אולי רציתם לפרוש מהחיים לשעתיים ולקרוא יצירה אינטנסיבית ומשעשעת, קופצנית ואירונית, מלאת חמלה ואלגנטיות, שנגמרת בפתרון עלילתי מושלם? קחו לכם […]
איש מאלה שהתהוללו עם הנסיך העוצר,i כך אומרים, לא היה מרושע ולוּ כדי מחצית מלורד ג’ורג’ הֶל. לא אטריח את קוראי הקטנים בתיאור ארוך של רשעותו המופלגת. אך עליהם לדעת שהיה חמדן, אכזרי וסורר. לדאבוני אין ספק כי פעמים רבות נשאר ב’בית קַרלטוֹן’ אף שהשעה לשכב לישון חלפה לה מזמן, שיחק שם במשחקים, ועל פי רוב אכל ושתה יותר מכפי מידתו. חיבתו לבגדים מהודרים היתה כה גדולה עד שלבש בימי חול בגדים מרהיבים כמו אלה שהאנשים הטובים לובשים בימי ראשון. הוא היה בן שלושים וחמש, ומקור של צער גדול להוריו.
והגרוע מכול היה ששימש דוגמה כה רעה לזולתו. הוא כלל לא ניסה להסתיר את מעשיו הרעים; כך שלבסוף ידעו כולם כמה הוא מחריד. למעשה, אני חושב שהוא היה גאה להיות מחריד. כשבָּנַסטֶר טַרלֵטוֹן תיאר את ה’בחורים בני זמננו’, הוא הציע לראות בכנותו המופלגת של הלורד, שתוכו היה כברו, מעלה שתשיא אותנו לסלוח על אחדות ממגרעותיו הנתעבות. קשה לי אמנם לסתור את דעתו של אדם שאינו עוד בין החיים, אך אני טוען שהכֵּנות טובה רק אם היא מגלה מעשים טובים או רגשות טובים, וכאשר היא מגלה רוע, אף היא רעה.
בסופו של דבר כיפר לורד ג’ורג’ הל על כל חטאיו, וכל ימי חייו לא נודע לאיש בעולם כיצד עשה זאת. את הסיבה להיעלמותו המוזרה והפתאומית מחוגי החברה שזמן כה רב חג בהם, ואז חדל לחוג, אגלה כאן. אני סבור שקוראי הקטנים יבינו אז שכל גזר דין זועם שחרצו בעניינו, ראוי שיישקל שנית, ואולי אף יבוטל. אשאיר את אדוני הלורד בידיהם. אבל איני מבקש ללמד עליו זכות בגלל כנותו, שאחדים מחבריו כה העריצוה. היו אף אחדים, כן! כה חלשים וכה סוררים עד שסברו כי נאה הדבר שיש לאדם תואר היסטורי ואין לו מצפון. ‘הנה ג’ורג’ הל,’ נהגו לומר. ‘אתה נראה כה מרושע, אדוני הלורד!’ האצילות מחייבת, אתם מבינים, ולכן על בן אצולה להיזהר מאוד בשמו הטוב. ברשעות אלמונית יש נזק מועט.
אני שמח לציין שאנשים רבים עמדו בפני הקסם של תוארו, והסתייגו מלורד ג’ורג’ עד כדי כך שכל אימת שנכנס לחדר פנו מיד אל הדלת, וצפו בו בחומרה יתרה מבעד לחור המנעול. מדי בוקר, כשטייל ברחוב פיקדילי, נהגו לעבור כאיש אחד לצד השני ולהשאיר אותו בחברת חבריו הרַעים, בצד המכונה ‘האפל’ עד עצם היום הזה. לורד ג’ורג’ [יוונית: schetlios]ii היה אדיש למדי למפגן הזה. אכן, הוא נראה שווה נפש לחלוטין, וכשאספו הגברות את שולי חצאיותיהן כשעברו על פניו, העיף מבט אגבי בקרסוליהן.
לשמחתי, מעולם לא ראיתי את כבוד הלורד. אומרים שהיה דומה למדי לקליגולה, עם קורטוב סר ג’ון פַלסטַף, ושלעתים, בבוקרי החורף ברחוב סיינט ג’יימס, היו הילדים הקטנים מהסים את להגם ונצמדים באימה לחצאיות אומנותיהם כשראו אותו מתקרב (ג’נטלמן עצום ומבעית שכמותו!), בשעה שרוח מזרחית פרעה את כובע פרוות הבונה שלו ואת הפרווה סביב צווארו ופרקי ידיו, והצליפה בלחייו הארגמניות עד שנצבעו ארגמן כהה מהרגיל. ‘המלך תפלצת’ קראו לו בחדרי הילדים. בשעות שגם הילדים היו רעים, צפו האומנות שלהם את בואו מהארובה או מארון המצעים, ואז הם התנהגו יפה תמיד. ללמדכם שבידיהן של אומנות, אפילו בני בליעל הם כוח מיטיב.
אמת שהלורד לא עישן — תכונה שהיא בלי ספק שלילית, ולמגינת לבי נדמה שאף היא מאופנות השעה — אבל כאן מסתיימת בחטף רשימת מעלותיו. הוא אהב את העיר ואת תענוגות העיר אהבה שלא ידעה שובע, ואילו השפעותיהם המזככות של האגמים האנגליים שלנו כמעט שלא היו ידועות לו. הוא נהג להתפאר שעשרים שנה לא ראה נורית, ופעם כינה את הטבע ‘גן עדן של שוטים’. לונדון היתה נקודת הציון היחידה במפת הנפש שלו. לונדון סיפקה את כל משאלותיו. האם לא מדהים לחשוב שמעולם לא בילה יום מאושר, או יום כלשהו, ב’פוֹלַרד צ’ייס’, אותה אחוזה רבת קסם במחוז הַרטפוֹרד, שזכה בה מידי סר פוֹלַרד פוֹלַרד בהטלת קובייה במועדון ‘בּוּדל’ס’ ביום הולדתו השבעה־עשר? מרושע וגס רוח כתמיד, סירב לתת לבָּרוֹנֵט המרושש הזדמנות ל’נקמה’. גס רוח וחצוף כתמיד, הציע לשכּן אותו בבקתת השומר — הצעה שהתקבלה, בתום היסוס קל. ‘התפקיד שלו הוא משחק ילדים, בחיי,’ נהג לורד ג’ורג’ לומר; ‘הוא אף פעם לא צריך לפתוח לי את השער.’1 וכך העלו שערי הברזל האדירים של ‘פולרד צ’ייס’ חלודה, ואזוב פשט בשביליה. איילים שוטטו באכסדראותיה. לא צמחו בה אלא פרחי בר. בקרקעית בריכת האבן הקטנה שפעם הביט לתוכה, בין צמחי המים ופרחי הנופר, שכב פאון השיש באשר נפל.
מכל החטאים שחטא הלורד בימי חייו לא היה חטא מחושב יותר מהזנחת ‘פולרד צ’ייס’. היו שלחששו (והוא כלל לא טרח להכחיש) שזכה בה באמצעים לא כשרים, בקובייה מזויפת. ואכן, שום שחקן קלפים בסיינט ג’יימס לא רימה בהתמדה גדולה ממנו. ומאחר שהיה עשיר ולא היו לו אישה ומשפחה לכלכל, ומאחר שמזלו שיחק לו תמיד, איני יכול בשום אופן לתרץ את התנהגותו. פעם ב’בית קרלטון’, בנוכחותם של הגמונים ושרים רבים, הגדיל לעשות ותבע מהנסיך העוצר 5000 גינאות שזכה בהן מידו במרמה כמה חודשים לפני כן, ואף הכריז שלא יעזוב את המקום עד שיקבלן. הוד מעלתו, בקור הרוח העילאי הידוע שלו, הזמין אותו להישאר כאורח; ולורד ג’ורג’ אכן נשאר שם כמה חודשים. לאחר הדברים האלה, לא נופתע לקרוא ש’לעתים רחוקות ישב למשחק ה’לימבו’ האופנתי כשבתוך שרוולו פחות מארבעה, ולעתים אף שבעה, קלפי אס.’2 אנחנו יכולים רק להשתומם שנוכחותו נסבלה כלל.
את שעות הערב המוקדמות בילה על פי רוב ב’גַרבּל’ס’, אותו משכן לילי של בני אצולה הוללים ופוחזים. הוא היה מטייל בנחת סביב הגינה המוארת, על זרועו הרקדנית לָה גַמבּוֹגי ובעקבותיו פמליה דיוניסית, לבוש בגדים בסגנון ג’ורג’יאני שאז, מן הסתם, לא נחשבו מגונדרים כמו בימינו אנו.3 מדי פעם היה קוטע את פטפוטו הרועש לטובת איזו בדיחה תקופתית, או פוצח בבלדה רגשנית, בריקוד קצר או בוויכוח. משעייף מההשתטויות הללו, שם פעמיו לתאו בתיאטרון ‘אל פרסקו’ הזערורי, כדי לצפות בלהטוטנים, המתאגרפים, השחקנים ושאר יוצאי הדופן שהופיעו שם באותו ערב.
ערב אחד בחודש מאי, כשזהרו הכוכבים ברקיע והירח היה יפה כפרח קמליה ענק, הניח הלורד את זרועותיו על המעקה המרופד של תאו והביט במעשי הלצון של הננס העליז, יצור קטן ומתולתל שזו היתה לו הופעת הבכורה. בהחלט תגלית של גַרבּל, אין מה לומר. לורד ג’ורג’ הוביל את מחיאות הכפיים, והננס סיים את כרכוריו בשיר נאה על אוהבים. אבל זה לא היה הכול. כעת הגיע תור מפגן החץ־וקשת. כעבור רגע חזר הננס, בידו קשת קטנה ומוזהבת ועל כתפו תלויה אשפת חצים מלאה. הוא ירה את החצים הרוטטים האלה כה וכה, בדיוק רב, אחדים בקליפת עצי השיטה שצמחו סביב הבמה הפתוחה, אחרים בעמודים המגולפים של התאים, שניים או שלושה בכוכבים. הקהל התענג. ‘בראבו! בראבו סָגיטארוֹ!’ מלמל לורד ג’ורג’ בשפתה של לָה גַמבּוֹגי, שישבה לידו. לסיום העלה עוזרו לבמה דמות אדם משעווה והשעין אותה על גזע עץ. עיניו של הננס העליז, שעמד בפינה מרוחקת של הבמה, נקשרו בצעיף. בראבו, בהחלט! ראש החץ פילח את דמות השעווה בלבה, או במקום שהלב היה שוכן בו אילו היתה הדמות אנושית ולא פסל שעווה.
לורד ג’ורג’ הזמין פורט ושמפניה והזמין את האישון לתאו, כדי שיוכל להחמיא לו על כישרונו ולשתות לחייו יין מלוא הגביע.
‘אתה קַשת אוּמן, בחיי,’ הזדעק הלורד בנדיבות סמוקה. ‘בוא ושב לידי; אבל ראשית הנח לי להציג אותך בפני בת לווייתי האלוהית, הסניורה גַמבּוֹגי — בתולה וקַשת, האח! אולי נפגשתם על גלגל המזלות.’
‘אכן פגשתי את הסניורה לפני שנים רבות,’ ענה הננס וקד קידה עמוקה. ‘אבל לא על גלגל המזלות, וייתכן שנשכחתי מלבה של הסניורה.’
הסניורה הסמיקה בכעס למשמע הדברים האלה, כי אכן לא היתה עוד צעירה, ולננס היו פני ילד. היא חשבה שהוא לועג לה; עיניה הבריקו. לורד ג’ורג’ קרץ ברשעות מה.
‘עשיר הוא ניסיון הנעורים,’ צחק. ‘אמור, האם מלאו לך יותר מעשרים קיצים?’
‘יותר משאוכל לספור,’ אמר הננס. ‘לבריאותך, אדוני הלורד!’ והוא רוקן את כוס היין הגבוהה שלו. לורד ג’ורג’ שב ומילא אותה, ושאל באיזו דרך או נס רכש את שליטתו בקשת.
‘באימון רב שנים,’ השיב היצור הקטן; ‘אימון רב שנים על בני אדם.’ והוא הנהן בתלתליו במסתוריות.
‘אללי, אתה שותף מסוכן לתא.’
‘אדוני הלורד יהיה בלי ספק מטרה מוצלחת.’
ההלצה על גודל גופו, שהיה יכול להתחרות בכבוד עם זה של הנסיך העוצר, לא נשאה חן בעיני לורד ג’ורג’, והוא סב על מושבו בחדות ונעץ את עיניו בבמה. הפעם היתה זו גמבוגי שצחקה.
אופרטה חדשה הוצגה באותו ערב, ‘השבויה הנאה מסמרקנד’, ובאי ‘גַרבּל’ס’ היו כולם סקרנים לשזוף עיניהם בהופעת הבכורה של ג’ני מיר, שאמרו עליה שהיא גם יפה וגם מוכשרת. התחזיות האלה התגשמו במלואן כשהשבויה הציצה מהחלון בצריח העץ. היא נראתה כה חיוורת בטורבן הכחול שלה. עיניה היו שחורות מפחד; שפתיה הפשוקות נדמו אילמות. ‘האם מאתנו היא חוששת?’ תהה הקהל, ‘או מחרבו המהירה כברק של אָפוֹשָץ, האב האכזר שכלא אותה?’ הם זיכו אותה במחיאות כפיים רמות, וכשסוף־סוף זינקה מטה לזרועות אהובה האביר ניסָרָה והשליכה מעצמה את המלבושים המזרחיים ורקדה ריקוד פשוט בסגנון קולומבינה,iii לא ידעה שמחתם גבול. נכון שהיתה צעירה מאוד ולא רקדה היטב, אך הם מחלו לה על כך. וכשהסתובבה תוך כדי ריקוד וראתה את אביה ואת חרבו המעוקלת, הלם לבם במהירות יחד אתה. והיו עיניים שלא נשארו יבשות כשהתחננה על חייה.
ריכוז מוזר אפף את לורד ג’ורג’. הוא בהה מעל לאורות הבמה, אדיש למדי לשני בני לווייתו. הוא נראה כאחוז כישוף. לפתע נורה משהו חד אל לבו. הוא זינק בכאב על רגליו, וכשנפנה נדמָה לו שהוא רואה ילד מכונף צוחק, בידו קשת, מתעופף בזריזות לתוך החשכה. כיסאו של הננס היה לידו. הוא היה ריק. רק לָה גמבוגי היתה שם, ופניה הכהות היו כפניה של פוּרִיה.
לורד ג’ורג’ שקע בכיסאו והצמיד כף יד אחת ללבו שעדיין הלם מהחיזיון המוזר. הוא התקשה לנשום ונראה ער אך בקושי לסביבתו. אבל לָה גמבוגי ידעה שלא ייתן עוד דעתו עליה, כי האהבה לג’ני מיר חדרה ללבו.
כשתמה האופרטה חטף הלורד חולה האהבה את מעילו והלך בלי לומר ולו מילה לבת לווייתו. הוא הדף הצדה בגסות את הרוזן קָרוֹלוֹף ומר פיצקְלָרֶנס, שהיה אמור לשחק עמם בקוביות. הכול נשכח מלבו — חבריו, אנוכיותו, הבוז האכזרי שלו — החומרים שהגדירו את חייו. לא היה לו זמן להתנצלויות או להשתהות מהוססת. הוא ידע רק שעליו לכרוע ברך לרגליה של ג’ני מיר ולבקש את ידה.
‘העלמה מיר בחדרה,’ אמר גרבל, ‘לובשת את בגדי היום־יום שלה. אם אדוני הלורד יואיל להמתין לסיום טקס ההתייפות הצנוע שלה, אשמע להציג אותה בפני אדוני הלורד. למעשה אני שומע את צעדיה במדרגות ממש כעת.’
לורד ג’ורג’ הסיר את כובעו. בחשש החליק ביד אחת את פאתו הסוררת.
‘העלמה מיר, גשי הלום,’ אמר גרבל. ‘זהו אדוני הלורד ג’ורג’ הל, שמצאת חן בעיניו הערב במאמצייך הדלים; לנצח תהיה זו פסגת הישגייך בדרכיה הסוגות בשושנים של האמנות.’
העלמה מיר הקטנה, שלא ראתה לורד מימיה זולת בחלומות בהקיץ או בחלומות הליל, קדה בביישנות והרכינה את ראשה. לורד ג’ורג’ נפל על ברכיו בחבטה עזה. המנהל הופתע עד מאוד, הנערה נבוכה עד מאוד. אך איש מהם לא צחק, כי הכּנות שיוותה כבוד לתנוחתו והפיקה רהיטות משפתיו.
‘העלמה מיר,’ זעק, ‘האזיני, במחילה ממך, למילותי העלובות, ואל תענישי אותי בגירוש ממרגלות יופייך, כישרונך ומעלותייך. אני מודע היטב, אבוי! למגרעותי, אך הנני משפיל את עצמי לפנייך כדי לבקש את ידך הנערצת. אני עיוור בצל תלתלייך השחורים כעורב. אני מסוּנוור באור העיגולים הזוהרים האלה, עינייך. במערבולת האיומה של תהילתך אני חושש וחסר אונים.’
אין עדיין תגובות