לתרגם. חבריו צחקו.
כמה דקות לאחר מכן היינו ברכב צבאי, תחת משמר של ארבעה גברים חמושים שלא ידעו אנגלית או העמידו פנים שאינם יודעים אנגלית. תהיתי כמה חומרים לא חוקיים היטץ’ נושא והאם זה הופך אותי לאשם או לשותף לדבר עברה שעונשה מוות. אבל איש לא אמר דבר על סמים. איש לא אמר דבר כלל, אפילו לא כשהמשאית החלה לזוז.
שאלתי בנימוס לאן פנינו מועדות. החייל הקרוב ביותר – נער רחב צלעות וחסר שיניים – משך בכתפיו, ונופף בקנה הרובה שלו לעברי באיום מעורפל.
הם לקחו את המצלמה של היטץ’. הוא לא קיבל אותה בחזרה. וגם לא את האופנוע שלו, אגב. הצבא נהג בחסכנות בעניינים כאלה.
נסענו במשאית ההיא במשך כמעט שמונה עשרה שעות ובילינו את הלילה הבא בכלא של בנגקוק, בתאים נפרדים וללא זכות לתקשורת. גיליתי מאוחר יותר שצוות הערכת סיכונים אמריקאי רצה “לתדרך” (כלומר לחקור) אותנו לפני שנדבר עם העיתונות, אז ישבנו בתאי הבידוד שלנו עם דליים בתור שירותים בזמן שברחבי העולם מגוון אנשים לבושים היטב הזמינו טיסות לשדה התעופה דון מואנג. הדברים האלה לוקחים זמן.
אשתי ובתי היו במרחק של פחות מחמישה מייל בבית החולים של השגרירות, אבל אני לא ידעתי זאת, וגם ג’אניס לא.
כשהגיע השחר, קייטלין החלה לדמם מהאוזן.
האבחנה השנייה של דוקטור דקסטר היתה נכונה. קייטלין נדבקה בחיידק כלשהו, חסין במידה מאיימת למגוון תרופות, שפירק את עור התוף שלה באופן מוחלט – כפי שאמר לי רופא אחד – כאילו רוקן מישהו בקבוקון של חומצה בתוך אוזנה. גם העצמות הקטנות והרקמה העצבית סביב עור התוף הושפעו בזמן שלקח למנות הרבות של פלואורוקינולון להדוף את הדלקת. עד רדת הלילה ביום הבא שני דברים היו ברורים.
אחד, חייה של קייטלין כבר אינם בסכנה.
שתיים, היא לעולם לא תשמע באוזן הזאת שוב. היא עדיין תוכל לשמוע באוזן ימין, אבל שמיעתה תיפגם.
אולי הייתי צריך לומר ששלושה דברים התבררו, מכיוון שעד שקיעת השמש התברר לג’אניס שהיעדרותי היא בלתי נסלחת ושהיא אינה מוכנה לסלוח לי על כשל אחרון זה של שיפוט בוגר. לא הפעם – אלא אם גופתי תישטף לחוף, ואולי גם אז לא.
החקירה התנהלה כך.
שלושה גברים מנומסים הגיעו לכלא והתנצלו מקרב לב על התנאים בהם הוחזקנו. הם ניהלו מגעים עם הממשלה התאילנדית “ברגע זה”, ובינתיים, האם נוכל לענות על כמה שאלות?
לדוגמה, שמותנו וכתובותנו בארצות הברית וכמה זמן אנחנו בתאילנד ומה אנחנו עושים כאן?
(זה ודאי היה מהנה עבור היטץ’. אני פשוט אמרתי את האמת: באתי לתאילנד לעבוד בפיתוח תוכנה בשביל רשת מלונות אמריקאית ונשארתי עוד שמונה חודשים לאחר תום החוזה שלי. לא ציינתי שאני מתכנן לכתוב ספר על עלייתה ונפילתה של תרבות החוף של הגולים במה שמדריכי התיירות התאילנדים נוהגים לכנות ארץ החיוכים – שהפך מספר עיון לרומן ואז גווע באיבו – או שחיסלתי את החסכונות האישיים שלי לפני שישה שבועות. סיפרתי להם על אודות ג’אניס אבל השמטתי את העובדה שאלמלא הכסף שהיא לוותה ממשפחתה, היינו נותרים חסרי כול. סיפרתי להם גם על אודות קייטלין, אבל לא ידעתי שקייטלין כמעט מתה רק ארבעים ושמונה שעות קודם לכן… ואם לובשי החליפות ידעו, הם בחרו שלא לחלוק את המידע).
שאר השאלות שלהם נגעו לעצם מצ’ומפון: איך שמענו עליו, מתי ראינו אותו לראשונה, כמה התקרבנו אליו, ה”רשמים” שלנו ממנו. שומר כלא תאילנדי התבונן בעגמומיות בזמן שחובש אמריקאי לקח דוגמיות דם ושתן לבדיקה נוספת. אז הודו לנו לובשי החליפות והבטיחו להוציא אותנו מהכלא בהקדם האפשרי.
בבוקר המחרת נשאלנו אותן שאלות בידי עוד שלושה אדונים מנומסים, בעלי מגוון חדש של תארים, ואותן הבטחות הובטחו לנו.
בסופו של דבר שוחררנו. חלק מתוכן הארנקים שלנו הוחזר לנו ויצאנו לחום ולסרחון של בנגקוק, אי שם בצד הלא נכון של הצ’או פריה. נטושים וחסרי אגורה הלכנו לשגרירות, שם הצקתי לפקיד עד שהלווה לנו כסף לכרטיס בכיוון אחד לצ’ומפון ונתן לנו לעשות כמה שיחות טלפון חינם.
ניסיתי להתקשר לג’אניס בבקתה השכורה שלנו. לא היתה תשובה. אבל היתה זאת שעת ארוחת הערב, והנחתי שהיא יצאה לארוחה עם קייט. ניסיתי ליצור קשר עם בעל הבית שלנו (בריטי מאפיר בשם בדפורד), אבל במקום זאת דיברתי עם התא הקולי שלו. בשלב זה, הזכיר לנו איש נחמד מצוות השגרירות לא להחמיץ את האוטובוס שלנו.
הגעתי לבקתה זמן רב לאחר רדת החשכה, עדיין משוכנע לחלוטין שאמצא את ג’אניס וקייטלין בפנים. הייתי משוכנע שג’אניס תכעס עד שתשמע מה קרה. שתהיה התפייסות מלאת דמעות, ואולי אפילו קצת תשוקה בעקבותיה.
בחפזונה להגיע לבית החולים, ג’אניס השאירה את הדלת פתוחה. היא לקחה מזוודה לעצמה ולקייטלין, וגנבים מקומיים לקחו את השאר, את המעט שהיה: המזון במקרר, הטלפון שלי, המחשב הנייד.
רצתי במעלה הדרך והערתי את בעל הבית שלי, שהודה שראה את ג’אניס סוחבת מזוודה מחוץ לחלונו “לפני יום או יומיים” ושקייטלין היתה חולה, אבל עם כל המהומה בנוגע לאנדרטה הוא לא קלט את הפרטים. הוא נתן לי להשתמש בטלפון שלו (הפכתי לקבצן טלפונים) ויצרתי קשר עם דוקטור דקסטר, שעדכן אותי בפרטי הדלקת של קייטלין והמסע שלה לבנגקוק.
בנגקוק. ולא יכולתי להתקשר לבנגקוק מהטלפון של קולין. זאת היתה שיחה יקרה, ציין, והאם אני לא מאחר כבר עם שכר הדירה?
הלכתי לברווז השמן, חנות הפיתיונות וכלי הדיג לכאורה של היטץ’.
להיטץ’ היו בעיות משלו – עדיין היו לו תקוות קלושות לאתר את הדיימלר האבוד – אבל הוא אמר לי שאני יכול לישון בחדר האחורי של הברווז (על צרור סנסמילה לח, ניחשתי) ולהשתמש כרצוני בטלפון של החנות. נתחשבן על זה מאוחר יותר.
לקח לי עד עלות השחר לקבוע בוודאות שג’אניס וקייטלין עזבו כבר את הארץ.
אני לא מאשים אותה.
לא שלא כעסתי. כעסתי במשך ששת החודשים הבאים. אבל כשניסיתי להצדיק את הכעס בפני עצמי, התירוצים שלי נראו לי עלובים ולא מספקים.
אחרי הכול, הבאתי אותה לתאילנד כשההעדפה המפורשת שלה היתה להישאר בארה”ב ולסיים את הפוסט-דוקטורט שלה. החזקתי אותה שם כשהחוזה שלי תם, ואילצתי אותה למעשה לחיות בעוני (כפי שאמריקאים בשנים ההן הגדירו עוני, לפחות) בעודי משחק על פי תסריט של מרד ונסיגה שהיה קשור לחרדה לא פתורה שלאחר גיל ההתבגרות יותר מאשר לכל דבר מהותי. חשפתי את קייטלין לסכנות שבסגנון החיים של גולה (עליו העדפתי לחשוב כעל “הרחבת האופקים שלה”), ולבסוף נעדרתי ולא הייתי זמין כשחייה של בתי עמדו בסכנה.
לא היה לי ספק שג’אניס מאשימה אותי בחירשות החלקית של קייטלין. התקווה היחידה שנותרה לי היתה שקייט עצמה לא תאשים אותי. לפחות לא לתמיד. לא לנצח.
בינתיים, מה שרציתי היה ללכת הביתה. ג’אניס נסוגה לבית הוריה במיניאפוליס, והיתה תקיפה בסירובה לענות לשיחותיי. נאמר לי שמסמכי הגירושים נמצאים בתהליכי הכנה.
כל זה, במרחק עשרת אלפים מייל.
בסופו של חודש מתסכל, אמרתי להיטץ’ שאני צריך הסעה בחזרה לארה”ב אבל לא נותר לי כסף.
ישבנו על בול עץ ליד המפרץ. גולשים התגלגלו על הכחול הארוך, לא מוטרדים מספירת החיידקים. מוזר כמה האוקיינוס יכול להראות מזמין, אפילו כשהוא מורעל.
החוף היה שוקק חיים. צ’ומפון הפכה לאבן שואבת לצלמי עיתונות ולסקרנים. ביום הם התחרו על צילומים מרחוק של מה שכונה העצם מצ’ומפון. בלילה הם העלו את מחירי המשקה והמגורים. כל אחד מהם נשא יותר כסף ממה שראיתי זה שנה.
לא ממש חיבבתי את העיתונאים וכבר שנאתי את האנדרטה. לא יכולתי להאשים את ג’אניס במה שקרה, וניתן להבין אותי על שלא רציתי להאשים את עצמי, אבל יכולתי ללא הסתייגות להאשים את העצם המסתורי שהפך למוקד עניין עבור רוב העולם.
האירוניה היא ששנאתי את האנדרטה כמעט לפני כל אחד אחר. לא עבר זמן רב עד שצללית האבן הכחולה הקרירה ההיא הפכה לסמל שהרוב העצום של האנושות זיהה ושנא (או, באופן מעוות, אהב). אבל לעת עתה, הייתי לבדי.
מוסר ההשכל, אני מניח, הוא שההיסטוריה לא תמיד מניחה את אצבעה על אנשים נחמדים.
וכמובן: אין כזה דבר צירוף מקרים.
“שנינו צריכים טובה”, אמר היטץ’, וחייך את החיוך המסוכן ההוא שלו. “אולי נוכל לעשות זה לזה טובה. אולי אוכל להחזיר אותך הביתה, סקוטי. אם תעשה משהו בשבילי בתמורה”.
“הצעות מהסוג הזה מדאיגות אותי”, אמרתי.
“קצת דאגה זה דבר בריא”.
באותו ערב, העיתונים בשפה האנגלית הדפיסו את הטקסט הכתוב שהתגלה בבסיס האנדרטה – סוד גלוי כאן בצ’ומפון.
הכתובת, שנחרטה עמוק בחומר של העמוד ונכתבה בתערובת של סינית-מנדרינית ואנגלית בסיסית, היתה הצהרה פשוטה לזכר קרב. במילים אחרות, העמוד היה אנדרטה לניצחון.
האנדרטה חגגה את כניעתן של דרום תאילנד ומלזיה לצבאותיו של מישהו (או משהו) בשם “קוּאין”, ומתחת לטקסט היה תאריך הקרב ההיסטורי הזה.
21 בדצמבר, 2041.
עשרים שנה בעתיד.
אין עדיין תגובות