בבקרים לובש אלברטו לוי את חלוק הלבורנט ויוצא אל המעבדה. בלילות הוא משאיר מאחוריו את המבחנות המבעבעות ואדי החנקן, נכנס […]
אלפא רומיאו
ואני זוכר
שנסענו לאט
עם האוטו הכחול
החדש.
ואני זוכר
שהיו שם אדים,
על החלונות,
את פחדת שמישהו יבוא לראות,
אבל לא היה שם אף אחד
באמצע הלילה של החורף המקפיא ההוא.
והיינו מול העיר הגדולה,
והיו שם כל האורות הללו
והנוף היפהפה.
וכמה שעות, כמה שעות
באוטו הכחול
עם המנוע החזק,
האוטו החדש שאבא קנה,
והיינו אוהבים
עד סוף הנשמה.
ומי חשב אז
שזה יוכל להיגמר,
שזה יוכל להיגמר,
ולא לשוב לעולם,
ולא לשוב לעולם.
ואני זוכר
שהתחיל אז שלג כבד
שכיסה את אספלט הכביש
והאוטו התחיל לסטות מהמסלול.
בכל סיבוב שמאלה
היה נוסע ימינה.
ואחזת בי בכוח
עד שהעצם כאבה,
והיינו כל כך קרובים
ובאמצע הלילה
שנינו היינו גוף אחד
שנסע על האספלט המושלג.
והיינו מול העיר הגדולה
והיו שם כל האורות הללו
והנוף היפהפה.
_______________________________________________
הענן והצייר
ענן לבן נע אט לכיוון מילאנו.
בתוכו ברקים,
סביבו שמיים כחולים.
לא נשמעים קולות רעמים
לפנות ערב.
אין את זה בארץ.
ענן בודד ובתוכו ברקים,
גשם תחתיו.
בחדר של דוד ג'ורג'ו
ישנו ספר של קאזורטי.
הנכדה שלו למדה איתי בכיתה.
היא לא הייתה מבריקה בלימודים,
ביתה היה בית אומנים
משהו מהסרטים.
אביה ירש אותו מאביו, הצייר המיליארדר,
אומן ענק שחשיבותו היסטורית.
כשהפכה לאישה צעירה
היא נראתה כמו מלכת יופי.
משהו כל כך יפה, בל יתואר במילים.
כמובן באותם ימים לא היה לי שום סיכוי איתה.
הייתי שייך לליגה עלובה מאוד לעומתה.
מהספר אני למד שסבא שלה צייר המון נשים בעירום,
חלקן יפות וחלקן לא.
אולי ציוריו השפיעו על חיפושה אחר היופי המושלם.
מחוץ לחדרו של דוד ג'ורג'ו
ענן לבן ובתוכו ברקים,
סביבו שמיים כחולים.
אין את זה בארץ.
–
הפלגה לנאפולי
"פרונטו? סי! מה שלומך? את שומעת? היום הפלגתי בסירה של סנטו. כן, היא מפליגה טוב, המנוע ממש בסדר, אבל צריך להגיד את זה בלחש, אחרת סנטו יתחיל להיות עם הראש יותר
מדי בעננים…"
וסנטו לידו: "תגיד לה שהגענו עד למהירות של שמונה קשר!"
פאביו מוסר: "הגענו עד למהירות של שבע קשר, אבל המנוע ממש בסדר. איך זה שאני מנסה לתפוס אותך בטלפון והוא תפוס כבר יותר מחצי שעה? אה, הבנתי. תשמעי, אנחנו כאן עם
שתי חתיכות בלונדיניות וממתינים לקונצרט של מריו מורולו וג'יג'י דאלסיו."
פאביו וסנטו בני שישים פלוס, הם ממתינים לידי, לקונצרט של מריו מורולו, ואין שום חתיכות בסביבה. קיץ, נאפולי היפהפייה ממול, הים מאחור והבמה בצד. פאביו היה כל השבת בסירה של סנטו, הם הפליגו מנאפולי לכיוון קאפרי ובחזרה, והסירה הגיבה טוב. סנטו מנסה למכור אותה לסרנה, שנמצאת מהעבר השני של הסלולרי. פאביו מבין בסירות כאלה. בשישים שנותיו הפליג הרבה, אבל הפך לבורגני עם השנים. היום הוא איש אמיד מנאפולי, אין לו הרבה תרבות בראש; העבודה שלו, המשפחה שלו, והובי הסירות הזה. הוא לא מבין לא בספרות ולא במדע, אבל זמרה נפוליטנית של תחילת המאה הוא אוהב. אקורד בדו מינור, אין לו מושג מה זה, אבל העיקר, הוא מעביר את הזמן בתחושה ש"אני הגעתי למשהו בחיים".
חצי שעה לפני הייתי בפרבר העני ליד תחנת הרכבת. הייתה שם מכונית שבה כל הפגוש והפנסים הודבקו בנייר דבק. כנראה מישהו גנב את הטמבון המקורי ולבעל האוטו הצנוע ממילא לא היה חשק להוציא כסף כדי לרכוש פנסים חדשים. אז הוא נוסע עם פנסים מנייר דבק. ההפך הגמור ממר פאביו. לפאביו יש שתי מכוניות חדשות, סירה קטנה ועוד הכנסות מהדירה שהוא משכיר. אבל פאביו די שטחי. הוא מבין בסירות ובמנועים אבל אין לו קשר טוב עם הבת שלו, סרנה. הוא לא רגיש אליה, והחיים שלו די משעממים, הכול חיצוני "וכאילו".
האנשים קשיי היום בפרבר העני ליד תחנת הרכבת יותר חיים ממנו. קופצים, צועקים, מנסים למצוא פרנסה בעיר דלת הפרנסה הזו. כמו שהזמר דניאלה ספה הסביר בקונצרט שלו אתמול, למעשה, הנער העני הנפוליטני, ברגע שאין לאימא שלו כסף כדי לקנות את אופנוע הסקוטר הראשון שלו, ואבא ממילא כבר נעלם מהבית לפני חמש-עשרה שנה, מבין שהמצב שלו רע. כי כדי לצאת עם ה"גואליונה" שלו, הנערה שלו, הוא צריך לפחות אופנוע קטן אחד. אחר כך היא תבקש עוד דברים, אבל המינימום זה אופנוע, כדי להתחיל. אז מה הוא עושה? הוא "לוקח" טמבון, ומוכר אותו לחבר ילדות שלו מהקמורה, והרי הקמורה זה מפעל. לעבוד בשביל הקמורה זה כמו לעבוד בשביל פיאט. יש שם סולם תפקידים, דירוגים: נהג, נהג סחורות גנובות, נהג פשוט של רכב גנוב ללא סחורה גנובה, שומר, שומר מסך וכו'. לא, שומר מסך יש רק במחשב, התבלבלתי. חחחח. תצחקו קצת, נו. אני יודע שזה לא מצחיק, אבל תצחקו. בלאו הכי רוב הישראלים יבינו רק חמישה אחוזים מכל החידה הזאת שנקראת נאפולי. רק אנשים שחיים ברומא יכולים להבין את נאפולי. עיר עם מיליוני סיפורים קטנים, יופי, תרבות, שבה העולם התחתון הוא עליון כי אין פרנסה אחרת. גם בצפון איטליה,
רוב האנשים לא יכולים להבין את הכור התרבותי הזה. אם משורר מתהלך ברחובותיה, ימצא שם מאות סיפורים אנושיים שמציתים את הדמיון, בלי מאמץ.
אין עדיין תגובות