"מסע הערב של יתיר" (1959); "גאות הים" (1962); "חתונתה של גליה" (1960) – שלוש נובלות מראשית הקריירה הספרותית של א.ב. […]
רוחות הצפון לבדן, רוחות הצפון בחמתן, שעה שהן נאחזות תזזית ופורצות במחול של השתוללות לאורך רוּכסי הרי גָזִיב האיתנים, הומות אל הסלעים וצונחות, מייללות בין הוואדיות; רוחות הצפון הדורסניות, שלא משיירות פינה אחת בלא לפוקדהּ – הן לבדן היו יודעות את הכפר הקטן יַתִּיר, החבוי בודד בצלע אחד ההרים המסולעים הנטויים אל תהומיוּתו של גיא סָאוּכִין, שבדרכו הארוכה והפתלתלת מגיע לעמקוּת רבת־סתרים לרגלי הכפר הלבן.
ורק אז, שעה שהרוחות מרעידות את הכפר, גועשות בין הבתים, הורסות אל גינותינו הקטנות ואל חיינו השקטים, רק אז היינו חשים – אנחנו, אנשי יתיר – כי אכן, באו לפקוד אותנו, את הנידחים. והפָּנים היו מלאים את הסערה, והלבבות מתלהמים בהתרגשות כבדה, וכסהרורים היינו סובבים בכפר, טובעים בתוך הנחשולים, ועצב חרישי היה מחלחל בנו, קורע את עינינו הדומעות בהסתוללות הרוחות לבקש לשווא את המרחקים; את המרחקים שאבדו לנו, נבלמו בהרים כבדים וגבוהים, שׂיאיו של רכס מפותל ויגע, סבוּך ומשוּך.
אולם בימים כתִקנם, בשעה שהשמיים קופאים בתכלת כהה ועמוקה, טלואים פה־ושם בעבים צחורות, ורוח מקומית עייפה משוטטת לבדה, ושלווה בלומה רובצת על הכפר, היינו מחכים, רגועים למראֶה, לצפירתה המתמשכת של הרכבת המהירה, החולפת על פנינו ונוקבת את ההר. רכבת האקספרס, מסע הערב של יתיר.
על דעת מי עלה לייסד את הכפר הזה בעזובת הרי גָזִיב, אין איש יודע. מסורת קדומה היא שבימים ראשונים, שעה שנחצבה מסילת־הברזל משפלת בִּירָם אל ארץ פַּמְיָאס הרחוקה – מסילה ארוכה, אשר יכלה לקשים שבמכשולי הקרקע של חבל גָזִיב – אמרו כמה מן הפועלים הקדמונים, שעבדו בחציבה, להקים להם בית בוואדיות הפראיים האלו, מתוך תקווה סמויה ליצור כאן חיים חדשים. האגדות מספרות שאחדות ממשפחות הפועלים התיישבו במקום הזה, שהיה פורה ומבטיח רבות, הקימו בתים קטנים, חרשו את האדמות הדשנות שבשולי ההרים, וכגולת־הכותרת של פועלם בנו תחנת־רכבת, מתוך אמונה שתשמש צומת־דרכים ותחנת־יסוד בסבך מסילות־הברזל העתידות לבתר ארץ הררית זו. אך עד מהרה, משנשתכחה ההמולה סביב מסילת־הברזל, ופרצו המלחמות הגדולות מעֵבר־לימים, נשתייר הכפר בודד וגלמוד במקומו הנידח. לפתע נתברר שיתיר רחוקה מרחק מבהיל מכל מקום יישוב אחר, וקשריה היחידים ברשת דרכי־ההרים פתלתולים ומתעים, ותחנת־הרכבת, שנשאה את היָפָה בתקווֹת, הפכה תחנת־הרים קטנה וחסרת־חשיבות. שתי רכבות בלבד היו עוברות בכפר מדי יום. האחת, הנעצרת בטרם־אור – רכבת־משא מיושנת וחורקת ממכרות לֶשַׁע; והאחרת, החולפת בטרם־חושך – רכבת־פאר מצוחצחת, ממיטב הרכבות של חברת המסילה, שחוצה שתי ארצות בדרכה. מסע הערב של יתיר.
לשווא ביקשו פרנסי הכפר הראשונים לעצור רכבת זו, להשהותה בכפר יתיר ולוּ לדקות ספורות. מנהיגי החֶברָה סירבו בתוקף: דרך ארוכה ומייגעת עושה רכבת האקספרס, ושעתה דוחקת מכדי שתיעצר בכפר־הרים לא חשוב זה. אל תבנית מרובעת וארוכה זו, הנושאת חיים מופלאים, לא ישלחו אנשי הכפר את ידיהם הגסות. מהירה תחלוף על־פניהם, תחלוף בלבד, תחלוף מדי ערב.
אז באו הימים המשובשים, הימים האפורים. היום נצטמצם לאותו אפיק צר של שקיעת החמה, שעה שהרכבת חולפת בדהרת טירופהּ, מלוּוה בָּרוֹך של קווי־האור האחרונים. היום היה משועבד לשעה זו, ורק בה היה מעיד על עצמו. הכל היה נחצה לשניים: עד להופעתה של הרכבת, ומרגע היעלמה. אותן שניוֹת ספורות ורועשות שזו היתה מתגלית לרגלי ההר הנישא, למול הכפר המתבונן, היו הזמן – “חרדת־הזמן”, כפי שקראו הדורות הבאים לאותה הרגשה עמומה של כיליון־נפש ושל חרון אין־אונים, כבוּש ועצוּר, שהיה מלווה את הרכבת הנישאת בדרכיה הבטוחות לעבר מטרות נעלמות.
וככל שגדלה הבדידות, וככל שנתבהר, באכזריות שאין כדוגמתה, שלָנֶצח יהיה הכפר בודד, נתעצמה אותה דבקוּת מסתורית בחזרה המדויקת והמתמיהה כאחד. צייתנים וקשובים עקבנו מדי ערב אַחַר מירוץ הרכבת המהירה.
ב
בלוח הרכבות היה כתוב: הרכבת המהירה חולפת בתחנת יתיר בשעה שש עשרים־ושבע.
בשעה ארבע־וחצי היו יורדים אל בְּאֵר הכפר, הנמצאת למרגלות ההר הגדול, ראשוני הילדים שכבר סיימו את שיעורי־הבית שלהם, ועד שעה חמש היו נאספים שם שאר ילדי הכפר. בחמש־וחצי היתה הגברת שְׁרירָא פותחת את תריס חלונה הנשקף אל הגשר הרחב, הנטוי על הגיא, ומוציאה כיסאות מספר אל מרפסתה. חמש דקות לאחר־מכן היו מגיעות אליה שכנותיה וידידותיה. עד לשעה שש נפתחו כל החלונות הקטנים הנשקפים אל עֵבר המסילה, וראשי אדם הציצו מהם. בשעה שש וחמש דקות הגיעה בקול המולה חבורה עליזה של נערים ונערות אל עץ התאנה הסמוך לביתה של הגברת שָׁאוּלי. קרוב לוודאי שהאדון תַּרוון הזדמן לשם באותו רגע עצמו ועמד לו תוהה ומבולבל, מסתכל סביבו כמצפה למשהו. בשעה שש ועשר דקות בדיוק היתה מסתיימת הישיבה היומית של מועצת הכפר, וחברי המועצה ומזכירהּ היו יוצאים אל הרחבה שלפני הבניין. דַרדישי היה בא דקות ספורות לאחר־מכן, בגילופין של ערבית, ומחפש את האבן שעליה היה מתיישב בנהימה. בשעה שש וחמש־עשרה התחילה עגלתו של פַּרנסִי הכורם לטפס בדרך העולה אל הכפר, ואחריה היו מהלכים חמשת הפועלים העובדים זה שנים רבות בבניית הסכר הגדול. אט־אט היו מטפסים בשביל ההרים הצר ממזרח לכפר, כדי להיטיב לראות את הרכבת הדוהרת. אותה שעה היה נפתח חלונו של אָהוּדִי החולה וראשו החיוור הזדקר החוצה. אז היה משולם היתום יורד בשעטה אל הגשר ומניח גרוטת ברזל על פסי המסילה, ובסמוך לכך נשמעה צעקתה של דודתו, השלוחה אליו תמיד באיחור.
וכבר בשעה שש עשרים־ושתיים לא היה אדם שלא האהיל בכפו על מצחו מפני השמש המשתפלת בדממה ומסנוורת בקרניה האחרונות את הגשר. עם תחילת השקיעה הייתי קם בנחת ממקומי ובידי שני דגלים – הירוק הפרוּשׂ והאדום הצרוּר – וניצב לקדם את פני הרכבת הבאה. בשעה שש עשרים־וארבע היתה זיוה ממהרת אלי מביתה הסמוך ועומדת שותקת ונרגשת לידי. בשעה שש עשרים־וחמש בדיוק היה מנהל־התחנה הזקן – אדון אַרְדִיטִי – יוצא מבית־התחנה, הולך כפוף בצעדים מהירים ויודע שכל הכפר עוקב אחריו בעיניים שקטות, ומיד היה פונה אל שני המְסוֹטים האפורים והארוכים של היגוי הפסים ובהינף־יד אחת היה מעתיקם. בכך היה יוצר קו ברזל אחיד לגלגליה של הרכבת, קו המסילה הראשית, ומנתק כל מגע עם הפסים המשניים, פסי התחנה החלודים שאדניהם מכוסי אֵזוב, הרצים במקביל לקו הראשי, מתיימרים להימשך עמו כברת־דרך לאורך הגשר, אולם סופם במחסום של כלונסאות עבים, קטיעה פתאומית ומעציבה של שאיפה חנוקה. אך כִּילָה ארדיטי את פועלו הקצר, היה מצמצם את גביניו ונשאר ממתין, וגופו נשען אל שני המְסוֹטים, כמבטיח את מעשהו.
שש עשרים־ושש. צפירת הרכבת היתה נשמעת מרחוק, וחרדה אילמת היתה יורדת עלינו. מיד הייתי מזדרז לשמוט מידי את הדגל האדום ולהעלות את הירוק מלוכסן ופרוּשׂ באוויר. בשעה שש עשרים־ושבע בדיוק היתה הרכבת מגיחה מן ההרים ומתקרבת בנהמה קצובה. סואנת ורותחת היתה חולפת על פנינו בשריקה, משבשת ברעם מנועיה את העולם השקט, המתעטף באור בין השמשות. קצובים היו גלגליה, אחידוֹת תנועותיה, אך היא מהירה כבזק.
גברת שרירא, משוּלם פעור־העיניים, פועליו של פַּרנסִי, חוץ מאחד – אלה היו המנפנפים דרך־קבע לשלום. מן הרכבת היו עונים להם לפעמים נוסעים אחדים שקלטו את הכפר בתוך מסע השממה. וכל העיניים ליווּ את הרכבת לאורך הגשר, עד שנעלמה בעיקול הראשון.
לאחר־מכן היו האנשים מתבוננים זה על זה באֵלם ומתוך רצינות דואגת. דקה או שתיים עברו, וכולם היו מתפזרים, ודמדומי־לילה ראשונים היו יורדים עלינו.
כך היה כל יום, כך הוא כל יום, כך יהיה לעולם.
אין עדיין תגובות