אנו נמצאים באנגליה הכפרית ב-1830. הזמן חולף בקצב עונות השנה ועבודות המשק המשפחתי העני שבו נולדה וגדלה מָרי – דמות […]
זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי. בשנה הזה אלף שמונה מאות שלושים ואחת למושיענו אני הגעתי לגיל חמש עשרה ואני יושבת על יד החלון ואני רואה הרבה דברים. אני רואה את הציפורים והם ממלאים את השמים עם הקולות שלהם. אני רואה את העצים ואני רואה את העלים.
ולכל עלה יש עורקים שהולכים עליו.
ועל הקליפה של כל עץ יש סדקים.
אני לא מאוד גבוהה והשיער שלי בצבע החלב. השם שלי זה מרי ולמדתי איך לכתוב אותו: מ — ר — י.
ככה כותבים אותו.
אני רוצה לספר לכם את מה שקרה אבל אני צריכה להיזהר לא למהר את עצמי מדי כמו שממהרים את העגלים בשער כי אם אני ימהר את עצמי אני אולי יחליק וייפול ומה שלא יהיה אתם בטח רוצים שאני יתחיל איפה שצריך להתחיל.
וזה אומר בהתחלה.
השנה היה אלף שמונה מאות ושלושים לפי השנים של מושיענו. ואבא שלי גר בכפר והיה לו ארבע בנות שאחת מהם זה אני שנולדתי הכי אחרונה מכולם. ועוד גרו בבית גם אמא וסבא. לא היה מותר אצלנו לתת לחיות לגור בתוך הבית אפילו שלפעמים היו נכנסים אלינו כבשים קטנים שאיבדו את אמא שלהם ואז היינו מאכילים אותם בלילה.
הסיפור מתחיל בשנה אלף שמונה מאות ושלושים. כל השנים הם של המושיע.
היום שהכול התחיל לא היה יום חם קודם כול. זה גם לא היה יום קר קודם כול והכפור עמד על הקצה של העשבים. אבל אחר כך השמש יצאה והכפור התנמס והציפורים התחילו להתעורר. וזה היה כאילו שהשמש עוברת בתוך הרגליים שלי כי היתה לי איזה הרגשה כזאת. כאילו שהיא נכנסת ברגליים שלי ועולה לי למעלה עד לראש. המים של הצמחים זרמו בתוך הגבעולים. והעלים התפרשו. והציפורים הכינו את הריפוד בקנים שלהם.
וכל העולם נכנס למצב של אביב.
אני זוכרת איפה הייתי ביום הזה כי שחררתי את התרנגולות החוצה בגלל שהם היו בפנים כל הבוקר בשביל שיטילו ביצים ועכשיו הם יכלו לצאת ולרוץ ולאכול תולעים וחרקים בשביל שהביצים שלהם יהיו טעימים ועכשיו הם גם יכלו לאכול מהעשב שהתחיל לצמוח אחרי החורף שהיה קר מאוד.
פתחתי את הדלת של הלול איפה שהתרנגולות גרות וראשון יצא התרנגול והוא הלך כמו במצעד אפילו שלא היה שום מוזיקה.
התרנגולות עמדו בפתח והסתכלו על היום בחוץ ואני גירשתי אותם החוצה לחלקה שעל יד הבית ואז שמעתי את אחותי ביאטריס קוראת לי. היא עמדה בשער של החלקה שעל יד הבית וקראה את השם שלי.
מרי, היא אמרה. מה את עושה?
מה נראה לך שאני עושה? שאלתי אותה.
נראה לי שאת משחררת את התרנגולות, היא אמרה.
באמת? אמרתי. מוזר כי זה בכלל לא מה שעשיתי. התרנגול התינוק ואני רקדנו ועשינו מסיבה ביחד ואחר כך גם החזיר בא וישב שם על הכיסא הגבוה ושר לנו שיר.
המצב שלך לא משתפר, היא אמרה.
למה הוא צריך להשתפר? שאלתי. לא נראה לי שאני חולה.
את צריכה לעבוד יותר עם הידיים שלך ולא עם הפה, היא אמרה.
ואת צריכה לעבוד יותר בעצמך ופחות להתעסק עם מה אחרים עושים, אמרתי. איפה היית בכלל?
בכנסייה.
ונראה לך שזה יעזור להאכיל את החיות?
זה אולי יעזור לאלוהים להעניק להם מזון.
תסתכלי אותי, אמרתי. אני סוחבת את הקערת אוכל הזה כל היום. לא ראיתי כאן שום אלוהים עושה את זה במקומי.
הוא אולי לא סוחב את האוכל בעצמו, היא אמרה, אבל הוא זה שמגדל אותו.
איזה אלוהים מחורבן, אמרתי, חשבתי שזה אני ששתלתי את כל הזרעים פה.
את לא צריכה לדבר ככה.
אני ידבר איך שאני רוצה, אמרתי.
את עוד תסתבכי בצרות יום אחד.
הה כן?
כן, היא אמרה, את תסתבכי.
שמתי את הידיים על המותניים שלי. כל החיים שלי אני מסתבכת בצרות, אבל זה אף פעם לא הפסיק אותי מלהגיד מה שאני חושבת.
שמתי לב, היא אמרה.
אז איפה אמרת שהיית?
הייתי בכנסייה, הלכתי לנקות כי נהיה שמה מלוכלך בגלל שיש עכשיו הרבה אבק.
אני יודעת שיש אבק, אמרתי. אני לא טיפשה.
היא דפקה על הצד של הראש שלה. בטוח, מרי?
כן, אמרתי. אני לא טיפשה. ולפני שתגידי את זה — אני גם לא איטית. אני בכלל לא כל מה שאתם אומרים עלי.
ביאטריס הלכה לבית ואני הלכתי אחריה ונכנסנו מהדלת האחורית. היא לא ראתה אבל אמא עמדה שמה והחזיקה ביד דלי שהיה מלא עד למעלה עם חלב. והיא הסתכלה על ביאטריס עם עיניים שאומרות מה את עושה בבית? צאי החוצה לעבוד.
וביאטריס עמדה שמה עם הפה פתוח ואז היא אמרה לאמא, עם פרצוף מתוק כמו חלב שלא מחמיץ, מרי אמרה לי להיכנס, היא אמרה שחיפשת אותי.
ואז ביאטריס הסתובבה והסתכלה עלי בפרצוף הזה של כדאי מאוד שתסתמי את הפה.
אמא הסתכלה עליה הרבה זמן ואז אמרה לה צאי החוצה. לכי מפה.
וביאטריס הלכה.
ואז נשארנו רק אני ואמא במטבח.
אמא אמרה לי, גמרת עם התרנגולות?
בטח שגמרתי, אמרתי. ביקשת ממני לטפל בהם אז טיפלתי.
נו אז כמה ביצים יש?
ביצים? אמרתי. ביצים?
היא הסתכלה עלי.
עכשיו שתדעו שאפילו זבוב לא מעיז לנגוע באמא. רק פעם אחד בשנה של אלף שבע מאות ותשעים ושתיים שהיא היתה בגיל שבוע אז זבוב אחד ישב על המיטת תינוק שלה. ואפילו אז היא זזה מהר כמו זרם של נהר והיא העיפה את הזבוב משמה ומאז הם יודעים שאסור להתקרב אליה.
כן, ביצים, היא אמרה. כמה היה שמה?
שכחתי לספור, אמרתי.
שכחת לספור? איך יכול להיות?
איך? אמרתי.
כן. איך.
אה, אמרתי. אני יודעת מה קרה.
היא הסתכלה לי ישר בתוך העיניים. וחיכתה.
נראה לי, אמרתי, שהייתי עסוקה מדי בלספור את הצעדים שלי בדרך חזרה לבית ובגלל זה שכחתי שאני צריכה להביא את הביצים.
אם יש לך זמן לספור צעדים, היא אמרה, כנראה שלא קיבלת מספיק מטלות ותכף תקבלי ממני עוד כמה, נכון?
עשיתי כן בראש.
או שלאבא שלך כבר יהיה מה להגיד לך. ויהיה לו מה להגיד גם לי. אז כדאי מאוד שתלכי להביא את הביצים.
אז הלכתי בחזרה ללול של התרנגולות ושמתי את הביצים בסל. חלק מהם עוד היו חמות וחלק היו מלוכלכות בחרא ונוצות שנדבקו עליהם.
ואחת היתה מתחת לתרנגולת אז דחפתי אותה ממנה ולקחתי אותה.
ספרתי את כולם. היה עשרים וזה מזל לא טוב כי ביצים צריכים להיות תמיד מספר לא זוגי אז שמתי אחד בחזרה מתחת לתרנגולת ואז היה תשע עשרה. אמרתי להם שכדאי שיטילו עוד ביצים למחר או שהם ימצאו את עצמם בסיר.
אין עדיין תגובות