לפני אלפי שנים הכריחו השמשות הקטלניות הקופחות את בני האדם על קלספה, לסגת אל עולם תת-קרקעי. זהו סיפורה האישי של אורנה: צמיתה, לוחמת קטלנית, גנבת ומרגלת, מתנקשת מוכשרת ומסוכנת, הפועלת באותו עולם. בפשיטה לא מוצלחת על שטח האויב נופלת אורנה בשבי ונלקחת לכלא שמור היטב בעומק שטח האויב. על האסירים האומללים נכפים חיים עלובים: עבודות כפייה, מזון מועט, עינויים מחרידים ואף ניסויים רפואיים. בידה של אורנה מידע שלא יסולא בפז, מידע העלול להפוך את העולם על פיו. היא חייבת למצוא בעצמה את הכוח לחזור, את התבונה והאכזריות הנדרשת כדי למצוא את הדרך לברוח מהכלא האפל, לחצות את שטח האויב ולחזור לביתה כדי למלא את משימתה, את תשוקתה העזה לנקמה ולהשלים את ייעודה בחיים.
כריס וודינג, יליד 1977, למד ספרות באוניברסיטת שפילד וכבר הספיק לפרסם למעלה מעשרים ספרים. ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה מידית. זוכה פרס Silver Smarties היוקרתי לשנת 2001.
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה, סיפורת מתורגמת
פרק 30: ברכו נשברה תחת רגלי, אך לפתי את ראשו ושברתי את מפרקתו עוד בטרם חש את הכאב. הנחתי לו ליפול ונעלמתי כשהתקפל על הקרקע, מרוקן. לעתים הם מהווים משוכה – תנועה בלתי צפויה, התחמקות מוצלחת – אך רוב הזמן אין זה שונה מפירוק בובות.
חרגון הקרב מנתק אותי. שמן על מים. חלק אחד קר, מכני, נשלט בידי מנטרות וטכניקות הטבעיות כשאיפת אוויר לריאות. החלק השני הוא הפחד שלי, הכעס שלי, המרירות שלי, שלובים יחדיו לרגש אחד חסר שם שבוער בבהירות אימתנית. הקאדר לא מתכחשים לייסורינו; אנו רותמים אותם, ומטיחים אותם באלה המתנגדים לרצון אדוננו.
השאון רוחש סביבי: שאגת הקרב. אנו מתנפצים בנחשול אדיר במורד הגבעה, שני תריסרים מאתנו. אנו שוטפים סביב תצורות הקריסטל הבוהקות; חולפים תחת קשתות מוהל מאובן. להבי העשב הגבישי נשברים תחת סוליות נעליי כמארג סוכר. דהירתי עוקפת זיזים שקופים החדים מספיק לפעור אותי כנרתיק מדמם. התנופה דוחקת בנו למהירות מסוכנת.
האוויר מתמלא בהמולת תותח חלקיקים. הגבר לצדי נתפר לרוחב חזהו ומונף מעל רגליו, עף אחורה כאילו נמשך בידי מטפסים דביקים. יער הקריסטל מתנפץ לשבבים של אבק מנצנץ תחת האש. נשימתי נעצרת באחת, החומר הזה עלול לקרוע את ריאותיי כהוגן.
קיווינו שלא יהיה להם די זמן להציב את התותח. תפסנו את העמדה הגבוהה ואיגפנו אותם, וחשבנו שיהיה די בגורם ההפתעה. בחילה עולה בגרוני למול יער השבבים סביבי והחיילים האסקרנים שנקצצים במחטי אבן.
שלוש פעימות לב והגענו אליהם. גורטה נוספים רצים במעלה הגבעה לפגוש בנו. שיניהם חשופות, סכיניהם נוצצות. צוות תותח החלקיקים יורה דרך החיילים שלהם. האויב נקצר מן המאסף אך ממשיך להתקדם.
אחד מהם שם אלי לבו, מבחין שאני קאדר, רואה שגופי קטן וצנום ומסיק בטעות כי הסכנה מכיווני קטנה מאשר זו מכיוונו של לוחם כמו רין. הטעיה קלה שמאלה ורגלי מונפת באוויר, ובעזרת הגובה שמוסיף לי המדרון, רגלי מתחברת עם לסתו בטרם הוא מספיק להניף את הלהב. צליל עצם נשברת מגיע לאוזניי. רגליי חולפות מעליו וממשיכות בדהירתן. לא אכפת לי אם הרגתי אותו או לא; מישהו אחר יוכל להשלים את המלאכה. פניי מועדים לעבר התותח. תותחים הם שנאתי הגדולה ביותר.
שתי פעימות לב. האגם נגלה לעיניי מבעד לעצים. המים צלולים, מוארים באמצעות הפלנקטון הזרחני. בוהקו של האגם מתמזג בזוהר יער הקריסטל. שדות חזזית זוהרים בחשכה ממעל, מנקדים את תקרת המערה.
אחת. ולפתע מתפוצץ היער סביבי, האוויר מתמלא ביבבותיהם המטורפות של הקליעים ובצלילי זכוכית נשברת. התותח הופנה לעברי ואני בדרכי מחוץ ליער, היישר לתוך לועו.
אני סוטה ימינה בראש מורכן, כל פסיעה היא נס בפני עצמה. מחטים חולפות במהירות הגבוהה מהנראה לעין. לרגע אחד נצחי חובקת אותי אלת המזל, החיים והמוות נקבעים על פי תנועות תותח החלקיקים, המכשולים על האדמה ונתזי הקליעים. ולפתע אין עוד תצורות קריסטל. העולם הלבן והמאובן של היער משתרע מאחוריי, הצלחתי.
הם שישה בלבד. שניים מאיישים את התותח, ארבעה ממתינים להסתערות בסכינים שלופות. הם צועקים איש אל רעהו באותו ניב מתועב, כולם זועקים פקודות, המשמעת התפרקה. די בצליל העיצורים החורקים, המסולסלים, כדי לגרום לבטני להתכווץ. הפחד הקדום, הבושה, הכאב. הם נאספים בתוכי ואני עושה בהם שימוש.
יצאתי מן היער בראש הכוח התוקף, מעט ימינה לתותח. החומה מעוררת הרחמים שבנו כמסתור אינה מעכבת אותי אפילו במעט. היא משמשת אותי כקרש קפיצה היישר לתוך מרכז חבורתם. התותחנים הם מטרתי. הראשון חוטף שיסוף לאורך צווארו, הלהב הקצר שלי חותך שריר וסחוס. זהו להב בזלת שחושל כתונומנטית: הוא מפלח בשר כמו חמאה חמה.
שאר הכוח מגיע לעמדה כעבור כמה רגעים, לאחר שכבר עיוורתי את התותחן השני ושברתי את אגן ירכיו בברכיה. שאר הגורטה לא יכולים לגעת בי. ההתקפות שלהם איטיות, הגוף מודיע מראש על כוונתו. אני שלושה מהלכים לפני כולם.
התותח נדם, תוף הקליעים המסתובב נעצר. החיילים האסקרנים חולפים על פניי ומסתערים. הגורטה משיבים מלחמה, אך לשווא. הם מובסים תוך כמה רגעים.
בתום הקרב אנו סופרים את אבדותינו. שלושה מתים, פצוע אחד, השאר מכוסים בחתכים קלים מרסיסים. יצאתי בזול עם כמה עשרות שריטות, שום דבר רציני. יכול היה להיות יותר גרוע.
אני צופה בשפיפה לעבר האגם בזמן שהאנשים נערכים מחדש. יש אהרו במרחק מה מן החוף, מחושיהם מתרוממים ומתנופפים ונוגעים. הם זוהרים בשלל צבעים, אדישים לאנשים המתים בקרבתם. אין ביכולתי שלא לכלות כמה רגעים בצפייה בהם בטרם אשוב ואפנה את תשומת לבי לחיילים.
הכוח האסקרני העיקרי מתגבש לאורך גדת הנהר. האויב נאבק על כל צעד. יש ארבע מאות מאתנו בסך הכל. מטרתנו היא לכבוש נמל זעיר הקרוי קורוק שהגורטה כבשו מאתנו לפני שישים מחזורים. שרי המלחמה חשים שחשיבותו מכרעת, שהוא יהווה נקודת מוצא למערכות קשות יותר, אך לי אין כל מושג. אני רק עושה מה שאומרים לי. הקרב שלי הוא על הגבעה, היכן שהקרקע עולה לפגוש בקיר המערה. משימתנו היא לנקות את השטח ולחסל את התותחים שטובחים בכוחותינו על החוף. עד כה אנו עומדים בה היטב.
עיניי מצטמצמות בנסיון למצוא את רין בתוהו ובוהו למטה, אך נכשלות למרות גודלו. הנה ואמסה, אחת מהקאדר של שבט קסין, נעה קדימה ואחורה במהירות ומצליפה באויב בשוטים מורעלים. אני רואה מישהו שאינו יכול להיות אלא ג'וטי, הקאדר הרקדן-לוחם הנודע, שעשה לעצמו שם באמצעות סגנון ההריגה הלולייני שלו. אבל רין איננו.
חיילינו נעים בגלים לעבר סוללת ההגנה של הגורטה, קו מבוצר של חפירים ומכשולים, המחסום האחרון לפני הנמל. תותחי החלקיקים מרעישים בחדות וקובץ אנשים זעירים נופלים ארצה. שניים משחורי הכנף שלנו טסים ממעל, טייסיהם חגורים תחת המסגרות דמויות העפיפון, ומערכת ההנעה שולחת שורות של ניצוצות בחשכה. הם מטילים שקי נפץ על הגורטה, מפזרים אותם לכל עבר.
הכתונומנסרים שלנו נותרים מאחור, משלבים כוחותיהם, מוגנים על ידי טבעת משוריינת בכבדות של רוכבי קרייל. אני צופה בסוללת ההגנה מתבקעת ומתרסקת, נחרבת בידי כוח בלתי נראה כלשהו, קוברת את האויב תחת טונות של עפר מחניק. יתכן והגורטה הם יריבים נחושים באורח מטיל אימה, אך הכוהנים שלהם לעולם לא יוכלו להשתוות לקסם האבן של הכתונומנסרים שלנו.
קו ההגנה של הגורטה מתחיל להישבר. אין לי ידע רב בטקטיקה, אך ביכולתי לראות שלא נותרה להם תקווה לנצח. חיוך מריר עולה על שפתיי. טוב מאוד. נראה איך התבוסה המוחצת תעלה בקנה אחד עם תחושת העליונות הבלתי נסבלת שלהם.
אחד הרוכבים על המדרון צד את עיני, הרחק במורד גדת האגם, צלליתו מצטיירת נוכח הזוהר העמום של תצורות הקריסטל. הוא יושב זקוף באוכפו של אחד היצורים דמויי העטלף עליהם הם רוכבים ומקרב משקפת לעינו.
אך הוא אינו צופה בקרב. הוא מביט לעבר האגם.
"אוי! בלאמה! איפה המשקפת שלך?" ראשי סובב לאחור. החיילים מטים את תותח החלקיקים לעבר סוללת ההגנה של הגורטה. מן הטווח הזה לא ניתן לייצר פגיעה מדויקת, אך הירי שובר את המבנה שלהם. בלאמה זורק לעברי את המשקפת שלו ואני צופה בעזרתה לעבר האופק. המערה ענקית, כמרבית המערות בעומק הזה; אין ביכולתי להבחין בתקרתה, ובטח ובטח שלא בצדה הרחוק.
אבל ביכולתי לראות את הספינות, חדות ומוקצעות, מחליקות לאורך האגם בכוח ההנעה הכתונומנטית החרישית. שלוש ספינות, כל אחת יכולה לשאת מאה איש ויותר. עיניי מחפשות את הרוכב, אך הוא נעלם. זה לא משנה. ידוע לי מה הייתה מטרתו.
ממתין לרגע הנכון. מתזמן את תחילת ההתקפה. ולפתע נוחתת עלי ההבנה. הספינות תעגונה במעלה האגם, מאחורי הכוח האסקרני, ותדחקנה בו לעבר קו ההגנה של הגורטה. הרוכב יוביל תגבורת במורד הגבעה ולעבר האגף שלנו בזמן שניסוג.
חשבנו שזו מטרה קלה, בעלת חשיבות מעטה לאויב, אך זה הרבה יותר גרוע מזה.
זו מלכודת. תותח החלקיקים מאחוריי מתעורר לחיים בזמזום, אבל אני כבר יצאתי בריצה לעבר גדת האגם. כביכול כדי לבשר לשר המלחמה על תצפיתי; אך למעשה כדי למצוא את רין.
אני מנסה לשרך את דרכי לעבר המים כשהכוח פולש לתוך סוללת ההגנה של הגורטה. הקרקע נעשית תלולה, מכוסה בחזזית ובפטריות ארוכות גזע. רגליי מחליקות באורח מסוכן בשל חפזוני, ומפריחות עננת נבגים מן הפטריות.
הקרקע מתיישרת בקרבת גדת האגם. פטריות עובש נרמסות תחת רגליי, בין גופות המתים והפצועים.
הפצועים הם הגרועים ביותר. המתים אינם נראים עוד כאנשים: חלק חיוני כלשהו אבד, מותיר שקי בשר. אך הפצועים עודם מודעים לנעשה סביבם, חיים, זועקים, מנופפים בגדמיהם.
חלק מהם מקבלים סיוע מרעיהם. חלק לא. ראיתי די קרבות כדי לדעת שלא ניתן לדאוג לכולם. לא ניתן לשמור כך על השפיות. אוזניי חירשות לזעקות הפצועים והגוססים. יש רק אדם אחד שמעניין אותי, ואני מנסה לפלס דרכי בין החיילים הרצים בנסיון למצוא אותו.
הכוח כולו נע קדימה ולוקח אותי עמו. הוא יהיה בחלוץ, מוביל את ההסתערות. הוא קאדר; זה מה שאנחנו עושים. החיילים מצפים מאתנו להלהיב אותם, להנהיג. אנחנו העלית, הגיבורים.
זה מגוחך, כמובן. אנחנו לא גיבורים. אנחנו פשוט ממש, ממש מיטיבים להרוג אנשים.
אני מנסה לפרוץ דרך המון האדם. גרונות החיילים צרודים מרוב צעקות, משולהבים מן הנצחון הצפוי. כלי נשק מונפים אל על במהלך הריצה: חרבות משוננות, מגלים, קשתות שרכים מכניות. אני רוצה לצעוק לעברם שהם טועים, שהאויב הערים עליהם, אך זה יהיה חסר תועלת. עלי לחפש את אחד המפקדים. הקאדר אינם קובעים את טקטיקת הקרב, זהו הנוהל; אנחנו נמצאים בשטח, בלב הקרב. לכן החיילים מעריצים אותנו, יותר מאשר את שרי המלחמה או מפקדי המחלקות או הכתונומנסרים. אנו דומים להם. אנו לוחמים עמם, מקבלים פקודות כמוהם, מתים עמם.
הטיפוס על סוללת ההגנה החרבה הוא ארוך ומפרך. גופות הגורטה מפוזרות לכל עבר. קסדותיהם החרקיות מנותצות, השריון חלקלק מדם. עורם החיוור מוכתם בבוץ שחור. עשן מיתמר מן המכתשים המוקפים בחלקי אדם.
הלחימה שבה והתחדשה, הפעם בינות לבנייני הכפר שבפאתי הנמל הזעיר. קורוק הפך לעיי חורבות כשכבשוהו הגורטה. שבילי החצץ מתפתלים בין בניינים הרוסים על הקרקע הסלעית. כמה מזחים מזדקרים לתוך האגם. זו אחת מעיירות ספר רבות ודומות: עגמומית, מעשית, מעט יותר מתחנת מסחר מבוצרת. הם טוענים שהיא בעלת ערך כי זה המקום היחיד בצד זה של הנהר בו ניתן לפרוק מטען כבד, אך לדעתי זהו פשוט עניין של אגו. הגורטה לקחו אותו מאתנו. אנחנו לוקחים אותו בחזרה.
אני כבר כמעט בחוד החלוץ של ההסתערות, לצד החיילים שהחלו להתפזר בין הבניינים. קשתים חבויים בין חורבות הפונדק והזריח. הזוהר שלו עמום; הגורטה לא טענו אותו, והבהק הזורחת בראש המגדל מתקרבת למותה. העיירה שרויה באור דמדומים.
ידי תופסת בחוזקה בזרועו של אחד החיילים שחולפים על פניי. הוא מסתובב בכעס, ועיניו מרפרפות על הצלקת בכתפי החשופה. סמל הקאדר, המקיף את אות השבט שלי. לפתע הוא יודע מי אני.
"מי המפקד שלך?" הוא נותן לי שם. לא אכפת לי.
"תמצא אותו. תגיד לו להסיג את הכוחות. גורטה מגיעים מן האגם והגבעה. הם יחתכו אותנו לגזרים כשיגיעו."
אני רואה את הפחד ניצת בעיניו. בטחונו בנצחון הוחלף בחרדה.
"תגיד לו שאני שלחתי אותך." הוא ממהר למלא את המשימה שהוטלה עליו, וכך גם אני. זה בלתי נסלח ששלחתי הודעה כה חשובה עם חייל פשוט במקום למסור אותה בעצמי, אך ברגע זה יש לי דאגות אחרות. תוך זמן קצר ידע שר המלחמה על המארב בין כה וכה. עלי להזהיר את רין. עלי להיות לצדו כשזה יקרה.
אין ביכולתי לנער מעלי את התחושה הנוראית שמשרה המצב. כמו משהו עצום ואפל ואינסופי, מחניק ומרוקן ודוהר לעברי.
אין ביכולתי לנער זאת, הפחד גובר עלי. הבניינים עשויים מאבן כהה ועץ, נמוכים ומכוערים, מורכבים מכל הבא ליד: ערבוביה של בתי מגורים ארוכים; פונדק קודר למראה, בתי מנהלה ומחסנים נטולי נשמה. כולם הרוסים כתוצאה ממתקפת הגורטה האחרונה.
אני פונה להשתופף ליד החומות; קשתי האויב יצודו כל אדם הלהוט יתר על המידה שימצא בשטח פתוח. בעודי צופה, אחד החיילים חוטף חץ היישר בחזהו. החץ חולף דרך גופו ומזדקר מגבו. אני מנסה לא לחשוב על העוצמה שנדרשה כדי לעשות זאת. קשתות הגורטה ידועות בקטלניותן.
"איפה רין?" אני פונה בשאלה לאחד החיילים שמצאתי מכווץ באחד מפתחי הבתים. הוא כמעט מזנק מתוך עורו ומנסה לדקור אותי, אך אחיזתי האיתנה בפרק ידו בתוספת ניד ראש רב משמעות מודיעים לו מי אני. השאלה שבה ונשאלת. הוא עונה לי. כולם מכירים את רין. קשה להחמיץ אותו.
לב הקרב נמצא בחצר בין כמה מהבניינים הגדולים ביותר, מחזורית לרציף. הגורטה הקימו שם את קו ההגנה שלהם, מאחורי ערמת עפר. זה נראה כמו רעיון מטופש, לנסות להגן על עמדה חשופה מכל צד, אך רבים ממעשיהם של הגורטה אינם מובנים. אפילו בעבורי, וההיכרות שלי עמם גדולה למדי.
זה כמעט נגמר בעת הגעתי. הקשתים הניצבים בבניינים הסובבים חוסלו והסייפים האסקרנים נכנסו פנימה. רין מתנשא מעליהם, נוכחותו העצומה מכנסת את החיילים. הוא מנופף גרזן בכל אחת מידיו. הוא רחוק מאוד מלהיות אחד הלוחמים המהירים בקאדר, אך יש משהו בסגנון הלחימה שלו שגורם לו להיראות בלתי פגיע. הוא נלחם כמי שעתותיו בידו ועם זאת איש אינו יכול לקרב אליו. הגבר משול למפולת הרים.
מראהו מעלה חיוך על שפתיי, אך רק לרגע קט, עד שזכרון משימתי עולה בי, והחיוך נמוג.
כמעט ולא נותר איש להילחם בו. ערמת העפר נטחנה עד דק. הגורטה נמוכים באופן טבעי, אבל רין מגמד אותם, והם מפחדים לבוא עמו במגע. אני חוצה את אשכול החיילים האסקרנים כשהוא מאתר אותי בקרבתו. חיוך מתפשט, שיניים לבנות בין זקנו השחור הסמור –
– וברגע הבא אני על הרצפה ובאוזניי צליל גבוה וטהור. חוסר התמצאות כללי מונע ממני כל פעולה מלבד פלבול בעיניי. אני מכוסה בחומר לח כלשהו. חושיי שבים אט אט לאיתנם ועולה בי ההרגשה כאילו חבטה בי יד ענקים. תחושה רגעית של תוהו ובוהו, איברים פשוטים ואור בוהק.
ראשי מתרומם. התחושה היא כאילו שרירי צווארי הוחלפו בפיסות עץ. הכל נוקשה, הכל כואב בו זמנית, עד שאין ביכולתי לקבוע אם נפגעתי או לא. מישהו שוכב עלי, פניו צמודים לחזי. מה שנותר מפניו, בכל אופן.
לפתע הרצון היחיד שלי הוא למנוע מהדבר חסר הלסת הזה לגעת בי. להימלט ממבטם הנבוב של עיניו המתות, שבוהות מעלה בתחינה, כאילו יש ביכולתי לבטל את מה שקרה. ידיי דוחפות את החייל בגועל, כמעט באובדן עשתונות, ומושכות אותי אחורה. יש שם משהו. אני לא רוצה להביט, ידוע לי שזו גופה. היללות החדות באוזניי גורמות לכל הסובב אותי להיראות מרוחק ומנותק.
ברכיי מפסיקות לרעוד ואני מנסה לקום על רגליי. הבניינים נעלמו. הקרקע זרועה גופות. יש תזוזה מכיוון אדם אחד או שניים, אך מלבדם הכל דומם. אין לי אפילו יכולת לדעת אם נותרתי באותו מקום בו הייתי לפני ה
פיצוץ
והכל נופל למקומו ברעד אכזרי אחד. מדוע הגורטה הגנו על החצר במקום לסגת. הם מלכדו את הבניינים. הם דחסו כמה שיותר מאתנו יחדיו וקטלו אותנו בחומרי נפץ.
ביכולתי לראות את כוחותינו במרחק, מערך הקרב מתפרק. הם לא מעזים להיכנס לעיירה עכשיו, מחשש לפצצות נוספות, והם לא יכולים לסגת. תגבורות גורטה מסתערות לעברם במורד הגבעה. ספינות האויב נגלות, מתקדמות לעבר החוף.
הוליכו אותנו שולל. זה יהיה טבח. ובמחשבה זו שב אלי הזכרון מדוע אני כאן ולא עדיין על הגבעה. הפחד דוחק בי ומקים אותי על רגליי, ולאחר התנודדות בין מרבד האיברים הכרותים אני רואה אותו.
הוא שוכב על גבו, מרוקן מאותה חיוניות בוהקת שהכרתי עוד מימי עלומיי. אף פצע אינו נראה לעין. אבל הוא מת.
משהו מושך אותי מטה בתקיפות שלא ניתן להתנגד לה. בגופי לא נותר עוד כוח והוא מתמוטט על רין. ראשי נצמד לחזהו, אך פעימת הלב המוכרת אינה שם. עיניי נעצמות ברפרוף, וברור לי שנפגעתי באורח חמור משחשבתי. נראה לי שגם אני על סף המוות. אבל זה בסדר. אין לי כל רצון להמשיך לחיות.
רין. הוא מת. בעלי.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לוחמת עלומה” לבטל
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות