לקירבי מזרחי היה מזל. טוקיו, הכלב הפרוע שלה, הצליח להבריח את האלמוני שניסה לרצוח אותה. היא נפצעה באופן אנוש, אבל החלימה והשתקמה לגמרי והפכה לנתון סטטיסטי של המשטרה: עוד פשע בלתי מפוענח. קירבי סירבה לקבל את חוסר הצדק הזה, והזמן שחלף רק העצים את נחישותה למצוא ולהעניש אותו.
חמושה בז'קט עור, שיער פרוע וסרקזם מושחז, היא מצטרפת ככתבת זוטרה ל׳שיקגו סאן טיימס׳ כדי לעבוד לצידו של דן ולסקז, כתב הפלילים הוותיק. כך היא מקווה לאתר מידע נוסף על חקירת המשטרה בעניינה ולפצח את המקרה.
אך הארפר קרטיס, הרוצח הסדרתי שממנו חמקה, מסתתר היטב: הארפר הוא רוצח המשייט בזמן. הוא מחפש ברחבי אמריקה של המאה העשרים נערות ״זוהרות״, שרק הוא מזהה את ייחודן. הוא מתוודע אליהן בנקודות זמן שונות בחייהן וממתין לשעת הכושר כדי לפעול. הוא צייד אולטימטיבי: תוקף ואז נעלם בנבכי הזמן.
הארפר חושב שהמסע בזמן הוא הכוח המגן עליו. הוא לא יודע שזה גם מה שעלול לחשוף אותו.
זוהרות הוא מותחן בדיוני שכתיבתו הריאליסטית הופכת את הקריאה בו לחוויה עוצרת נשימה.
קטגוריות: מתח ופעולה
92.00 ₪
הארפר
17 ביולי 1974
הוא לופת את סוסון הפוני הכתום מפלסטיק שבכיס מעיל הספורט שלו. הבובה מיוזעת בכף ידו. אמצע הקיץ כאן, וחם מדי בשביל מה שהוא לובש. אבל הוא למד ללבוש מדים למטרה הזאת; בעיקר ג’ינס. הוא פוסע בצעדים ארוכים – גבר שצועד כיוון שיש לו לאן ללכת, למרות כף רגלו הנכה. הארפר קרטיס אינו הולך בטל. והזמן אינו מחכה לאיש. רק כשהוא כן מחכה.
הילדה יושבת על הקרקע ברגליים שלובות, ברכיה החשופות לבנות וגרומות כמו גולגולות של ציפורים, מוכתמות מעשב. היא נושאת את מבטה כשהיא שומעת את מגפיו החורקים על החצץ, אבל רק לרגע, די כדי שיוכל לראות שעיניה חומות מתחת לסבך התלתלים הפרועים, לפני שהיא מוחה אותו ממחשבתה וחוזרת לעיסוקיה.
הארפר מאוכזב. בזמן שהתקרב אליה הוא חשב שאולי הן כחולות; בצבע האגם, בעומק, כשקו החוף נעלם ונדמה שאתה בלב ים. חום הוא צבעו של דיג חסילונים, כשהבוץ ממלא את המים הרדודים ואתה לא רואה כלום.
“מה את עושה?” הוא אומר וממלא את קולו בעליזות. הוא משתופף לצידה בעשב המרוט. באמת, הוא מעולם לא ראה ילדה עם שיער מטורף כזה. כאילו היא הסתחררה במערבולת חול פרטית משלה, מערבולת שהעיפה לכאן את כל הפסולת האקראית שהקיפה אותה. אוסף של קופסאות שימורים חלודות, גלגל אופניים שבור שוכב על צידו, חישוריו ניצבים כלפי מעלה. תשומת ליבה נתונה לספל תה סדוק שניצב במהופך, כך שהפרחים המצוירים על שפתו נבלעים בעשב. ידית הספל נשברה והותירה אחריה שני גדמים קטומים. “את עושה מסיבת תה, חומד?” הוא שוב מנסה.
“זו לא מסיבת תה,” היא רוטנת אל הצווארון דמוי העלה של חולצת המשבצות שלה. ילדות מנומשות אינן אמורות להיות רציניות כל כך, הוא חושב. זה לא הולם אותן.
“טוב, בסדר,” הוא אומר, “אני מעדיף קפה בכל מקרה. אני יכול לקבל ספל קפה, בבקשה, גברתי? שחור עם שלוש סוכר, בסדר?” הוא שולח את ידו אל ספל החרסינה הסדוק, והילדה צורחת וחובטת בכף ידו. זמזום עמוק וזועם בוקע מתחת לספל המהופך.
“אלוהים אדירים. מה יש לך שם?”
“זו לא מסיבת תה! זה קרקס!”
“באמת?” הוא מדליק את החיוך שלו, החיוך המטופש שאומר שהוא אינו לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי, ושגם היא לא צריכה לקחת אותו ברצינות. אבל גב כף ידו, במקום שחבטה בו, צורב.
היא מביטה בו בחשדנות. לא בגלל מי שהוא עלול להיות או מה שהוא עלול לעשות לה, אלא מפני שהיא כועסת שהוא אינו מבין. הוא מביט סביבו בתשומת לב, ועכשיו הוא מזהה את זה: הקרקס המאולתר שלה. הזירה הגדולה שסומנה באצבע שהועברה בעפר, חבל לוליינות עשוי מקשית שתייה שנשענת על שתי פחיות שתייה, גלגל האופניים המעוקם שמתפקד כגלגל ענק, שעון למחצה על שיח, ושסלע מחזיק אותו במקום, ואנשים מנייר שנגזרו מירחונים ונדחפו בין החישורים.
העובדה שהסלע שמחזיק את הגלגל מתאים בדיוק לכף ידו, אינה חומקת מעיניו. הוא רואה גם כמה יהיה קל להחליק אחד מחישורי הגלגל דרך עינה של הילדה, כמו ג’לי. הוא מועך בכוח את הסוסון מפלסטיק שבכיסו. הזמזום הרוגז שעולה מתחת לספל הוא רטט שעובר בגופו לאורך חוליות עמוד השדרה, מרעיד את מפשעתו.
הספל מיטלטל, והילדה ממהרת להניח עליו את ידיה.
“וואו!” היא צוחקת ושוברת את קסמו של הרגע.
“באמת וואו! יש לך שם אריה?” הוא דוחף אותה קלות בכתפו, וחיוך מבקיע את הבעת הזעף שלה, אבל רק חיוך קטן. “את מאלפת חיות? את תכריחי את האריה הזה לקפוץ דרך חישוקים בוערים?”
היא מחייכת, והדפס הנקודות של נמשיה מתכנס על שתי לחיים תפוחיות וחושף שיניים לבנות בוהקות. “לא, רייצ’ל אומרת שאסור לי לשחק בגפרורים. לא אחרי הפעם האחרונה.” יש לה שן חותכת עקומה שחופפת קצת לשיניים הקדמיות. והחיוך בהחלט מפצה על העיניים החומות האטומות, כי עכשיו הוא רואה את הניצוץ שמאחוריהן. זה מעלה בחזהו את תחושת הנפילה המוכרת. והוא מצטער על כך שפיקפק, אפילו לרגע, בבית. היא האחת. אחת מהן. הנערות הזוהרות שלו.
“אני הארפר,” הוא אומר, קצר נשימה, ומושיט את ידו ללחיצה. היא צריכה להחליף את היד האוחזת בספל כדי ללחוץ את ידו.
“אתה זר?” היא אומרת.
“כבר לא, נכון?”
“אני קירבי. קירבי מזרחי. אבל אני אשנה את זה ללורי סטאר ברגע שאהיה מספיק גדולה.”
“כשתיסעי להוליווד?”
היא מושכת את הספל לעברה על הקרקע, מעוררת את החרק שמתחתיו לשיאים חדשים של זעם, והוא מבין שעשה טעות.
“אתה בטוח שאתה לא זר?”
“זאת אומרת, הקרקס, כן? מה לורי סטאר תהיה? אמנית טרפז מעופפת? רוכבת פילים?” הוא מניח אצבע על שפתו העליונה ומרקיד אותה. “גברת עם שפם?”
היא מצחקקת, “לאאא,” והוא חש הקלה.
“מאלפת אריות! זורקת סכינים! בולעת אש!”
“אני אהיה לוליינית שהולכת על חבל. התאמנתי על זה. רוצה לראות?” היא מתחילה לקום.
“לא, חכי,” הוא אומר, נואש לפתע. “אני יכול לראות את האריה שלך?”
“זה לא באמת אריה.”
“זה מה שאת אומרת,” הוא דוחק בה.
“בסדר, אבל אתה חייב ממש להיזהר. אני לא רוצה שהוא יעוף.” היא מטה את הספל, תנועה קלה שבקלות. הוא מניח את ראשו על הקרקע וממצמץ כדי לראות. ריח העשב הרמוס והאדמה השחורה מנחם. משהו זז מתחת לספל. רגליים שעירות, רמז לצהוב ושחור. מחושים מגששים את דרכם לעבר הסדק. קירבי נבהלת ומצמידה שוב את הספל לקרקע.
“זו חתיכת צרעה גדולה,” הוא אומר ושוב מתיישב.
“אני יודעת,” היא אומרת בגאווה.
“היא ממש עצבנית.”
“אני לא חושבת שהיא רוצה להיות בקרקס.”
“אני יכול להראות לך משהו? אבל את צריכה לסמוך עלי.”
“מה?”
“את רוצה לוליין שהולך על חבל?”
“לא, אני…”
אבל הוא הרים כבר את הספל ואסף בידיו את החרק הזועם. תלישת הכנפיים משמיעה אותו קול נפץ עמום כתלישת הגבעול מדובדבן חמוץ, כמו אלה שקטף ברפיד סיטי במשך עונה שלמה. הוא הסתובב בכל רחבי הארץ הארורה הזאת וחיפש עבודה כמו כלבה מיוחמת. עד שמצא את הבית.
“מה אתה עושה?” היא צועקת.
“עכשיו אנחנו צריכים רק קצת נייר דביק ללכידת זבובים, שנוכל למתוח בין שתי הפחיות. צרעה גדולה כזאת תוכל להרים את הרגליים, אבל זה יהיה מספיק דביק בשביל שהיא לא תיפול. יש לך נייר זבובים?”
הוא מניח את הצרעה על שפת הספל. היא נאחזת במקומה.
“למה עשית את זה?” היא חובטת בזרועו שוב ושוב בכף יד פתוחה.
תגובתה מתמיהה אותו. “אנחנו לא משחקים בקרקס?”
“הרסת הכול! לך מכאן! לך מכאן, תלך, תלך, תלך, תלך.” זה הופך לפזמון חוזר, וכל מילה מלווה במהלומה.
“חכי רגע, חכי רגע.” הוא צוחק, אבל היא ממשיכה לחבוט בו. הוא תופס את כף ידה. “אני רציני. תפסיקי את החרא הזה, גברתי הצעירה.”
“אסור לקלל!” היא צורחת ומתחילה לבכות. זה לא מתקדם כפי שהוא תיכנן. עד כמה שהוא יכול לתכנן את המפגשים הראשונים האלה. הוא מרגיש עייף; ילדים הם כל כך לא צפויים. בגלל זה הוא לא אוהב ילדות קטנות. בגלל זה הוא מחכה שהן יגדלו. בהמשך הדרך זה יהיה סיפור אחר.
“בסדר, אני מצטער. אל תבכי, בסדר? יש לי משהו בשבילך. בבקשה אל תבכי. תסתכלי.” בייאושו הוא מוציא את הפוני הכתום מכיסו, או מנסה להוציא אותו. ראשו של הפוני נתפס בכיסו והוא צריך למשוך בכוח. “קחי,” הוא דוחף אותו לעברה, רוצה שהיא תיקח אותו. אחד החפצים שקושרים הכול יחד. בגלל זה הוא הביא אותו, לא? הוא נתקף בהיסוס לרגע קצר בלבד.
“מה זה?”
“פוני. את לא רואה? פוני לא יותר טוב מאיזו צרעה מטומטמת?”
“הוא לא חי.”
“אני יודע את זה. לעזאזל. פשוט תיקחי אותו, בסדר? זו מתנה.”
“אני לא רוצה אותו.” היא מושכת באפה.
“בסדר, זו לא מתנה, זה פיקדון. את שומרת על זה בשבילי. כמו בבנק, כשאת משאירה את הכסף שלך. אני צודק?” השמש קופחת. חם מדי בשביל ללבוש מעיל. הוא בקושי מצליח להתרכז. הוא רק רוצה שזה ייגמר. הצרעה נופלת מהספל ושוכבת בגבה על העשב, ורגליה מדוושות באוויר.
“אני מתארת לעצמי.”
הוא כבר מרגיש רגוע יותר. הכול כשורה. “אז תשמרי על זה, בסדר? זה ממש חשוב. אני אבוא לקחת את זה. את מבינה?”
“למה?”
“כי אני צריך אותו. בת כמה את עכשיו?”
“שש ושלושת־רבעי. כמעט שבע.”
“נהדר. ממש נהדר. ככה זה הולך. סחור־סחור. כמו הגלגל־ענק שלך. אני אראה אותך כשתהיי גדולה. תחפשי אותי, בסדר, מותק? אני אחזור אלייך.”
הוא קם, מנקה את האבק מידיו על מכנסיו. הוא פונה וחוצה במהירות את המגרש בלי להביט לאחור, כמעט בלי לצלוע. היא מביטה בו כשהוא חוצה את הכביש ופוסע לעבר פסי הרכבת, עד שהוא נעלם מאחורי העצים. היא מביטה בצעצוע הפלסטיק הלח מאחיזת ידו וצורחת אחריו, “כן? טוב, אני לא רוצה את הסוס הטיפשי שלך!”
היא זורקת את הצעצוע ארצה והוא ניתז בחזרה פעם אחת ונוחת ליד גלגל הענק שלה, העשוי מגלגל אופניים. עינו המצוירת מביטה באטימות בצרעה, שהצליחה להתהפך ועכשיו גוררת את עצמה על העפר.
אבל היא חוזרת לקחת אותו מאוחר יותר. ברור שהיא חוזרת.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זוהרות”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות