מהשנייה שבה רוי מתניע את מנוע מכונית ה"אולדסמוביל" כשלצדו בּאני שותפו – ואולי גם מדליק סיגריה – סופר עלום שם, […]
פרק 1
מהמושב האחורי של האולדסמוביל ראיתי את כפפות הכותנה של הנער מבזיקות בלבן על ההגה כשחתך מוַן בְּיוּרֶן אל שדרות סֶנטרל. השמש הקופחת על פיניקס בשלהי ספטמבר הבהיקה על חזית הבנק העשויה אבן לבנה והכאיבה לעיניים. הבניין המחורבן נראה גדול כמו גבעות הארגמן שבשולי המדבר.
לידי לעס בּאני מסטיק לפי קצב, וידיו נחו רגועות בחיקו. מלפנים, בפרופיל של שלושה רבעים, היו פני הנער חיוורים כסיד, אך הוא החנה את המכונית במיומנות בחלל הצר שנפער ממש מול הבנק.
איש לא אמר דבר. יצאתי למדרכה, ובּאני יצא מהצד השני והצטרף אלי. משקפיו הכהים ושׂערו הבלונדיני הבהיקו בשמש. זיפי זקן בן שבוע כמעט שהסתירו את הצלקת העבה והמכחילה שעל צווארו. מעבר לכביש הראה השעון הגדול על חמישה לשלוש. תחתיו הראה מחוג המדחום על שלושים וארבע מעלות. מתחת לשעון עמד אדם לבוש חולצה דקה ולא עשה דבר.
חצינו את המדרכה ועברנו בדלתות הזכוכית של הבנק. הגובה שלי הוא מטר שמונים, אבל באני עקף אותי ביותר מחמישה־עשר סנטימטר. ראיתי את שק הקנבס המגולגל תחת זרועו. בכניסה דקר מיזוג האוויר את פני וזרועותי המיוזעות. באני הלך בראש ונכנס אל הלובי של הקומה המרכזית. הוא פנה שמאלה. אני פניתי ימינה. שני שומרים בקומה המרכזית.
את השומר שלי מצאתי כשהוא מסביר לזקן אחד איך ממלאים טופס הפקדה. נעתי אל מאחורי גבו, וכשראיתי שבאני מרים זרוע מהעבר השני החטפתי לו עם הסמית’־אנד־ווסון בעורף האדום והמקומט שלו. הוא נפל בלי להוציא ציוץ. הזקן המשיך לכתוב. שמעתי חרחור של חנק מכיוון השומר של באני. בזה הסתכם הכול.
לראשונה הסתכלתי סביב כמו שצריך, והחלפתי לקוֹלְט ווּדסמן. בלי להוריד את השניים האלה לא היינו מתקדמים לשום מקום. שנים־עשר עד חמישה־עשר לקוחות, פזורים. יריתי שלוש פעמים בווּדסמן, ובכל פעם הורדתי את הזכוכית שמעל אחד מתאי הקופאים. זכוכיות מתנפצות עושות רעש מרשים. הלובי התמלא בהדים של הזכוכיות ושל הווּדסמן הקטן, ונשמע כמו ארון כלי חרסינה שירו לתוכו מטח של שישה־עשר אינץ’.
‘כולם להקשיב,’ אמרתי בקול רם וברור. ‘לעמוד בלי לזוז, ואף אחד לא ייפגע.’
אף אחד לא זז. אף אחד לא נשם. באני קפץ מעל השער הנמוך מלפנים. אני החזרתי את הווּדסמן למכנסיים, ולקחתי שוב את הסמית’־אנד־ווֹסון לַיד. אם מישהו ינסה לקפוץ עלינו פתאום, יכול להיות שאצטרך את שלושת הכדורים בקליבר גדול שחסכתי כשעצרתי את כולם עם הווּדסמן.
מאחורי המעקה, ליד באני, הצטופפו ליד הדלת של התאים שלוש נשים עם תחת גדול ועם מגשים ריקים בידיים. בדיוק במקום שבו הן אמורות להיות בשתי דקות לשלוש. באני החווה באקדחו לעבר דלת התא. הן תקעו בו עיני עגל. מתוך התאים לא נשמע קול. באני תקע את קת האוטומטי שלו בלסת של האישה הקרובה ביותר. היא נפלה הצִדה והתחילה ליילל. מישהו פתח את הדלת מבפנים. באני נכנס פנימה בצעד מהיר והצעיד את כולם לפניו אל ירכתי החדר. הוא התחיל לעקור מגירות של מזומנים. חבילות של מאיות ושטרות של עשרים נכנסו לשק. היתר הלכו לרצפה.
הקולות היחידים ששמעתי היו היבבות של האישה על הרצפה והקרקוש של המגירות שבאני מרוקן ומשליך. משהו זז משמאלי. הסתובבתי, והתנועה פסקה. ממש מולי, על המרפסת מלפנים, קלטתי כתם אפור, מהיר ומטושטש. השחלתי את השומר בירייה הראשונה והעפתי אותו לאחור. באני אפילו לא סובב את הראש.
שתי דקות, חשבתי, אחרי שנוריד את השומרים הראשונים. שתיים וחצי מקסימום. אזעקות מצלצלות עכשיו בכל העיר, אבל בעוד שישים שניות כבר לא נהיה כאן. הסתובבתי לאט וסרקתי את המרפסת ואת הקומה הראשית. שום דבר.
באני יצא מהתא במהירות, מאמץ את השק אל חזהו הגדול. הוא קפץ מעבר למעקה ונחת על בהונותיו. הצטרפתי אליו, שני מטר מאחוריו, ויצאנו דרך הלובי בצעדים מהירים. באני שלח יד כדי לפתוח את דלת הזכוכית הימנית, וברגע זה נשמע טק־טק־טק חד מאחורינו. רוב הדלת התנפצה ועפה למדרכה. גל חוֹם צחיח בקע ובא מבעד לרסיסים.
באני זקף את ראשו ושב וזינק לעבר האולדסמוביל. אני הסתובבתי בחטף והורדתי את חצייה השני של הדלת ביריות. אחת למעלה, אחת למטה. זה עשה יופי של רעש. כל מי שירגיש צורך דחוף לעבור בלובי ברגע זה יצטרך להסתדר עם חמישה קילו רסיסי זכוכית בשיער, והוא יחשוב טוב־טוב כמה זה באמת דחוף לו.
כשהסתובבתי קלטתי שהאיש עם החולצה מתחת לשעון שמעבר לכביש רץ ונכנס לחנות. התקדמתי אל המכונית. כמעט ששחררתי צרחה כשראיתי שהנער בפאניקה. עד סנט לואיס הגענו כדי למצוא נהג, ועכשיו הוא נכנס לנו לפאניקה. במקום להישאר ליד ההגה ולא למשוך תשומת לב אל המכונית, הוא קפץ החוצה, רץ מסביב ופתח את הדלתות מהצד שלנו. הפנים שלו נראו כמו גבינת קוטג’ רטובה.
באני החליק אל המושב הקדמי בזינוק אחד. הנער העיף מבט אחד בפנים שלי והתחיל לרוץ בחזרה מסביב לחרטום של האולדסמוביל. מעבר לרחוב עשה משהו קא־פאו! הנער צווח כמו סוס עם כאב בטן. שלוש שניות רץ במעגלים, ואז התמוטט לפני האולדסמוביל, כפפותיו הלבנות על הכביש המטונף ורגליו על המדרכה. המחצית השמאלית של ראשו נעלמה ואיננה.
באני עזב את השק ונאבק לתפוס את ההגה. אני הייתי בחצי הדרך אל המושב האחורי, ושמעתי את המכונית משתנקת בעודו לוחץ על דוושת הגז מהר מדי. חתיכת הרגשה זאת היתה. יצאתי והסתובבתי אל הבנק, וניסיתי להרגיש איפה מאחורי הגב שלי מסתתר האיש עם רובה הציד שמעבר לכביש. סוף־סוף נדלק המנוע. חזרתי לנשום, אבל שומר שמן שָׁעט אלינו מהדלתות הקדמיות של הבנק ביד־אקדח מורמת. הוא מיהר להנמיכה.
אני נשבע ששתי הרגליים שלו היו באוויר כשירה בי. הסיכוי היה בטח שישים אלף לאחד, אבל הוא פגע לי בחלק העליון של זרוע שמאל. הכדור הטיח אותי במכונית. שמתי יד על הגג כדי לא ליפול והכנסתי לו שניים ישר באבזם החגורה, אחד אחרי השני. בקצה השני של העיר היו האנשים יכולים לשמוע את זה אם היו פותחים חלונות.
הפלתי את עצמי על המושב האחורי, ובאני המשיך משם. האולדסמוביל קפץ פעמיים לגובה בזמן שעבר על הנער. בצד השני של הכביש ראיתי את האיש עם החולצה משקשק את רובה הציד שלו בכל הכוח כדי לשחרר מעצור. הרמתי את הסמית’־אנד־ווסון, והורדתי אותו בחזרה. עדיין נזקקתי לכל כדור. לא יכולתי להרשות לעצמי מותרות. אחרי שעברנו חצי גוש בניינים הצלחתי לסגור את הדלתות.
‘מטפחות!’ צרחתי אל באני בזמן שטסנו על סנטרל ופנינו מזרחה לרוזוולט בחריקת צמיגים ובאור אדום. ‘תוריד את המשקפיים. תאט. תשתלב בתנועה.’ בלי להביט לאחור השליך שתי מטפחות אל מעבר לכתפו, סילק את המשקפיים הכהים והרים בֵּרֶט כחול מהמושב לידו. הוא תקע אותו על ראשו הבלונדיני. בלי המשקפיים ובלי שׂער בחוץ הוא נראה כמו אדם אחר.
את המטפחות שלו כרכתי עם המטפחות שלי, וניסיתי לחסום בהן את הדימום משני צדי הזרוע השמאלית שלי, מתחת לשרוול החולצה הקצרה. זה עזר לי כמו כוסות רוח למת. כל הסיפורים על זה שפגיעת כדור מכניסה אותך להלם במקום להכאיב לך הם בולשיט טהור. הרגשתי איך הוא נכנס והרגשתי איך הוא יוצא. כמו פצירה משוננת ומלובנת.
טענתי את הסמית’־אנד־ווסון מחדש. מהסירופ החמים שנזל לי מהזרוע התעלמתי, והשגחתי רק שלא יטפטף לי על המכנסיים. הסתכלתי ברמזורים. הנער תזמן את הרמזורים כל הדרך חזרה עד למעלֵה יֶוואפּאי, אבל הוא כבר לא היה עמנו. לא יכולתי להישאר. בער לי כל כך להיות שוב מדרום לוון ביורן עד שזה כאב.
כדי למצוא כביש ראשי הם יצטרכו להיכנס לנו לראש. כביש 80 מזרח, לטוּסוֹן ולנוֹגאלֶס, אם ראו שפנינו ברוּזוולט. צפונה, לפְּרֶסקוֹט או לוויקֶנבֶּרג, אם לא. אפילו מערבה, אל יוּמָה ואל החוף. בשלב הזה יהיו מחסומי דרכים בכל כביש ראשי שיוצא מהעיר הזאת. לא יוצאים מהעיר. עדיין לא.
כשהתקשקשתי עם המטפחות המטופשות ההן עברנו את רחוב שבע, וכשטענתי שוב — את שתים־עשרה. ברמזור האדום הראשון נתקלנו בשש־עשרה. ישבנו בשקט מתוח, וסביבנו מכוניות עם נהגים ונוסעים. הקיבה שלי התכווצה והתקשתה כמו אבן. פתחתי את הפה כדי לצעוק לבאני לעשות ויברח, ואז חשקתי את שיני. עד עכשיו אפילו לא שמענו סירנה.
חזרנו לנסוע, שייטנו עד לעשרים ופנינו דרומה. חצינו שוב את ון ביורן עוד לפני שהספקתי להתחיל לעצור את הנשימה. עברנו את אדמס ואת וושינגטון, חצינו את הפסים לכיוון מזרח הֶנשוֹ, וברמזור פנינו שוב העירה. ישר עד שתים עשרה בפניית פרסה, שמאלה, ואז ימינה; מולנו, במעלה יֶוואפּאי, נצצה הפורד השחורה בשמש תחת עץ אקליפטוס, קרובה למכולת סינית די הצורך למנוע מהפרחחים להתעסק אתה. באני חנה מאחוריה. אולי היינו חמישה קילומטר מהבנק, אבל ידעתי שחמישה זה לא עשרה.
‘תוציא מהתיק שלך משהו בשביל היד,’ אמרתי לבאני. עוד לפני שהספקתי לגמור את המשפט הוא יצא מהאולדסמוביל, ניגש לפורד וחזר. הוא הביא את הז’קט מהחליפה הדקה שלי, וחולצה. ‘תקרע את זה, תקפל ותקשור מסביב. חזק.’ חוֹם, אבק ובחילה גאו בגרוני בשעה שעשה זאת. בלעתי בכוח, סילקתי מהזרוע חלק מהדם הקרוש ותליתי את הז’קט על כתף שמאל כדי להסתיר את התחבושת המאולתרת.
אחרי שבחנתי את הרחוב השומם לכל אורכו יצאתי החוצה והלכתי אל הפורד בעקבות באני. ראיתי שהוא סוחב את השק בשתי ידיים, ולראשונה תהיתי כמה יש בו. מי שהשיג שק של עשרים קילו, עשרים וחמישה אחוז במאיות והיתר בשטרות של עשרים, יכול להסתלק עם מאתיים אלף דולר. אם הוא מצליח להסתלק.
את האולדסמוביל נשאיר כאן. באני המשיך ישר כדי להתרחק, ואז חזר אל שתים־עשרה כלעומת שבא. נסענו דרומה לאט. שמות הרחובות היו אינדיאניים — פּאפּאגוֹ, פּימה, קוֹקוֹפּה, מוֹהאווי, אפּאצ’י — אבל האזור היה של מקסיקנים. העצים הסבוכים שהטילו צל היו עקומים ומעוותים. הבתים היו קטנים, צרובי שמש, דלים וצפופים. בחצרות השׂתרגו עשבים שוטים. באני הפנה את הפורד אל רחוב דוּראנגוֹ וחנה ליד המדרכה שמול הדודג’ הכחולה, במרכז הרחוב.
כשבלם את המכונית נשמתי נשימה עמוקה. ‘אוקיי,’ אמרתי. ‘שינוי בתסריט. תקשיב טוב. אני תקוע כאן. לא נוסעים לבקתה בקניון.’ בלי הנער ועם הזרוע המרוטשת שלי היינו חייבים לזרוק את התוכנית לכל הרוחות. נברתי בשק שלרגלי. שלוש החבילות הראשונות שהרמתי היו של מאיות. חמישים אלף דולר, אצלי ביד. שמטתי שתיים מהן בחזרה, מצאתי שתי חבילות של שטרות של עשרים, ואת כל השלוש תחבתי לכיס הז’קט.
‘פה מתפצלים, בריון. אתה לוקח את הדודג’. תתחפף לאיזה מוטל זול. אל תשכח לשטוף את הצבע מהשיער. מחרתיים אחרי השקיעה צא וסע מזרחה. אל תעלה לא על כביש 80 ולא על כביש 66. תחזור דרך 70. רוֹזוֶל, פְּליינוְיוּ… משם.’
ניסיתי לחשוב על הכול. ‘קח את השק. ממֶמפיס תתקדם דרומה, בכיוון פלורידה. חופי המפרץ. תבחר עיירה. אחרי שתגיע תשלח לי פעם בשבוע אלף במאיות, לא שטרות חדשים, בדואר רשום. לרוי מרטין, למסירה בסניף, סניף הדואר המרכזי, פיניקס, אריזונה. יש? צא לדרך. אני אצטרף ברגע שאוכל לנסוע.’
באני יצא מהפורד, הלך סביבה ופתח לי את הדלת. פניו הנוקשים והגדולים היו קודרים. לחצנו ידיים, והוא הרים את השק וחצה את הרחוב המנומנם והמאובק לעבר הדודג’. נעליו העלו ענני אבק קטנים, וגם הדודג’ היתה מכוסה באבק שהעלו המכוניות החולפות. באני פתח את הדלת האחורית, גלגל את השק לתא המטען וטרק אותה בחזרה. הוא הביט בי, ידו האחת על ידית הדלת, ונופף לי לשלום לפני שנכנס ונסע. שנייה לפני שהגיע לפינה נזכרתי ששאר הבגדים שלי בדודג’. שלחתי יד אל הצופר, והחזרתי אותה. היו לי בעיות דחופות יותר.
ישבתי שם במין הרגשת הכול־אבוד שכזאת. כל ההתרגשות והאדרנלין התנדפו. הראש שלי עבד נון־סטופ, אבל כל היתר היה משותק.
לשלוח את השק עם באני לא היה חלק מהתוכנית, אבל עדיף כך. היו לי כמה עניינים לתקתק, והחוק הראשון במשחק הוא לא להיתפס עם השלל. כשהם חייבים להתחנן שתגלה להם איפה זה, קורה שעשרים־עד־מאסר־עולם הופכות לשבע־עד־עשר. ולו רק כדי שיהיה אפשר לעקוב אחריך ברגע שתצא החוצה שוב. אם כי התעלול הקטן הזה שלי, לקצור את השומרים, עלול לרוקן את כל הדיון מתוכן, אם הם נפגשים עכשיו עם התולעים. ההוא על המדרכה —
לגמרי בשלום, חוץ מהחור בזרוע. וחוץ מהנער האידיוט. אם רק היה נשאר במכונית, לא הייתי יושב פה ומנסה לאלתר את התוכנית המושלמת. כן, ואם לסבתא היו גלגלים היא היתה רכבת.
הכרחתי את עצמי להתנער. יש לי עבודה. אני צריך למצוא רופא. רופא יעורר בעיות, אבל זה גשר שאחצה כשאגיע אליו. נדחקתי ליד ההגה והתנעתי את הפורד, ואז עבר עלי רגע גרוע באמת. באני החסון משך את ההנדברקס חזק מדי, ויד שמאל שלי היתה חלשה מכדי להחזירו למקומו. זיעה מלוחה וצורבת זלגה לי לתוך העיניים עד שהצלחתי לשחרר אותו סוף־סוף. חולצת־התחבושת היתה רווּיה לגמרי.
פניתי ביציאה הראשונה, והשמש נכנסה לי לעיניים דרך החלון הקדמי וכמעט חרכה אותן. שני השלטים הראשונים בחזית בתים שהאטתי לידם היו של שרברב וסוכן נדל’ן. השלישי היה הקלף המנצח. סנטיאגו א’ סַנפיליפּוֹ, ד’ר לרפואה. נסעתי לשם לאט. לבית היה מוסך צמוד. לא היתה שום מכונית, לא במוסך ולא לפני הבית.
לא היה לי זמן להתחכם. נסעתי בשביל הגישה אל תוך המוסך. שבתי ותליתי את הז’קט על כתף שמאל, והלכתי במעבר המקורה אל הבית. מבעד לחלון זכוכית בדלת נשקף אלי משרד. נאלצתי לדפוק פעמיים עד שבא גבר בבגדי עבודה לבנים ובז’קט לבן, סטטוסקופ בכיסו, ופתח את הדלת.
אין עדיין תגובות