תהילה אחרונה

החיים הם משל, המשל הוא החיים. בתהילה אחרונה שוזר יוסף כהן אלרן את החיים והמשל במעגלים של אהבה, יצרים וחלומות. סיפורי חייהם של הגיבורים נקשרים בסבך של התנסויות ופגעי גורל, ואת כאבם הפרטי ואת אהבתם מביעים הגיבורים בצומתי המפגשים, שבהם חוצים זה את זה אהבת האדם, התשוקה ליצור, החיים והמוות. עולם נוגע בעולם, גורל חובק גורל, והעלילה סוחפת את הקורא ומרטיטה את נפשו.

מקט: 4-794-70

מסת"ב: 9789655480184

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סקירה

קטע וידאו/אודיו קשור

סקירה על הספר בבלוגיה

החיים הם משל, המשל הוא החיים. בתהילה אחרונה שוזר יוסף כהן אלרן את החיים והמשל במעגלים של אהבה, יצרים וחלומות. […]

---

1. האישה אמרה: אתה מדבר שטויות. תלתה בי עיניים דבשיות גדולות, השהתה עליי את מבטה, ואני תהיתי עליה. לא היה כעס בעיניה, אבל נראה שבא איזה גל והעכיר במשהו את הדבש החם והצלול, שכאילו זה עתה נרדה מלבבות הפרחים ומכוורות הדבורים.

אני לא מכיר אותך, רטנתי, אני מכיר?

היא אמרה: לא. ואותו אתה מכיר?

אמרתי בשקט: לא. והוספתי: אבל אני מעריץ אותו.

אז למה אתה מדבר ככה? היא הישירה אליי את מבטה ונראתה כמי שמצפה שאשיב לה דברים. סביב עיניה נראו פנים נעימות וצחות, שׂער מעט גלי ואדמוני שקודם לכן דומה שלא הבחנתי בו. אולי רק בתוכי זה היה, אבל הרגשתי שאני מחייך אליה. ידעתי כי משהו מן הדבש שלה עושה את דרכו אליי, ואז כמעט חייכה גם היא.

מה? מלמלתי לעברה.

אמרה: טוב, לא התכוונתי לפגוע בך. מצטערת. אחר מכן הביטה אל האיש שליד הקופה, שבה להביט אליי והוסיפה: אנחנו מפריעים וגוזלים ממנו זמן. להתראות.

את אמירת השלום היא שלחה אליו, מה שהחזיר אותו אל תודעתי.

הוא שאל: אתה מוכן לחתום, בבקשה?

חתמתי על חיוב כרטיס האשראי שלי, והוא הושיט לי את שני הספרים שקניתי והודה לי. סבתי לצאת. אולי ארבעים, אמרתי בתוכי, ארבעים ואחת. ככה נראתה לי. לכל היותר ארבעים ושתיים.

יצאתי החוצה, אבל לא ראיתי את עצמי הולך משם. עמדתי והתבוננתי בספרים שבחלון הראווה. שמחתי למצוא שם את הספרים שביקשתי. לא בכל חנות ספרים אפשר למצוא ספרי שירה, שהרי שירה מתקשה לעבור לסוחר. החזקתי את הספרים והבטתי בתצוגת החלון עד אשר ראיתי אותה יוצאת מהחנות. ידיה היו ריקות ותיק היה תלוי על כתפה. היא הבחינה בי ונתנה בי את עיניה. אולי הבנתי את עצמי ואולי לא, אבל נראה שהיא כבר הבינה כי לא עמדתי שם סתם כך להנאתי.

אתה כאן, זרקה אליי ברבע חיוך וגרמה לי שמחה.

פחות מארבעים, חשבתי עכשיו, אולי שלושים ושמונה-תשע. נראה שבתוך החנות השפיעה התאורה על מראה פניה. בחוץ נראו הפנים צחות וצעירות יותר. במורד לחייה השמאלית נראתה גומה קטנה ומצטנעת, כמעט ריצוד של הלחי והאור.

אני כאן, כן, השבתי לה. לא מצאת משהו מתאים?

ספרים? לא באתי לקנות. למה אתה חושב שבאתי לקנות?

לשם מה באים לכאן?

אמרה: אני עובדת כאן. סיימתי את השעות שלי.

אה, מלמלתי, לא ראיתי אותך.

הייתי בצד האחר, ארגנתי. אני ראיתי אותך. לא כל אחד קונה ספר שירה, בוודאי לא שניים. כך אמרה וכשכבר התחילה הולכת הוסיפה וזרקה אליי: תיהנה מהם. כל טוב לך.

חכי, שמעתי את עצמי.

שמש רכה סנוורה אותי כשסבתי אחריה. היא תלתה בי את עיניה ותהתה עליי.

רצית משהו? אמרה, ונעשתה כמדומה חסרת מנוחה.

עשיתי תנועה של חוסר אונים בגבותיי ובכתפיי. רגליה דחקו בה לנוע.

הוא חי? שאלתי.

מי חי? שאלה.

הר-לבן. יחיאל הר-לבן.

נאנחה ועיניה כעסו מעט כשאמרה: כן, בוודאי. איזו שאלה.

עשיתי צעד קטן והייתי בקרבתה. אכן, עיניה ניזונו מכוורות הדבורים ומצוף הפרחים, והאור שנח על אישוניה שב והזיל לעברי את הדבש שלהם. אולי שלושים וחמש, חשבתי, לא יותר, לכל היותר שלושים ושש. כמוני. היא נראתה צעירה יותר ומושכת יותר מרגע לרגע.

אני שמח, אמרתי.

היא גיחכה.

אתה שמח? נהדר. עכשיו אני יכולה ללכת?

אני מקווה שלא הטרדתי אותך, אבל חשבתי שהוא כבר מת. אני שמח לשמוע שהוא חי.

היא אמרה: תהיה בריא. סבה והתחילה הולכת, אבל אני לא הרפיתי.

פשוט לא שמעתי עליו לפחות עשר שנים. ואיך את בטוחה כל כך?

כי גם אני מעריצה אותו. ואני שכנתו, השיבה בקוצר רוח מסוים. ואז הוסיפה באיזו קונדסות: אתה מקנא, אולי?

זה לא היה עניין של קנאה, כמובן, אבל זרקתי: אפשר ללוות אותך?

אתה נסחף, אמרה. והוסיפה: תגיד, אתה מנסה לחזר אחריי?

לא, השבתי, מה פתאום?

ואז אמרה בחצי חיוך ובקורטוב מפתיע של נזיפה: ככה? תתבייש לך!

פנתה לה והלכה, ולי נדמה היה כאילו בגבה הוסיפה לחייך אליי, באחוריה ובהשתרגות הרכה הזורמת של שוקיה.

בת לא יותר משלושים, אמרתי, שלושים ושתיים לכל היותר. אפילו צעירה ממני. לו יכולתי בשעה ההיא להותיר שם רק אותה, לבודד אותה. לו יכולתי להעלים במחי עפעף את הרחוב ואת האנשים שהלכו בו, את המכוניות החולפות ואת רעשן. ידעתי שאני רוצה לעכב אותה עוד, שאסור לה להיעלם כך.

אין לך זכות לדבר אליי ככה! שמעתי את עצמי אומר. הדבקתי אותה בצעדים גדולים ומהירים ושאלתי: למה את אומרת את זה?

האטה והביטה בי בזוויות עיניה. פניה נראו בין רוטנות ובין מחייכות. התנהגותי בוודאי בלבלה אותה, אבל נדמה שלא פחות מכך התנהגותה בלבלה אותי. אלא שאני חייכתי. ככל שיכולתי חייכתי, והיא כמעט עצרה.

שאלה: מה הסיפור?

איזה סיפור?

הסיפור שלך. מה אתה רוצה ממני?

על מה אני צריך להתבייש? רטנתי.

אמרה: סתם. התלוצצתי. אני מתנצלת אם נפגעת, בסדר?

מאוד נפגעתי, אמרתי. אבל לא התכוונתי לכך. ניסיתי להוסיף ולחייך אליה והוספתי: את צריכה לפצות אותי.

עכשיו עצרה לחלוטין את צעדיה. נפנתה אליי במלוא גופה והניחה לאנשים לחלוף על פנינו. אף שהרגע נעשה חשוב לי המכוניות לא פסקו מנסיעתן ומרעשן, האנשים לא עצרו לשאול מה קרה, ואני תמהתי. רק היא עמדה והביטה בי, עיניה מהססות והגומה בלחייה השמאלית כמעט נעלמת.

עד אשר אמרה: תבוא ביום אחר ואפצה אותך. אתן לך ספר שירים במתנה.

על חשבונך? לא לזה התכוונתי, אני מצטער. אני אפילו לא יודע איך קוראים לך.

תגיד, אמרה, קולה נעים ואין בו רטינה, מביטה בספרים שבאריזת הניילון של החנות וכאילו משהו מתרכך בה, תגיד לי, אתה איזה משורר מתוסכל? משהו כזה?

לא. בגלל הספרים? אני לא משורר, אבל אולי תאמרי לי איך קוראים לך?

גיחכה ואמרה: אתה נודניק. אתה כזה? נודניק?

ממש לא. להפך.

בחצי אנחה מלמלה: אם כך יש לך כנראה סיבה טובה. אבל אם אומר לך, בוודאי תושיט לי את ידך ותגיד נעים מאוד וכל זה, ואני לא ממש רוצה את זה.

לא אלחץ את ידך. מבטיח.

טוב. יפעת.

ושמי ירון.

יפה מאוד, ירון. שיהיה לך כל טוב.

היא שילחה בי מבט לא מפורש, את חצי החיוך שלה ואת גומתה הקטנה, סבה ממני והתחילה בהילוך שלא הייתה בו כוונה לפתוח דלת כלשהי. אפילו לא כדי מחציתה.

להתראות, אה? שלחתי אחריה.

הוסיפה ללכת ונפנפה לי נפנוף של אצבעות בלי להסב אליי את פניה.

זמני היה בידי, ורגליי הובילו אותי סתם כך. נפשי הייתה פנויה לסקרנות חדשה לאחר שזמן רב מאוד הייתי סחוף באהבתה הגדולה של יעל. נעשיתי נלהב מעצם הגילוי על הר-לבן, והנה באה יפעת והפתיעה אותי. אולי גם האביב עצמו, שאורו הרך החל להישפך סביב ונמזג בחמלה גם בעיניה ועל שערה. אפילו על שוקי רגליה כשפסעה לה שם בצעדים מדודים ושקטים, פעם מושיטה רגל קדימה אל תוך הצל של עצמה ופעם נהדפת לאחור ונעטפת באור זהוב. וכל זה לא הביא את חושיה לידי רפיון מוגזם, ואולי חשה משהו שהיה צורב אותה מאחור. כי לפתע נעצרה, פנתה וקלטה אותי במרחק עשרים צעדים פוסע אחריה. כך היה, ואני לא יכולתי לחמוק. גם לא עלה בדעתי לחמוק.

היא חיכתה לי, ואני פסעתי אליה באיזו טבעיות שכפיתי על עצמי. כאשר עצרתי לידה הנידה קלות את ראשה וכאילו השתאתה עליי.

חייכתי בלי ברירה ומלמלתי: שוב נפגשים.

אמרה: כן? לא יודעת. אבל הייתי רוצה לדעת אם אתה עוקב אחריי, במקרה.

עוקב אחרייך?

אתה הלכת אחריי, אמרה.

אני הולך למקום מסוים בדרכי לדירה שלי. למה אחרייך?

ככה זה נראה, ואני לא אוהבת את זה, אמרה. עשתה תנועה בגבותיה. סבה והתחילה פוסעת, ואני פסעתי לצדה. כל זה נעם לי, אני חייב לומר, גם רציתי בכך. רציתי לדבר אתה.

ואז אמרה, קולה מתרכך: טוב, עזוב, זה יום יפה ואנחנו זרים, למה נריב? התחייכה והוסיפה: אני עושה קנייה קטנה בדרכי הביתה, צריך לאכול משהו. אתה בוודאי ממשיך הביתה. אתה אחרי העבודה?

כן.

אתה לא נראה עייף במיוחד.

אני אוהב את מה שאני עושה. אני עובד בסטודיו לאמנות.

מה עושים שם? התחילה מתעניינת.

מייצרים פסלונים לעיצוב סביבתי.

והשירים, זה מה? שאלה והביטה במטען של שני הספרים שבידי. בן כמה אתה, אם מותר לי לשאול?

זקן. יותר משלושים וחמש.

זהו, חייכה, אילו היית מבוגר בעשר שנים, הייתי אומרת לך שלאחר הכול אתה מתחיל לסקרן אותי. אבל אל תבין אותי לא נכון.

אני באמת לא מבין.

טוב, אמרה, אני מתקרבת הביתה ונכנסת עכשיו לקנות כמה דברים.

שיהיה לך המשך יום מוצלח, אמרתי בתשובה. היה לי נעים. ואת לא בת ארבעים וחמש, מה פתאום!

כבר פסעה שתי פסיעות, נסבה אליי וזרקה: את זה לא אמרתי, אבל יש דברים בגו. שלום לך, איש, וכל טוב. כך אמרה, מראה לי מיד את גבה, ובלי להסב אליי את פניה נפנפה לי נפנוף של אצבעות.

אמרתי לעצמי כי יש בה יותר מקורטוב של חריפות. אולי גם הומור ומידה לא מבוטלת של ציניות. ואמרתי לעצמי כי הנה אני כאן בשדרות רוטשילד, וברחוב הזה היא גרה, ובשכנות אליה מתגורר וחי גם האיש שהשפיע עליי, שהערצתי, שסברתי לתומי כי כבר מת. אילו יכולתי לסקור את הבתים והדירות שמן הקטע הזה ואילך, אולי הייתי מגיע אליו. אולי הייתי מוצא עוז וחוצפה לנקוש על דלתו ולהציג את עצמי. אבל אמרתי לעצמי שזה מגוחך והנחתי לעניין הזה. עקפתי את האזור והלכתי הביתה, לאותה דירת סטודיו אפלולית משהו שמצאתי ושכרתי לפני כשנתיים, אחת מאותן דירות מזדקנות בעורפה של תל אביב, במבואות פלורנטין.

פסעתי לאטי, ודמותה השתיירה בי, הדהדה בי. בתי העסק הקטנים כבר התחילו להתרוקן, מתקפלים ומושכים את דלתותיהם לסגירה, מותירים קרטונים ריקים ושקיות שחורות על המדרכות בערמות שהציפו את הרחוב ויצרו כיעור של עיר נטושה. ראיתי את דלילה החתולה משוטטת בין המרפסות המתפוררות, מדלגת דרך אשנבים מנופצי זגוגיות אל אחד מחדרי המדרגות כדמות מצוירת בלתי פגיעה בסרט הנפשה. אישה צעירה חלפה ברחוב לבדה, כלב גדול מוביל אותה ונוטע בה ביטחון, אולי מחיר עצמאותה האמתית או המדומה.

באור שהלך והתמעט הגעתי אל הבניין, ודלילה הגיחה לקראתי, מביטה בי מלמעלה דרך אשנב פרוץ. מייאו, היא מלמלה, ואמרתי: היי, דלילה. פסעתי פנימה וטיפסתי בחדר המדרגות הזנוח אל דירתי שבקומה השנייה. פתחתי את הדלת הדהויה ונכנסתי, המחשבות על יפעת עדיין נלוות אליי ונשזרות במוחי. מצאתי את עצמי מחייך אל דמותה, וצנחתי על הספה הגדולה שהורישו לי הוריי. הנחתי את שתי רגליי על השולחן המרובע שלי, את שני הספרים הדקים שבידי הנחתי על חזי ועצמתי את עיניי. ריח טרי של נייר בא לאפי ועורר בי תשוקה חבויה. שני משוררים – הם וערגותיהם, הם וניחוחות נפשם – היו משוטחים על חזי, שני משוררים שהשאירו את סימניהם בחיים, והם נוגעים, שורטים, מצלקים את החיים בעוד אחרים נטמעים בהם ונמוגים. בדמיוני ראיתי את שמי רשום על ספר ונאנחתי.

קמתי והעליתי אור. היה שקט. מרחב הדירה שלי הכיל את כולי, את גופי, את נפשי הארוזה, את המחשב, את הטלוויזיה שלידו, את פינת הישיבה ואת פינת השינה, את פינת המטבח ואת חדר הרחצה. פסעתי אל המטבח. חלונו צפה מקרוב אל קיר לבנים אטום של הבית השכן, לא הכניס אור אך הכניס מעט אוויר שהיה מעופש לעתים. מתוך הרגל הצצתי אל הלבנים העכורות והכנתי לי קפה.

קשקוש מוכר היטב בא שוב מעם הדלת. פתחתי, ודלילה תלתה בי את עיניה הצהובות, העניקה לי יללה רכה, פסעה פנימה בצעדים חרישיים וטיפסה על הספה.

לקחתי לידי את ספר הטלפונים של תל אביב והתחלתי לדפדף בו חזור ודפדף, חזור ובדוק את אותן השורות. הר-לבן לא נמצא שם. לא שָם ולא במקום אחר. חשתי מיוגע. אם אמנם הוא חי, מדוע אינו קיים.