ישנן יצירות שעצם העמדתן זו ליד זו עשויה לגרום לחוויה ספרותית נוספת, בוהקת בין שתיהן. כאלה הן הכוכב מעל היער […]
כשרכן פעם פרנסואה, המלצר הצנום והמטופח בקפידה, מעל לכתפה של הרוזנת הפולנייה היפה אוֹסטרוֹבסקָה בשעת ההגשה, אירע דבר משונה. העניין נמשך רק שנייה ולא היו בו לא עווית ולא רתיעה, לא תנועה ולא תזוזה. אף על פי כן היתה זאת אחת מאותן שניות הטומנות בחובן אלפי שעות וימים של צהלה ועינוי, ממש כפי שכל עוצמתם הפראית של עצי האלון התמירים, המרעישים בחשכה, על ענפיהם המתנועעים וצמרותיהם המתנודדות, טמונה באבקן יחיד הנידף ברוח. שום דבר חיצוני לא קרה בשנייה הזאת. פרנסואה, המלצר הגמיש של מלון הריביירה הגדול, התכופף עוד לפנים כדי להיטיב להניח את הצלחת ליד סכינה המגשש של הרוזנת. אלא שבאותו רגע השתהו פניו ליד גל השיער הריחני והרך של ראשה, וכשפקח מתוך אינסטינקט את עיניו המושפלות בהכנעה, ראה מבטו המרפרף את הקו העדין והלבנוני של צווארה, הנמשך מתוך הזרם הכהה הזה, ואובד בשמלה האדמונית המתקמרת. להבת שָני ניצתה בו. והסכין קרקשה חרש על הצלחת שנרעדה באין רואה. אף שצפה באותה שנייה את כל ההשלכות של הכישוף הפתאומי הזה, שלט במיומנות ברגשותיו והמשיך לשרת בתנופה קרת רוח ואבירית משהו של מלצר אלגנטי. הוא הגיש את הצלחת בתנועה בוטחת לבן הלוויה הקבוע של הרוזנת, אריסטוקרט מבוגר בעל חן שקט, שסיפר בהגייה משובחת ובצרפתית צלולה דברים של מה בכך. אז נסוג מן השולחן בלי מבט או מחווה.
הדקות האלה היו תחילתה של תעייה משונה ומתמסרת, תחושה מסוחררת ושיכורה כל כך, שהמילה המכובדת והגאה ״אהבה״ כמעט עושה לה עוול. זאת היתה אותה אהבה חסרת תאווה ונאמנה ככלב, שבני אדם באמצע החיים כלל אינם יודעים אותה, והיא שמורה רק לצעירים מאוד ולזקנים מאוד. אהבה בלא יישוב דעת, שאינה חושבת אלא רק חולמת. הוא שכח לגמרי את אותו בוז לא מוצדק ועם זאת תמידי שאפילו אנשים חכמים ומתחשבים מגלים כלפי מי שלבושים מקטורן מלצרים, הוא לא שקל אפשרויות ומקרים, אלא רק הזין בדמו את הנטייה המשונה עד שעוצמתה הסודית דחתה כל בוז ותוכחה. חיבתו לא היתה חיבה של מבטים קורצים ואורבים בחשאי, של מחוות נועזות המתפרצות לפתע, של הייחום חסר המחשבה בשפתיים מתאוות וידיים רועדות, כי אם מאמץ דומם, ניצחון של כל אותם שירותים קטנים הנשגבים וקדושים בענוותנותם, משום שהם נותרים בכוונה בלתי מורגשים. לאחר ארוחת הערב יישר את קפלי מפת השולחן שלפני מושבה באצבעות כה עדינות ואוהבות, כפי שמלטפים בוודאי את כפות ידיהן הנעימות והענוגות של הנשים; הוא סידר את כל הדברים שבקרבתה בסימטריה מתמסרת, כאילו הכין אותם לקראת טקס. את הכוסות שנגעו בשפתיה לקח אתו לחדרו הלח והצר שבעליית הגג, והניח להן לנצנץ לעת ליל באור הפנינה של הירח, משל היו עדיים יקרים. בכל עת ארב בחשאי מאיזו פינה לצעדיה ותנועותיה. הוא שתה את דיבורה כמי שמערסל בחושניות על הלשון יין מתוק וריחני, ותפס בחמדה את המילים הבודדות ואת הפקודות כילד התופס כדור מעופף. כך נשאה נשמתו השיכורה בוהק מגוּון ועשיר אל חייו הדלים והסתמיים. כלל לא עלה בדעתו מעשה הסכלות החכם, לתאר את כל ההתרחשות במילים ענייניות, קרות ואכזריות, ולומר שהמלצר האומלל פרנסואה מאוהב ברוזנת אקזוטית ובלתי מושגת לעד. שכן הוא כלל לא תפס אותה כממשות, אלא כמשהו נשגב מאוד, רחוק מאוד, שרק השתקפותו נוגעת בחיים. הוא אהב את הגאווה האדנותית של פקודותיה, את הזווית המצווה של גבותיה השחורות שכמעט נגעו זו בזו, את הקמט העז שסביב הפה הצר, את החן הבוטח של מחוות הגוף שלה. היה לו מובן מאליו לציית למרותה, והקִרבה הכנועה של שירות פשוט הסבה לו אושר, כי הודות לקרבה הזאת יכול להיכנס לעתים קרובות כל כך למעגל הקסום שסבב אותה.
כך ניעור לפתע חלום בחייו של אדם פשוט, כמו לבלוב של גן אצילי ומטופח בשולי דרך שבהם קמלים בדרך כלל כל הניצנים תחת אבק הדרכים. זאת היתה תזזית שנכנסה באדם פשוט, חלום מכושף וממכר באמצע חיים קרים וחד־גוניים. וחלומות של אנשים כאלה הם כמו סירות ללא חותר השטות ללא יעד, מתנודדות בתשוקה על מים שקטים המשתקפים כמראה, עד שתחתיתן נחבטת לפתע בגדה לא מוכרת.
אבל המציאות חזקה וחסונה מכל חלום. ערב אחד עבר על פניו השוער המפוטם שמוצאו מקַנטוֹן ווֹ ואמר לו: ״אוסטרובסקה עוזבת מחר ברכבת של שמונה.״ ואז נקב בעוד כמה שמות סתמיים שהוא לא קלט. במוחו נהפכו המילים האלה לשאון מפותל ולסחרור. כמה פעמים העביר מוכנית את אצבעותיו על מצחו המקומט במאמץ, כאילו ביקש למחות שכבה מעיקה שרבצה שם וטשטשה את כושר ההבנה שלו. הוא צעד כמה צעדים; הוא התנודד. מבוהל ומפוחד עבר על פני מראה גבוהה במסגרת זהובה, ופנים חיוורות וזרות בהו בו מתוכה במבט גירי. המחשבות סירבו לבוא, כאילו היו כלואות מאחורי חומה אפלה ומעורפלת. כמעט בלי משים גישש את דרכו לאורך המעקה במורד המדרגות הרחבות אל הגינה השרויה בדמדומי ערב, עצי האורן הגבוהים עמדו בה בודדים כמו מחשבות קודרות. דמותו חסרת המנוחה כשלה עוד כמה צעדים, כמו ציפור לילה כהה שמעופה נמוך ומתנודד, ואז צנח על ספסל ולחץ את ראשו אל המשענת הקרירה. היה שם שקט לגמרי. מאחוריו הבליח הים בין השיחים העגולים. אורות רכים ומנצנצים דלקו שם ללא קול, ובדומייה אבד פכפוכם החד־גוני של הגלים הנשברים במרחק.
ופתאום היה הכול ברור, ברור לגמרי. ברור בצורה כל כך מכאיבה, עד שכמעט עלה על פניו חיוך. הכול פשוט נגמר. הרוזנת אוסטרובסקה נוסעת הביתה, והמלצר פרנסואה נשאר במִשׂרתו. כלום משונה הדבר כל כך? וכי לא עוזבים כל הזרים אחרי שבועיים, שלושה או ארבעה שבועות? איזו סכלות מצדו שלא חשב על כך לעומק. הכול היה ברור כל כך, ברור עד לצחוק, עד לבכי. הוא צחק בקול גדול מתוך זעם כאבו הפתאומי. והמחשבות הסתחררו עוד ועוד. מחר בערב, ברכבת של השעה שמונה לוורשה. לוורשה — שעות על שעות בין יערות ועמקים, גבעות והרים, לאורך ערבות ונהרות ודרך ערים סואנות. ורשה! כמה היא רחוקה! הוא לא יכול כלל לשוות זאת בנפשו, אבל בלבו פנימה חש אותה, את המילה הגאה והמאיימת, הקשה והרחוקה: ורשה. ואילו הוא…
שנייה אחת עוד הבהבה תקווה חולמנית קטנה. הרי הוא יכול לנסוע בעקבותיה. ולהתפרנס שם כמשרת, כפקיד, כנהג, כעבד; לעמוד שם קופא מקור ברחוב ולקבץ נדבות, רק לא להיות רחוק כל כך ממנה, רק לנשום את האוויר של אותה העיר, אולי לראות אותה מדי פעם חולפת על פניו ברכבה, לראות רק את הצל שלה, את שמלתה ואת שׂערה הכהה. כבר פעפעו בו חלומות נמהרים. אבל השעה היתה קשה ובלתי מתפשרת. הוא ראה את הבלתי ניתן להשגה עירום וברור. הוא חישב: מאה או מאתיים פרנק יש בחסכונותיו במקרה הטוב. זה יספיק בקושי לחצי הדרך. ומה אז? כמו מבעד לערפל שנבקע ראה לפתע את חייו, חש כמה עלובים, כמה נלעגים, כמה מכוערים יהיו עתה. שנות מלצרות ריקות וצחיחות, מתייסרות בגעגוע מטופש, הדבר המגוחך הזה צפוי להיות העתיד שלו. הוא נתקף חלחלה. ולפתע התחברו כל השתלשלויות המחשבה בסערה בלתי נמנעת. היתה רק אפשרות אחת. —
הצמרות התנועעו בלאט במשב רוח בלתי מורגש. לילה שחור קודר ניצב מאיים לפניו. אז קם מן הספסל בוטח ונינוח וצעד על החצץ המרשרש מעלה אל הבניין הגדול, הנם את שנתו בשתיקה לבנה. הוא נעצר ליד החלונות שלה. הם היו אטומים ובלי כל נצנוץ של אור היכול להצית געגועים חולמניים. עתה הלם דמו בשקט, והוא פסע כמי שאין עוד דבר המבלבל אותו ומוליך אותו שולל. בחדרו צנח ללא כל התרגשות על המיטה וישן שנת ישרים חסרת חלומות עד לקריאה המבשרת את הבוקר.
למחרת לא חרגה התנהגותו מגדר הרהורים מרוסנים ושקט כפוי. בשוויון נפש קר ביצע את מטלותיו, ובתנועותיו היתה עוצמה כה בוטחת וחסרת דאגה, עד שאיש לא יכול לנחש את ההחלטה המרה שמאחורי מסכַת ההונאה. זמן קצר לפני ארוחת הערב מיהר עם חסכונותיו הקטנים אל חנות הפרחים היוקרתית ביותר וקנה פרחים מובחרים, שנראו לו כמו מילים בתפארתם הצבעונית: צבעונים זוהרים בזהוב לוהט שכמו הביעו להט רגש, וחרציות לבנות רחבות כותרת שנדמו כחלומות אקזוטיים בהירים, סייפנים דקים כדמות געגועים וכמה ורדים גאים ומכשפים. ואז רכש אגרטל מפואר מזכוכית חלבית זוהרת כעין הלשם. את הפרנקים הבודדים שעוד נותרו לו נתן בתנועה זריזה ושלווה לילד שקיבץ נדבות ברחוב. ואז מיהר לחזור. את האגרטל עם הפרחים העמיד בחגיגיות עגומה על השולחן לפני כלי האוכל של הרוזנת, שאותם ערך עתה בפעם האחרונה בדייקנות חושנית ואיטית.
אחר כך התחילה הסעודה. הוא הגיש לשולחן כתמיד: בדממה, בכישרון ובבטחה, בלי להרים את מבטו. רק לבסוף הקיף את כל דמותה הגמישה, הגאה, במבט אינסופי, שעליו לא ידעה דבר. ומעולם לא נראתה לו יפה כל כך כמו במבט השבע רצון האחרון הזה. אז התרחק בשקט מהשולחן ויצא מהאולם בלי אומר ודברים או מחוות פרידה. כמו אורח במלון שחברי הצוות קדים ומשתחווים לפניו, צעד במסדרונות וירד אל הרחוב בגרם המדרגות המפואר שלפני הכניסה: אפשר היה לחוש שהוא עוזב את עברו באותו רגע. לפני המלון עמד שנייה אחת מהסס: אחר כך פנה אל בתי המידות הנוצצים והגינות הרחבות שלאורך אחת הדרכים, וצעד הלאה והלאה בצעדי הטיול המהורהרים שלו, בלי לדעת לאן.
עד הערב תעה אנה ואנה אבוד וחולמני. הוא לא חשב עוד על דבר. לא על מה שהיה ולא על מה שאין למנוע. הוא לא השתעשע עוד במחשבת המוות כמי שמרים בידו ברגעים האחרונים את האקדח הנוצץ שעינו עמוקה ומאיימת, הופך בדבר ואחר כך שב ומניח אותו. כבר מזמן פסק את דינו שלו. נותרו רק תמונות במעוף חולף, כסנוניות בנדודן. תחילה ימי הנעורים עד לשעה הרת גורל בבית הספר, כשהרפתקה מטופשת בעטה אותו בבת אחת מעתיד שנראה מפתה אל מבוך העולם. ואז הנסיעות חסרות המנוח, המאמץ להרוויח את שכר יומו, ניסיונות שכשלו שוב ושוב, עד שהגל האפל הגדול המכונה גורל ניפץ את גאוותו והטיל אותו למשרה פחותת כבוד. זיכרונות צבעוניים רבים חלפו בסחרור. לבסוף זהרה עוד ההשתקפות העדינה של הימים האחרונים האלה מתוך החלומות בהקיץ; ואלה פתחו לרווחה את שער המציאות החשוך שבו היה עליו לעבור. עלה בדעתו שברצונו למות עוד היום.
אין עדיין תגובות