המצוי הראשון הוא הספר הראשון בטרילוגיה ששמה לה למטרה להציג תמונה עדכנית, "רזה" ורציונלית של האמונה היהודית, מפילוסופיה (ספר זה) […]
הקדמה: אמונה — רגש, ידיעה וּודאות
ש: שלום מיכאל. גדלתי בבית דתי על ברכי אמונה ברורה וודאית באלוהים ובתורה, בהשגחתו עליי ועל העולם ועוד. אבל מזה זמן מטרידים אותי ספקות קשים בעוצמה שמקשה עליי להתפלל וללמוד, ולהמשיך בחיים דתיים בכלל. אולי עבדו עליי? לפעמים נדמה לי שכלל איני מאמין. איך אני יכול להאמין בקיומו של משהו שמעולם לא ראיתי, ובפרט אם לא בדקתי את החלופות הפילוסופיות והדתיות האחרות?
ת: שלום גם לך הלל. שאלה קשה שאלת, אבל נדמה לי שקפצת רחוק מדי. לפני שבוחנים חלופות ומגבשים עמדות צריך להגדיר טוב על מה מדובר. מיהו אלוהים? מהי אמונה באלוהים? האם אפשר בכלל לטעון טיעונים הגיוניים לגבי אמונה כזו?
ש: לימדו אותי שאמונה היא מעל ההיגיון. אני משער, אם כך, שלא ניתן להוכיח אותה. אבל בדיוק בגלל זה אני לא מבין מדוע עליי לקבל אותה.
ת: תתפלא, אבל לדעתי אפשר להוכיח את קיומו של אלוהים. לפני שאנסה להוכיח לך זאת כדאי שנבחן את מושג האמונה עצמו: האם אמונה פירושה ודאות? האם היא קשורה לרגש או לשכל? מה בין אמונה לידיעה? מהו היחס בין אלוהים פילוסופי לזה הדתי (בין פילוסופיה ומסורת)? בנוסף, לפני הדיון חשוב גם לבחון את המושג ‘הוכחה’. מה תיחשב הוכחה לענייננו? כל אלה הן שאלות חשובות שיש לשאול כשאנו נכנסים לדיון הזה.
על משפטים וטענות עובדה
השאלה הראשונה שבה נעסוק היא לאיזו קטגוריה יש לשייך את האמונה: האם האמירה “אלוהים קיים” היא טענת עובדה (על מצב עניינים בעולם), או טענה מסוג אחר? כדי לברר זאת עלינו להגדיר קודם את המושג טענת עובדה. מאז אריסטו מקובל לחלק בין משפטים לבין טענות. משפטים הם אוספי מילים בעלי משמעות מצרפית. טענות, לעומת זאת, הן משפטים שתוכנם נשפט במונחי אמת או שקר. כשאני שואל מישהו “מה השעה?” זהו משפט שאינו טענה, שכן אי אפשר לומר עליו שהוא אמיתי או שקרי. גם כשאני מצווה על מישהו “עשה x!” אין כאן טענה. משפטי שאלה וציווי (לא בכדי הם מסומנים בסימני שאלה או קריאה, כדי לייחד אותם מטענות) לא נשפטים במונחי אמת או שקר, ולכן הם אינם טענות.
לעומת זאת, טענות כמו “מחר יהיה יום חמישי” או “השולחן שלפניי עשוי עץ” הן טענות על מצב עניינים בעולם. טענה כזאת היא משפט שניתן לקבוע לגביו שהוא אמיתי או שקרי. כיצד מחליטים אם מדובר בטענה אמיתית או שקרית? זו שאלה לא פשוטה בפילוסופיה, אבל לענייננו נסתפק בכך שזוהי תוצאה של השוואה. אנחנו משווים בין תוכן הטענה לבין מצב העניינים בעולם שהיא מתארת. אם יש התאמה כי אז הטענה היא אמיתית, ואם לא — היא שקרית. הטענה “בשנת 2015 חיו בישראל מאה מיליון תושבים” היא טענת עובדה, שכן היא טוענת דבר מה. אבל זוהי טענת עובדה שקרית (כי תוכנה אינו מתאים למצב העניינים בעולם). לעומת זאת, הטענה “אחרי שקיעת החמה משתרר חושך בעולם” היא טענת עובדה אמיתית.
ש: ומה אם איננו יודעים, או אפילו לא יכולים לדעת, את העובדות? ניקח לדוגמה טענה שיש בעולם מאה מיליארד נמלים. האם זוהי טענת עובדה? האם היא אמיתית?
ת: זו טענת עובדה שכן היא טוענת דבר מה, ולכן נשפטת במונחי אמת או שקר. אבל אנחנו לא באמת יודעים, וכנראה גם לעולם לא נוכל לדעת, האם היא אמיתית או לא. האם הדבר אומר שהיא לא טוענת מאומה? ממש לא. יש לא מעט טענות שלא ניתנות לשיפוט באמצעות השוואה ועדיין קשה לומר בגלל זה שהן אינן טענות. למשל, הטענה שכל העורבים בעולם הם שחורים לא ניתנת לאימות באופן שתיארנו. לעולם לא נוכל לדעת האם צפינו בכל העורבים בעולם. גם הטענה שכרגע יש מעל כדור הארץ עשרת אלפים עננים לא ניתנת לשיפוט באמצעות השוואה. האם פירוש הדבר שלא מדובר בטענות עובדה?
הפוזיטיביסטים הלוגיים[1] טוענים שהקריטריון לעובדתיותה של טענה הוא האפשרות לשיפוט אמפירי (השוואה לתוכן המתואר על ידי תצפית). לשיטתם, כל הטענות דלעיל אינן טענות שכן הן לא ניתנות לשיפוט כזה. אבל זוהי גישה קיצונית ולא סבירה. גם אם הגענו לכך שטענה כלשהי היא אמיתית מכוח גילוי אליהו, עדות של אנשים נאמנים, או כל מנגנון אחר, זה לא משנה. אפשר כמובן להתווכח האם דרכים אלו אמינות או לא, אבל זהו ויכוח על האמיתיות של הטענה ולא על עצם אופייה העובדתי. בין אם אתה סבור שמדובר בטענה אמיתית ובין אם לאו, הדבר אינו משנה את האפיון הקטגורי של הטענה הזאת כטענת עובדה.
האם טענות אתיות הן טענות עובדה?
ש: ומה לגבי משפט כמו “אסור לרצוח”? האם זוהי קביעה עובדתית?
ת: המשפט “אסור לרצוח” אינו טענת עובדה במובן הפשוט אלא נורמה. הרי אין בנמצא השוואה שתוכל לאשר או לשלול אותו. מול מה עלינו להשוות את הטענה הזאת כדי להיווכח האם היא אמיתית או שקרית? שים לב, לא מדובר כאן בחוסר אפשרות טכני (כמו בדוגמאות שראינו למעלה) אלא עקרוני, שכן הבעיה אינה בעריכת ההשוואה אלא במציאת גורם להשוואה. אין מאומה בצד השני של המשוואה.
לעומת זאת, הטענה “לפי החוק הישראלי אסור לרצוח”, היא בעליל טענת עובדה. כדי לאמת אותה עלינו פשוט להשוות אותה למה שכתוב בספר החוקים הישראלי. כאלה הן גם הטענות: “רוב האנשים בעולם סוברים שאסור לרצוח”, או “רצח מביא סבל על קרובי הנרצח וחבריו” — שתיהן טענות עובדה. הטענה “אסור לרצוח” לעומתן, הינה קביעה של נורמה, או של שיפוט נורמטיבי של סוג מעשים מסוים. הוא הדין לגבי הטענה “הציור הזה יפה”. גם זו אינה טענת עובדה אלא שיפוט אסתטי־אמנותי (להבדיל מהטענה “הציור הזה יפה בעיניי”, או “הציור הזה נחשב יפה בעיני רוב תושבי חדרה”, שהן טענות עובדה).
ש: אני מבין שבגלל שאי אפשר לאמת אותן, אלה אינן טענות, אבל איך זה קשור לשאלתי על האמונה באלוהים?
ת: ראה נא, רבים יאמרו שאלו טענות, שכן ניתן לשפוט אותן במונחי אמת או שקר, גם אם הדבר לא נעשה בדרך של השוואה למצב עניינים בעולם. האלטרנטיבה לתפיסה הזאת היא להכריז עליהן כעל טענות סובייקטיביות שאי אפשר לומר שהן אמיתיות או שקריות. תפיסה כזאת מבטאת יחסיות מוסרית (רלטיביזם מוסרי). מי שמקבל את המוסר כמחייב ומוכן לשפוט פעולות ואנשים, לגנאי או לשבח בהתאם למידת המוסר שיש או אין בהם, אמור להתייחס אליהן כטענות, גם אם הן אינן טענות עובדה מהסוג הרגיל. באומרנו שהטענה “אסור לרצוח” היא אמיתית, כוונתנו לומר שאכן אסור לרצוח, כלומר שרצח הוא רע. האלטרנטיבה לכך היא שמדובר בהבעת שאט נפש או דחייה סובייקטיבית שאני חש כלפי רצח. ראיית המשפט “אסור לרצוח” כקביעה בעלת משמעות נורמטיבית אובייקטיבית ומחייבת, מצריכה להתייחס אליו כטענה.
ש: כל רצח שהוא? תמיד?
ת: שאלה טובה, אבל היא לא נוגעת לכאן. כולנו נסכים שיש מצבים שבהם רצח הוא אסור. בוא נתמקד במצבים המסוימים הללו. האם לפחות בהם אתה מוכן לראות באמירה “אסור לרצוח” טענה?
ש: כן. אני חש כי האמירה “אסור לרצוח” היא בהחלט טענה, כלומר, איזושהי קביעה אובייקטיבית ולא רק הבעת שאט נפש או מצב רוח סובייקטיבי גרידא. אבל לא ברור לי איך אני יכול להוכיח זאת, ובלשונך — על בסיס איזו השוואה אני יכול לקבוע זאת? מהו הדבר שאליו משווים טענה כזאת כדי לשפוט אותה?
ת: יש קני מידה של מוסר, וההשוואה נערכת מולם. יש שרואים בהם ביטוי להסכמה כלל אנושית (זו תורת “האמנה החברתית” של רוסו ועוד), דבר שלדעתי לא עומד במבחן רציני. אני נוטה לתפיסה שההשוואה נעשית מול אידיאת הטוּב (שהיא עצמה מעשה ידיו של אלוהים). כביכול עלינו “לצפות” בה כדי לראות האם תוכן הטענה האתית אכן מתאים למה שאנחנו “רואים” או לא. אבל לענייננו כל זה לא חשוב. מבחינתי כאן המוסר הוא רק דוגמה לטענה שלא ניתן להשוות אותה למצב פיזי בעולם, ובכל זאת ניתן להתייחס אליה כטענה בעלת משמעות אובייקטיבית שנשפטת במונחי אמת או שקר, טוב או רע. במילים אחרות, אמנם ההשוואה הרלוונטית לשיפוט הזה לא נעשית באמצעות החושים, אבל עדיין יש כאן השוואה ובהחלט יש מקום לשיפוט שלה.
אהוד – :
הספר נחמד..
סך הכל מביא טיעונים בעד האלוקים שכבר נטחנו עד דק, ולא מחדש יותר מידי ומעבר להתפלספויות.
לא חידש יותר מידי, אבל גם לא מזיק.