כשתפתחו את הספר הזה, נצא למסע בחללית הדיו והנייר שה"ג׳ ולס המציא לטובת אושרה ורווחתה של האנושות. היכונו לשתי יצירות […]
את הסיפור הזה, על הדלת שבקיר, סיפר לי לָיוֹנֶל ואלאס בערב של אמון לפני פחות משלושה חודשים. וככל שידעתי, הוא היה סבור שהוא מדבר אמת.
הוא סיפר לי את הסיפור בישירות ובפשטות, והיה משוכנע כל כך שלא יכולתי אלא להאמין לו. אך בבוקר שלמחרת, כשהתעוררתי בדירתי, הייתי שרוי באווירה אחרת לגמרי. כששכבתי במיטה והדברים שסיפר לי עלו בזיכרוני בלי הזוהר שהעניק להם דיבורו האיטי וגלוי הלב, בלי האור שהקרינה עליהם מנורת השולחן, בלי הצללים שאפפו אותו ואת כל הדברים הנאים והבוהקים — הקינוח, הכוסות, המפיות מארוחת הערב — ובראו לרגע עולם קטן ובוהק שאינו כפוף לחוקי היום־יום, או־אז נראו לי הדברים מופרכים בעליל. ‘זו היתה אחיזת עיניים!’ אמרתי, והוספתי: ‘כמה היטיב לעשות זאת! לא הייתי מצפה להצלחה שכזו דווקא ממנו.’
לאחר מכן, כשהתיישבתי ללגום תה של בוקר, ניסיתי למצוא הסבר לנופך המציאותי המופלא שנלווה לזיכרונותיו הבלתי אפשריים, והנחתי שבאופן כלשהו הם משקפים, מציגים, מעלים — איני יודע באיזו מילה לבחור — חוויות שמן הנמנע לתאר בכל דרך אחרת.
בהנחה הזאת איני מחזיק עוד. התגברתי על הספקות המנקרים בי. כעת אני מאמין, כמו שהאמנתי לו כשסיפר לי את הדברים בפועל, שהוא ניסה לזקק את האמת למעני כמיטב יכולתו בשעה שחשף לפני את סודו. אך את התשובה לשאלה אם באמת ראה את מה שראה או רק האמין שראה זאת — אם זכה בפרס יקר מציאות או נפל קורבן לחלום עתיר דמיון — את זאת איני יכול אף לנחש. אפילו בנסיבות מותו, ששמו קץ לספקותי, אין משום תשובה לכך. ילמד הקורא וישפוט.
כעת איני זוכר עוד איזו טענה או הערת אגב שלי הניעה אדם סגור שכזה לשים בי את מבטחו. דומני שהוא יצא להגנתה של איזו תנועה ציבורית גדולה לאחר שהבעתי את אכזבתי ממנה והאשמתי אותה ברפיון וחוסר מהימנות. אך לפתע שינה את הנושא ואמר: ‘יש משהו שטורד את מנוחתי — ‘
‘אני יודע,’ המשיך לאחר שבחן זמן מה את אפר הסיגר שלו, ‘שלאחרונה אני מתרשל. העניין הוא — לא מדובר כאן ברוחות רפאים ושדים — אבל — משונה לדבר על זה, רֶדמוֹנד — אני אדם רדוף. משהו רודף אותי — משהו מסלק את כל טעם החיים, משהו ממלא אותי געגועים…’
הוא השתהה מכוח הביישנות האנגלית, המשתלטת עלינו כל אימת כשאנו רוצים לומר דברים מרגשים, יפים או רציניים. ‘למדת ב’סנט אָתֶ’לסטַן’ כל השנים,’ אמר, ולרגע נדמה היה שהוא סוטה מן הנושא. ‘אם כן — ‘ הוא השתתק. ואז, מעט־מעט, החל לספר לי על דבר נסתר בחייו, על זיכרון של יופי ושמחה הרודף אותו, ממלא את לבו בכיסופים ומאפיל על כל העניין והפאר שבחיי העולם הזה.
עכשיו, כשיש לי מושג בעניין, אני יודע שהדבר היה ניכר בבירור בפניו. יש לי תצלום שמגלה את הבעת הריחוק הנסוכה עליהם ומדגיש אותה. היא מזכירה לי משהו שאמרה עליו פעם אישה אחת — אישה שאהבה אותו מאוד. ‘לפתע פתאום,’ אמרה, ‘כל ההתעניינות שלו פגה. הוא שוכח אותך. לא אכפת לו בכלל שאת שם — ממש מתחת לאף…’
אך לא תמיד שרתה על ואלאס אדישות, וכשנתן את דעתו למשהו היה עשוי לנחול בו הצלחה כבירה. הקריירה שלו היתה רצופת הצלחות. אותי הוא עקף לפני זמן רב; הוא עלה מעלה־מעלה והטביע את חותמו על העולם כפי שאני לעולם לא הייתי מצליח. הוא היה בן שלושים ותשע בלבד, וכעת אומרים שלוּ היה עדיין בחיים היה מתקדם בשורות הממשלה ואף מתמנה לשר. בבית הספר עלה עלי ללא כל מאמץ, כאילו נולד לכך. כמעט כל שנות לימודינו למדנו יחד ב’סנט את’לסטן’ שבמערב קנזינגטון. הוא התחיל ללמוד שם כשווה לי, אך סיים הרחק מעלי, עטור מלגות ופרסי הצטיינות, אף על פי שאני חושב שהישגי לא היו מבוטלים. ובבית הספר שמעתי לראשונה על הדלת שבקיר — הדלת שעליה שמעתי בשנית רק חודש לפני מותו.
בעיניו, מכל מקום, הדלת שבקיר היתה דלת ממשית בקיר ממשי, דלת שנפתחת אל מציאות שאין למוות שליטה עליה. כעת אני בטוח בכך לחלוטין.
והיא הופיעה בחייו מוקדם, בעודו ילד שגילו בין חמש לשש שנים. אני זוכר כיצד הרהר ושקל בן כמה היה אז בדיוק, כשישב שם מולי והתוודה לאט וברצינות. ‘היתה שם,’ אמר, ‘גפנית מטפסת אדמדמה — אדומה לגמרי, כמו שמש ענברית על הקיר הלבן. זה היה הרושם שנוצר , אף שאיני זוכר בדיוק כיצד. ועל המדר
כה הנקייה שלפני הדלת הירוקה נחו עלים של ערמונית. הם היו צהובים וירוקים, אתה מבין, בלי כתמים חומים ומלוכלכים, ולכן ודאי נשרו לא מזמן. זאת אומרת שזה היה חודש אוקטובר. אני בודק את העלים של הערמונית בכל שנה ושנה, ואני מתמצא בזה. אם הצדק אתי, הייתי אז בן חמש שנים וארבעה חודשים.’
לדבריו היה ילד קטן מפותח למדי — הוא למד לדבר מוקדם בהרבה מהרגיל, והיה כה מיושב ו’שמרני בדעותיו’, כפי שנהגו לומר סביבו, עד שהניחו לו מידת חופש השמורה לרוב לילדים בני יותר משבע או שמונה. אמו מתה בלידתו, ולכן נמסר להשגחתה של אומנת, שלא היתה ערנית וסמכותית ביותר. אביו, שהיה עורך דין עסוק ונוקשה, לא העניק לו תשומת לב רבה וציפה ממנו לגדולות. אף שהיה מבריק כל כך, אני חושד שחייו היו אפרוריים ומשמימים מעט. ויום אחד יצא לשוטט.
הוא לא זכר מה היתה העלמת העין שהודות לה הצליח לצאת החוצה, ולא זכר לאיזו דרך במערב קנזינגטון פנה. הכול התערפל בנבכי זיכרונו. אך הקיר הלבן והדלת הירוקה נותרו בהירים וברורים.
לפי מה שזכר מאותה חוויית ילדות, מיד כשראה את הדלת נתקף רגש מיוחד — משיכה, תשוקה לגשת אל הדלת ולפתוח אותה ולצעוד פנימה.
ובה בעת ידע מעל לכל ספק שלעשות מעשה מעין זה — להיעתר לאותה משיכה — יהיה לא־חכם או אף אסור. הוא עמד על כך שלמרבה הפליאה, למן ההתחלה היה לו ברור — אלא אם כן זיכרונו מטעה אותו באופן משונה ביותר — שהדלת אינה נעולה, ושאם ירצה יוכל להיכנס.
לנגד עיני אני רואה את הילד הקטן ההוא, נמשך ונהדף כאחד. גם היה לו ברור שאם יעבור בדלת יכעס עליו אביו מאוד, אך בשום אופן לא הבין מדוע.
את כל רגעי ההיסוס האלה תיאר ואלאס באוזני בפרטי־פרטים. הוא עבר על פני הדלת, ואז, כשידיו תחובות בכיסיו והוא עושה מאמץ ילדותי לשרוק, פסע עד מעבר לקצה הקיר. משם הוא זכר כמה חנויות מזוהמות ודוחות, ובייחוד זכר מחסן של שרברב וקבלן שיפוצים, שסביבו ערבוביה מאובקת של צינורות חרס, יריעות עופרת, ברזים, חוברות של דוגמאות טפטים ופחיות של חומר זיגוג. הוא נעצר והעמיד פנים שהוא מתבונן בכל אלה, אך בלבו ערג לדלת הירוקה והשתוקק אליה.
אז, אמר, גאה בו פרץ של רגש. כדי לא להיתקף שוב בהיסוסים החל לרוץ, והוא פרץ פנימה דרך הדלת הירוקה, ידיו קדימה, והניח לה להיטרק מאחוריו. וכך, בן רגע, חדר אל תוך הגן שרודף אותו כל חייו.
ואלאס התקשה מאוד לתאר באוזני את מלוא רישומו של הגן שאליו הגיע.
היה משהו מרומם רוח במראה שלו, משהו המעורר תחושת הקלה ורווחה, תחושה שהכל שרוי בטוב; היה משהו בחזותו ששיווה צלילות וזוהר רך ושלמות לכל גווניו. כל מי שבא אל הגן נעשה שמח להפליא — כפי שקורה רק ברגעים נדירים בעולמנו, כשהאדם צעיר, עליז ויודע לשמוח. והכול שם היה יפהפה…
ואלאס הרהר מעט לפני שהמשיך בסיפורו. ‘אתה מבין,’ אמר בפקפוק האופייני לאדם המשתהה לנוכח דברים שלא ייאמנו, ‘היו שם שני פנתרים עצומים… כן, פנתרים מנומרים. ולא פחדתי. היה שם שביל ארוך ורחב ששוליו משיש ולאורכו ערוגות פרחים, ושני הטורפים הקטיפתיים האלה שיחקו שם בכדור. אחד מהם הרים את מבטו וניגש אלי, כנראה מתוך סקרנות. הוא ניגש היישר אלי, חיכך בעדינות רבה את אוזנו הרכה ביד הקטנה שהושטתי וגִרגר. אני אומר לך, זה היה גן פלאות. אני בטוח. וגודלו? או! הוא השתרע למרחקים, לכל עבר. אני חושב שמרחוק ראיתי גבעות. אלוהים יודע לאן נעלמה מערב קנזינגטון לפתע פתאום. ומשום מה הרגשתי ממש כאילו חזרתי הביתה.
‘אתה יודע, ברגע שבו נסגרה הדלת מאחורי שכחתי את הדרך ואת עלי השלכת של הערמונית, את הכרכרות ואת עגלות הרוכלים, שכחתי את הכוח שמושך ומחזיר אותי אל המשמעת והצייתנות הממתינות לי בבית, שכחתי את כל הספקות והפחדים, שכחתי את הצורך באיפוק ואת כל הבעיות האישיות בחיים. בן רגע הייתי ילד קטן, שמח מאוד ופעור עיניים — בעולם אחר. לעולם ההוא היה אופי שונה: האור היה חם, עדין וחודר יותר, באוויר שרתה שמחה צלולה, ובשמים הכחולים שטו קרעי עננים מופזים בשמש. ולפני השתרע השביל הארוך, הרחב והמזמין בין ערוגות שעשבים שוטים אינם גדלים בהן, רק שפע סבוך של פרחים, ועליו עמדו שני הפנתרים העצומים. בלי פחד הנחתי את ידי הקטנות על פרוותם הרכה, וליטפתי את אוזניהם העגולות ואת הפינות הרגישות שמתחת לאוזניים, ושיחקתי אתם, והם כמו בירכו אותי לשלום בבואי הביתה. ההרגשה היתה כאילו אני שב למקומי, ולא חשתי שום פליאה כשהופיעה על השביל נערה גבוהה ובהירה וניגשה אלי בחיוך, אמרה לי ‘נו?’, הרימה אותי, נישקה אותי, הניחה אותי ולקחה את ידי — רק תחושה מענגת שהכול כתיקונו, שאני נזכר בדברים שמחים שמשום מה לא שמתי אליהם לב עד עתה. היו שם מדרגות רחבות, אני זוכר, שהופיעו בין ציצי פרחי דורבנית, ואנחנו עלינו בהן ונכנסנו לשדרה ענקית של עצים כהים, מצלים ועתיקים מאוד. ולאורך השדרה הזו, בין הגזעים המחורצים, ניצבו פסלים ומושבי כבוד משיש ועופפו יונים לבנות, רגועות וידידותיות…
‘ולאורך השדרה הז הובילה אותי ידידתי החדשה, והיא הרכינה אלי את ראשה — אני זוכר את התווים הנעימים, את קו הסנטר המחוטב ואת פניה המתוקים והחביבים — והיא שאלה אותי שאלות בקול שקט וחביב וסיפרה לי על כל מיני דברים, דברים נעימים, אני יודע שהיו נעימים אף על פי שבשום אופן לא הצלחתי להיזכר בהם… ואז מאחד העצים ירד אלינו קוף קפוצ’ין נקי ומסודר, שהיו לו פרווה חומה־אדמדמה ועיניים חומות, והחל לרוץ לידנו, והוא נשא אלי עיניים וחייך, ולבסוף קפץ ועלה על כתפי. וכך המשכנו בדרך באושר רב…’
הוא נעצר.
‘תמשיך,’ אמרתי.
‘אני זוכר דברים קטנים. חלפנו על פני איש זקן בין שיחי דפנה, זאת אני זוכר, ועל פני מקום עליז ושופע תוכים, ועברנו בשדרת עמודים רחבה ומוצלת שהגיעה אל ארמון קריר ורחב ידיים שהיה מלא מזרקות נעימות, מלא דברים יפים, מלא הבטחות לכל מה שהלב חושק בו. והיו שם הרבה דברים והרבה אנשים, מהם שאני זוכר בבהירות ומהם שנעשו מעורפלים מעט, אבל כולם היו יפים וטובי לב. בדרך כלשהי — איני יודע כיצד — נודע לי שכולם טובים ונחמדים דווקא אלי, שהם שמחים שאני שם, ומחוותיהם, מגע ידיהם והברכה והאהבה שנשקפו מעיניהם מילאו אותי שמחה. כן —’
הוא השתהה זמן מה. ‘חברים למשחק מצאתי שם. בעיני זה היה דבר גדול מאוד, מפני שהייתי ילד בודד. הם שיחקו משחקים נפלאים בחצר מדושאת ששעון שמש ניצב בה בין פרחים. וכשם ששיחקו, כך אהבו…
אין עדיין תגובות