תיק ריכטר

שתי הנובלות שחוברו כאן יחד רחוקות לכאורה זו מזו, אבל שתיהן חוקרות באופן מלוטש ומעמיק את נפש האדם ושתיהן ממוקמות באותה זירה, רגישה ואינטימית עד כאב: חיי משפחה שסוד אפל מעיק עליהם.
גיבורה של הנובלה הראשונה, תיק ריכטר, פורש לגמלאות ממשרד החקירות שבראשו עמד ונפרד מהתיקים שעסק בהם. עכשיו הוא פנוי להשליט סדר בתיק הפרטי שלו – פרשת חייו. מחשבה אחת מתמשכת, נפתלת ואף טורדנית, חולפת במוחו של ריכטר: איך לספר לנירית, כלתו לשעבר, הנפש הקרובה היחידה כמעט שנותרה לו, על ימיו בבריגדה ובמוסד לעלייה ב', על אשתו מאשה שלא התאוששה מאימי המלחמה, ובעיקר על שרה בתם, שכעת הוא מוכרח למצוא דרך לחשוף את סודה ולהסדיר את ענייניה בטרם יבגוד בו הזיכרון.
הנובלה השנייה, הקוקייה, מתרחשת מרחק שנות דור לפני כן. פוקס, סטודנט צעיר להיסטוריה, מתיידד עם פרופסור דחוי בן הדור הישן אחרי שגילה באקראי חיבור פרי עטו בהערת שוליים. הוא הופך לבן בית אצל הפרופסור, מתחתן עם בתו, ופותח בקריירה אקדמית צנועה. אלא שככל שהקריירה הזו נבנית הולכים חיי המשפחה שלו ונסדקים, ובנו החידתי מעמיד אותו במבחנים קשים הרבה יותר מאלה שזימנו לו חיי האקדמיה. נובלה זו ראתה אור לראשונה ב-1982, ונכתבה מחדש לקראת הופעתה בספר זה.
יעקב שביט הוא היסטוריון וסופר. מספריו הקודמים בפרוזה: קמיע ועוד סיפורים (1978), לא היו הלילה חזירים (1978), סיפור מסע: להביא את ג'וני וייסמילר לאפריקה (1992), שנות אור (2009). שירה: הטיול הגדול (1993). ספרי ילדים: אונייה במזוודה (1974), מסע בתולעת ספרים (1975), יותם וההיפופוטם (1977), מדין (1980), נגה דמעות (2006), ועוד.

מקט: 4-497-1190

מסת"ב: 978-965-560-011-7

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

שתי הנובלות שחוברו כאן יחד רחוקות לכאורה זו מזו, אבל שתיהן חוקרות באופן מלוטש ומעמיק את נפש האדם ושתיהן ממוקמות […]

---

1

וזה יהיה בבוקרו של היום שבו ריכטר, נחום ריכטר, יתכוון לנסוע בצהריים לשרה, ואחר־כך לטלפן לנירית, כלתו לשעבר, ולבקש ממנה לבוא, וכשיחשוב מה יאמר לה כשתבוא, או נכון יותר איך יאמר לה, לפני שייפנה לחזור מהליכת הבוקר שלו מרמת אביב עד הירקון ובחזרה, נוהג שהתחיל בו רק כשבועיים קודם לכן בהמלצת רופא המשפחה, הוא יֵשב לנוח על ספסל בצלו של איקליפטוס, ולא מפני שיתעייף אלא משום שלא תהיה לו סיבה למהר לחזור, כי הרי בכוונתו לנסוע לשרה רק בצהריים, ורק אחר־כך לטלפן לנירית, כלתו לשעבר, שטרם ידע מה יספר לה, לכן יֵשב על ספסל העץ ויתבונן בזרימת המים השקטה, ינסה לסלק מתודעתו את כוונתו לנסוע לשרה, כוונה שתוסיף לעורר בו ספקות ולבטים, תזמזם במוחו כמו דבורים נרגנות, שכן קול אחד יאמר לו שלא ייסע היום, וגם לא בימים הבאים, ובעצם לחדול מהביקורים חסרי התכלית האלה, שכל השנים הסבו לו רק עוגמת נפש, ולפעמים מרירות ממש, ושאפילו לא יודיע שלא יגיע יותר, אלא פשוט לא יבוא, ואת זה היה צריך לומר לאח גנאדי כשזה טלפן לפנות ערב לשאול למה לא הגיע לבקר את שרה, שאלה שהייתה צריכה להכעיס אותו, משום שאינה מעניינו של האח גנאדי, וקול יאמר שעליו לנסוע, כפי שתמיד נסע, לבקר את שרה, ולכן יהיה עסוק בשאלה מה יספר ואיך יספר לנירית, כלתו לשעבר, אם יבקש ממנה לבוא, ועוד בהתראה קצרה, כדי לראות את שרה, ולספר לה מיהי שרה ולמה הביא את שרה, וכיוון שלא יֵדע היכן להתחיל, אולי יספר על הבזק הזיכרון שיעורר בו הזרם הנינוח של הנחל, כאילו גם למים אין סיבה למהר כדי לאבד בים, ואולי נכון יותר לומר, יהיה מדובר על גץ של היזכרות, כך יאמר לנירית, מראה שחשב שנשתכח, שכאילו יפעפע מתוך איזה סדק דקיק בזיכרונו, או אולי יחמוק בעדו, וזה יהיה מראה הדרך הארוכה והפתלתלה ממחנה יוּדֶנבּוּרג שליד קלאגֶנפוּרט לטרֶוויזוֹ, דרך שעברה על גשרים נטויים על פני תהומות, ליד יערות צפופים של עצי מחט, יערות של ממש, ובתוך ערפל ששקע מההרים הגבוהים ועטף את עמק האוֹריאנה כמו בצמר כבשים מדובלל, והיו גם נהרות, נהרות ששצפו בחורף, לא כמו המעיין־נהר שלגדתו יֵשב בבוקר כדי לנוח מעט לפני שיתחיל לחזור ויֵצא לשבת בחצר האחורית להמתין לשעת הצהריים, והבזק הזיכרון המפתיע הזה של הנתיב הפתלתל שעליו נסעו שלוש המשאיות של פלוגת התובלה 178 מאוסטריה לאיטליה, כשהמשאית שבה נהג ראשונה בטור, נשא איתו גם את פרדי אהרונסון, שנהג במשאית השנייה, מי שלפני הרבה שנים, כך אולי יספר לנירית, אמר לו אחרי 8 במאי, יום אחרי שראו קבוצה של איכרים עומדת על גבעה וקוראת בקול שהמלחמה הסתיימה, וזה היה כשעצרו לחניית ביניים ליד כפר איטלקי אחד, ליד פוֹרֶלי: "תראה, נחום, את הגפנים המטפסות על כלונסאות, ואיך האדמה שכחה מהר שהתחוללה כאן מלחמה וכבר מתחילה לקום לתחייה," ותהה בקול האם הוא, ריכטר, סבור שגם בני־אדם יכולים, כמו האדמה, להתעורר במהירות גדולה כזאת לתחייה ולשכוח כל מה שקרה עליה, והמראה הזה, שהתמלא בפרגים האדומים שכיסו את השדות יפליא אותו, משום שלא יעלה בדעתו שלא רק עצם הנסיעה, אלא גם המראה המוחשי של הדרך השתמר בזיכרונו כמו תמונה באלבום במשך כל השנים הארוכות שעברו מאז, ולפתע פתאום יקיץ מתרדמתו דווקא בבוקרו של היום שבו יהיה בכוונתו לנסוע לבקר את שרה, ואולי דווקא משום שיתכוון לנסוע לשרה, באיחור של יום, ואז ייזכר שאי־פעם ציטט מישהו באוזניו דברים שכתב חכם אחד: זיכרונות נשכחים אינם זיכרונות אבודים; ואולם, אז, כך יאמר, לא ירד לפשר ההבחנה העמומה בין "נשכחים" ל"אבודים", ובעצם גם לא ניסה לרדת לפשרם, כי סבר שכדי לגלות שמה שנשכח לא אבד, ה"נשכח" צריך קודם לקום לתחייה, כי רק אז ייוודע שלא אבד, וגם בבוקר, כשיֵשב על הספסל בחורשה לא יֵרד לפשר הדברים האלה, ורק יהרהר לעצמו כי ייתכן שיקיצת המראה הרחוק והנשכח הזה ניעורה משיחת הטלפון של האח גנאדי, שבערב הקודם התקשר כדי לומר ששרה חיכתה לו, ואולי השתמש במילים ציפתה לו, משום שאחרי חילופי הדברים הקצרים והמביכים האלה, אולי משום שחש נזוף, הפציע במוחו הרעיון לא רק לבקר את שרה, אלא גם להביא לכאן את שרה, דבר שלא היה עולה, מן הסתם, בדעתו אלמלא דבריו של האח גנאדי, אף שייתכן שאז, כלומר, לפנות ערב, אחרי שהאח גנאדי טלפן, התכוון רק לנסוע לבקר את שרה, ורק בבוקר, בעת שיֵלך בהליכה מדודה בצד הכביש, לפני שיגיע לגשר ויֵרד לחורשה, יחליט לא רק לנסוע לבקר את שרה, אלא גם להביא את שרה לכאן, ולכן, כשיֵשב לנוח על הספסל, יתהה למה נשתכח ממנו הפעם יום הולדתה של שרה, וגם שייתכן שמראה הדרך, שאותה עשה לפחות שלוש פעמים, כלומר, המראה שיבזיק בזיכרונו כשיֵשב על הספסל מול הנהר, יצמח מהשיחה הקצרה והמביכה משהו עם האח גנאדי, משום שהמסע ההוא, לפני כארבעים שנה, על הדרך הפתלתלה מאוסטריה לצפון איטליה, הוא שהוביל בסופו של דבר לישיבתו על הספסל בחורשה מול הירקון ולהרהורים בינו לבינו האם לנסוע להביא את שרה, ושזה יהיה סוף המסע ההוא –

והוא ישתהה עוד זמן־מה על הספסל, יברך במנוד ראש את האדם הגבוה והכחוש שבשבועיים האחרונים ראה צועד בשעת הבוקר הזאת לאורך הגדה כשהוא אוחז בידו אלה קצרה להתגונן מפני כלבים ששולחו על־ידי בעליהם לשוטט חופשי בחורשה, יתבונן בנעלי ההתעמלות הלבנות שקנה בחנות הנעליים במרכז המסחרי הישן לקראת הליכות הבוקר, הליכות שהפכו בשבועיים האחרונים לשגרה, ואז יקום מהספסל הרטוב מטל הלילה ויתחיל לחזור בצעידה המדודה שסיגל לעצמו בעצת הרופא הצעיר, שאצלו ביקר לפני כשבועיים, ושממנו יצא רגוע, מצויד בהמלצה לעשות לו מנהג קבוע ללכת כל בוקר כמה קילומטרים, ויחשוב שאם יתחיל לספר לנירית, כלתו לשעבר, איך ישב על ספסל העץ בחורשה ונזכר במראה הדרך האלפינית, היא תחשוב שבדה מלבו את הבזק הזיכרון הזה כדי להתחיל בו את הסיפור שבכוונתו לספר לה, אף שיוכל להתחיל בהרבה מראות אחרים, ולאמיתו של דבר, אין כלל צורך להתחיל בהם, כאילו בהם תימצא הסיבה למה עלה בדעתו להביא את שרה, ודי יהיה להתחיל בערב האחרון, למעשה, לפנות ערב, כשהאח גנאדי טלפן להזכיר לו שכנראה שכח שהיום היה יום הולדתה של שרה, וכשיפתח את שער החצר יקפוץ החתול השחור ממקומו על אדן חלון המטבח, החתול שזה זמן עשה לו מנהג לרבוץ שם ולתלות מבטים של ערגה במטבח, ולמרות שאירנה, עוזרת הבית, או, כמו שנהוג עכשיו לומר, סוכנת הבית, נוהגת לגרש אותו במטאטא בבואה בבוקר, הוא שב בעקשנות להתנחל על אדן החלון, ויאמר לעצמו שאם היה מביא את שרה ביום שבו אירנה נמצאת בדירה, אירנה הייתה פותחת להם את הדלת ופולטת צרחה של בהלה, בהלה קמאית, למראה שרה, כאילו ראתה רוח מאוב מופיעה מולה, כי אירנה, כך יאמר, אשה פולנייה כבת חמישים, שהשאירה את שלושת ילדיה אצל אִמה בוורוֹצלב אחרי שבעלה מת בתאונת עבודה, הגיעה לארץ כדי לטפל בקשישה אחת, עולה מפולין, וכשזו מתה, סמוך למותה של אשתו, מאשה, הגיעה אליו, ותמיד כשפתחה את דלת הבית בשמונה בבוקר בדיוק, לפני שיצא בדרכו למשרד, בירכה אותו בדֶ'זין דוֹבּרֶה בעקשנות לא מובנת, למרות שאמר לה ביום הראשון בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים עד כמה אינו מחבב את השפה הפולנית, בעצם, כמה הוא מתעב אותה, ואת כל מה שהיא מזכירה לו, וכשעזב את פולין בגיל שמונה־עשרה, השאיר מאחוריו את הוריו, שלוש אחיות ואח צעיר, יעקב שמו, שרצה להיות משורר, ופרסם כמה שירים ביידיש באיזה כתב־עת, ושקיבל ממנו מכתב אחרון, שנשלח ב־29 באוגוסט 1939, אבל אף פעם לא קרא שיר שלו, למרות שפעם סר לארכיון העיתונות של האוניברסיטה, ישב במרתף הגדול ודפדף בכמה עיתוני יידיש מסוף שנות השלושים, ובמכתב הזה כתב אחיו הצעיר ששלומו טוב, אבל בפולין שוררת אווירה של ערב מלחמה וכל התושבים, גם היהודים, התגייסו לחפור חפירות הגנה, באירנה, כך יאמר, טבועות דעות קדומות, שהן כנראה תורשה, או מורשה מדורי דורות, ולכן היא מתעקשת לגרש את החתול השחור, העקשן כמוה, וחוזר לסורו, ולכן, כך יאמר, ירווח לו כשייזכר שהיום אינו אחד משני הימים הקבועים של אירנה, ולכן, כשיבוא עם שרה ויפתח את דלת הבית, אוחז במרפקה של שרה כדי להוביל אותה פנימה, אירנה לא תהיה בבית ולא תפלוט שום צעקה או תירתע לאחור, וכשילכו על השביל הוא יאמר לשרה, שתלך מתנועעת מצד לצד לצדו, שיום יפה היום, ולכן נשב בחוץ, שרה, בחצר האחורית, שבה שתל אמנון ותמר וכובע הנזיר, ולפני שיבקש להפתיע את שרה בהצביעו על הנדנדה, שאותה הציב בפינת החצר האחורית לפני שלושים שנה, שרה תראה את הנדנדה, תשתחרר מאחיזתו הרפה, ותלך, כשגופה הכבד מתנדנד מצד אל צד, היישר אל הנדנדה –

וכשיחזור מהליכת הבוקר, יתקלח, יֵשב לאכול במטבח לארוחת בוקר קלה – לחם קלוי, ביצה רכה ומלפפון – ירפרף על עיתון הבוקר שהוציא מתיבת הדואר, ואחר־כך יֵצא לשבת ליד השולחן על המרפסת המרוצפת שיש בחצר האחורית, יפתח את הרומאן של בלזאק במקום שבו הפסיק אתמול אחר הצהריים את קריאתו, ומדי פעם תוסח דעתו ומבטו יימשך אל הנדנדה שעומדת בפינת החצר כמו אנדרטה ישנה כבר שלושים שנה, מוטרד מהמחשבה מה יאמר לנירית, כלתו לשעבר, כשיטלפן אליה ויבקש ממנה לבוא, כלומר, מהמחשבה איך יסביר לה את בקשתו המפתיעה, שהרי אם יטלפן לנירית, כלתו לשעבר, ויבקש ממנה לבוא, היא תשאל מייד מה קרה, ואז יצטרך לא רק לומר ששרה נמצאת אצלו, כלומר, נמצאת לביקור קצר, אלא גם לומר מי זאת שרה, כי הרי אף פעם לא סיפר לה על אודות שרה, ולכן נירית, שאינה יודעת דבר על שרה, כלומר, אינה יודעת שקיימת שרה, לא תוכל לשער בנפשה מיהי שרה, שאותה ביקש ממנה לבוא לפגוש, ויהיה עליו לספר לה לא רק מיהי שרה, אלא גם מהי שרה, ואולם, הרי יש דברים שראוי ושאפשר לספרם רק פנים אל פנים, בוודאי הדברים שברצונו לספר לנירית על שרה, ולכן, כשיֵשב בבוקר על המרפסת בחצר האחורית, המוקפת גדר, יחשוב שאולי מוטב שימתין עד אחר הצהריים, אחרי שיביא את שרה, אם אכן יביא את שרה, ורק אז לטלפן לנירית ולבקש ממנה לבוא, בהתראה קצרה מאוד, בקשה שוודאי תפתיע אותה, ואת זה יעשה רק אחרי שיביא את שרה לכאן ויֵשב על המשטח המרוצף בחצר האחורית, ירים מפעם לפעם את ראשו כדי להביט בשרה, ואולי נכון יותר, כדי להשגיח על שרה, שתשב על הנדנדה בפינת החצר האחורית, ליד הגדר, הפינה המוצלת בצל הצאלון, כשרגליה העבות פשׂוקות, וצִלה מוטל על הדשא, צל שתמיד נדמָה לו לחיפושית שחורה גדולה, ושרה, שהיא עכשיו אשה בת שלושים וחמש, תרים את רגליה הכבדות המפושקות כדי שנעליה לא ייגררו על הדשא, ותוריד אותן כמו עוגן כבד, אז יאמר לעצמו שהגיע הזמן לטלפן לנירית ולבקש ממנה לבוא, ואחר־כך יֵשב על המרפסת האחורית להמתין לבואה, בטוח שתבוא, כי עליו לספר על שרה –

וכשנירית, כלתו לשעבר, תבוא, ודאי יוקל לה כשתראה אותו, כי הרי רק טבעי שהטלפון המפתיע יעורר בה חרדה, או לפחות חשש מסוים, שמשהו קרה, כי אלמלא קרה משהו הוא לא היה מבקש ממנה לבוא, ועוד בהתראה קצרה כל־כך, כי אם לא תדאג, ודאי שלא תאמר שאם הוא מבקש שתבוא ודאי שתשתדל לבוא, אלא תתנצל שלא תוכל לבוא בהתראה קצרה כל־כך, וכשתבוא, הוא ילווה אותה לחצר האחורית ויאמר שמזג האוויר נעים עכשיו, לפני בוא הקיץ, ונעים לשבת על המרפסת לפנות ערב, כי הבתים הנמוכים בחלק הזה של השכונה לא חוסמים את דרכה של הרוח הבאה מהים, ואולם, למרבה הצער, המצב הזה עומד להשתנות בשנים הבאות, אחרי שבין השכונה לים יתרוממו בתי קומות שיחסמו את דרכה של הרוח שתצטרך להתפתל ביניהם כדי להגיע עד לכאן, לחצר האחורית, וכדי להרגיע אותה יאמר שבשבועיים האחרונים, אחרי הביקור אצל הרופא ואחרי שפרש מהמשרד, הוא יוצא כל בוקר להליכה עד הירקון ובחזרה, ואחר־כך יושב בחצר האחורית, כי בעונה הזאת של השנה נעים לשבת בחצר האחורית, וקורא, וגם שקט כאן, כי לא שומעים את הרעשים מהשביל העובר בין שתי שורות הבתים, וגם לא את הקולות מהרחוב הראשי, והרעש היחיד הן נביחות כלבת הלברדור של השכנים החדשים מעבר לגדר הגבוהה, ואז נירית, שתחוש הקלה לשמוע שאין לה שום סיבה לדאגה, תופתע לשמוע שפרש מהמשרד, ותשער, מן הסתם, שביקש ממנה לבוא כדי לספר לה למה פרש מהמשרד, כי בפגישתם האחרונה, וזה היה לפני שלוש שנים בערך, כשביקשה לפגוש אותו כדי להתייעץ בעניין מסוים, והעדיפה לא לקיים את הפגישה במשרד אלא בבית־קפה בבן יהודה פינת לסל, הוא הזכיר, כמדומה, שרצונו לפרוש מהמשרד, כי הגיע הזמן שיפרוש מהמשרד, ונירית אמרה שאין שום סיבה שעכשיו, אחרי שמאשה אשתו מתה, לא יפתח פרק חדש בחיים, ושבגילו לא מאוחר לפתוח פרק חדש, אדרבה, זה הזמן הנכון לפתוח פרק חדש, דווקא עכשיו, אחרי שמאשה אשתו, שהוא טיפל בה במסירות ראויה להערצה, מתה, אין מה שימנע ממנו לפתוח פרק חדש, ולכן נירית תשער מן הסתם שביקש ממנה לבוא כי ברצונו לבשר לה על הפרישה מהמשרד, ואולי גם לספר על תוכניותיו ולשמוע את דעתה, אבל גם תתמה מה דוחק לו כל־כך לספר לה על תוכניותיו דווקא בערב הזה, ובהתראה קצרה כל־כך, כי הרי לא יהיה לה ספק שלא מדובר בהחלטה פתאומית, אלא שכבר תכנן לו תוכניות לעתיד, שעליהן ברצונו לספר לה, ואולם הוא יתקשה לומר שההחלטה בשלה לאִטה, כי הרי באותה מידה יוכל לומר שההחלטה גמלה בו ברגע אחד, בפתאומיות שהפליאה גם אותו, אבל איזו תכלית יש בניסיון לעקוב אחרי השתלשלות הדברים כדי להסביר את מה שנעשה בסופם –

ואם בכל זאת יצטרך להצביע על הרגע שבו החליט לפרוש מהמשרד, זה היה, כנראה, כך יאמר, כשישב על הספסל בחדר ההמתנה והמתין לתורו להיכנס לחדרו של הרופא כדי לשמוע ממנו על תוצאות הבדיקות שעשה כמה ימים לפני הביקור, ולצדו ישבו שתי נשים, שדמו בעיניו לאיילות רוטטות רכונות ראש שראה לא מזמן בסרט דוקומנטרי על מלחמת הקיום המתנהלת בעולם החי של אפריקה, חרֵדות למראה הדלת הנפתחת כאילו חיית טרף תזנק עליהן מתוך חדר הרופא, האשה הצעירה בהתה ברצפה, והאחרת, המבוגרת, שביס לראשה, קראה בניע שפתיים מספר תהילים קטן בכריכה שחורה, מתחננת לבורא עולם ורופא חולים, כך יאמר לנירית, כלתו לשעבר, אבל לא בלעג, לרחמי שמים, ועלה בדעתו שאם האשה המבוגרת תפנה אליו ותציע שתתפלל גם בעבורו, ישיב לה בהתרסה שמוטב היה שאלוהים לא יניח מלכתחילה לאנשים לחלות, במקום לצפות מהם שיתפללו אליו כדי לבקש ממנו רפואה אחרי שחלו, והאשה המבוגרת תרים את ראשה ותביט בו בלי שום טינה, או כעס, אולי אף בחמלה, כאילו שמעה לא אחת דברי איוולת מעין אלה, ואת הבדיקות עשה, כך יאמר לנירית, משום שכמה לילות קודם לכן חש לפתע כאבים בחזהו, כאבים חדים, שחלפו כזרם חשמלי מבית החזה אל הזרוע השמאלית, והתקשה להירדם, דבר שלא קרה לו, למיטב זיכרונו, אף לא פעם אחת בעבר, כי תמיד נרדם בקלות, הרגל, או טבע, שכנראה קנה לו כבר בימים ההם, כשישב ליד ההגה שעות ארוכות ונרדם חיש־קל בתא הנהג של המשאית כשעצר למנוחה, שינה עמוקה שממנה התעורר בקלות, די היה בנגיעה קלה או ברחש להעירו, ולכן הנביחות של כלבת הלברדור של השכנים החדשים, שבינה לבינו נרקמה ידידות אמת, אינן מפריעות לו כמו שהן מפריעות לשכנים אחרים, שהתלוננו שהנביחות מטרידות את מנוחתם, וגם שאף פעם לא סבל מנדודי שינה, גם לא בימים של מתח, והוא קם מהמיטה, הסתובב בדירה הריקה, ירד לחדר הקטן בקומה הראשונה, שהוא קורא לו, דרך הפרזה, "חדר עבודה", שיש בו רק שולחן כתיבה וכמה מדפי ספרים, חדר שלאמיתו של דבר לא הִרבה לשבת בו, הביט בעד החלון וראה את הנדנדה שעומדת בפינת החצר כמו אנדרטה מחלידה, לכודה בבועה קטנה של אור מאחד הפנסים שבצדי השביל המפריד בין שתי שורות הבתים, זו הנדנדה, כך יאמר, שאורי, בעלה לשעבר של נירית, מיעט להתנדנד עליה, או בכלל לא התנדנד עליה, כאילו ידע, כך יאמר, שלא הוצבה שם בשבילו, ואחר־כך חזר למיטה, שכב ער, והמתין לרינת הציפורים בחצר, כי החלק הזה של השכונה הוא אואזיס לציפורים, בעיקר צופיות, שמתכנסות בו לפנות בוקר על העצים, ולהקה קטנה אחת מתיישבת בקביעות על העץ מול חלון חדר השינה שלו, ולרופא הצעיר, שלמד רפואה בבריסל, עובדה שאותה למד מתעודת ההסמכה הממוסגרת שלו על הקיר, ליד מכתב הוקרה שקיבל מחטיבת הצנחנים, שבה שירת במילואים, ליד דלת חדרו, שבביקורו הראשון אצלו סיפר שהיה בבריסל לא מעט פעמים, וזה היה לפני יותר משנות דור, ואולם, כך יאמר לנירית, הרופא הצעיר לא התפתה להסחת הדעת ולא שאל מה עשה בבריסל אחרי המלחמה, ושמע את דבריו, שאף שעוצמת הכאב הייתה נמוכה, לדעתו, לכל היותר שלוש בסולם ריכטר, תקפו אותו חששות מובנים, כי הרי אין לדעת איזה מזימות רוחש הגוף ואיזה הפתעות הוא מכין, ומניסיונו הוא יודע, אם להביא דוגמא ממקום אחר, שמנוע יכול להשתנק ולכבות ברגע אחד, ולכן, אף שהכאב לא חזר בלילות הבאים החליט להתייעץ בו, ברופא, והרופא הצעיר, ששלח אותו לעשות את הבדיקות, כי "מר ריכטר, אתה נמצא בקבוצת סיכון", הרגיע אותו כשישב מולו וציפה למוצא פיו, שאין לו סיבה לדאגה, למרות הימצאותו ב"קבוצת הסיכון", המונה, כידוע, את כל בני גילו, כי הוא "במצב טוב", ובכל זאת, כדאי שלא להתעלם מה"סיכון" ומאות האזעקה החלוש שהגוף שידר לו, כי ראוי שאדם בגילו לא יתעלם גם מאותות חלושים, ויקדים, כמו שאומרים, תרופה לחולי, ולכן המליץ לו על פעילות גופנית קבועה, הליכה של כמה קילומטרים כל בוקר, לדוגמא, ולא היה צורך לייעץ לו להקפיד על תזונה נכונה, כך יאמר לנירית, כלתו לשעבר, כשתבוא, והם יֵצאו למרפסת, כי אף פעם לא אכל רווי שומן, ואף פעם לא עישן, וכשיצא רגוע מהרופא הצעיר, שתי הנשים על הספסל הרימו את מבטן, והוא, משום־מה, חייך אליהן, אולי, כך יודה, משום שרצה לחלוק איתן את הבשורה המשמחת שתוצאות הבדיקות הפיגו את החשש שהטריד את מנוחתו מאז הלילה שבו תקפו אותו הכאבים, שאמנם לא חזרו מאז, אך, כאמור, אין לדעת איזה מזימות זומם הגוף להפתיע אותך בהן, ובכל מקרה, כך יאמר, הביקור אצל הרופא לא עורר בו תודעה של דחיפות או של בהילות, שבשורה רעה, כזאת שקוצבת לך זמן ומאיצה בך לעשות מעשים שתמיד רצית לעשותם, או שדימית שברצונך לעשותם, בידיעה שחרב של זמן קצוב תלויה מעל ראשך, ובאותו רגע חש חרטה על החיוך ששלח לעבר שתי הנשים הזרות על הספסל, שאחת מהן, האשה הדתייה המבוגרת, קמה מהספסל, אוחזת בשתי ידיה בספר הקטן בכריכה השחורה, כדי להיכנס לרופא, כי הרי לא היה יכול לדעת איזה בשורות הרופא יבשר לה –

ואחרי שיצא מהמרפאה לרחוב, כך ימשיך ויספר לנירית, כלתו לשעבר, שוטט שלֵו ברחובות הסמוכים למרפאה ושקל באיזה מסלול הליכה יבחר, סביב השכונה או לירקון ובחזרה, ואולי אפילו עד שפך הירקון, ואחר־כך כשהתיישב בבית־קפה והזמין קפה הפוך, אדם זר, שישב ליד השולחן הסמוך לשלו, שולחן נוגע בשולחן, קרא עיתון, ומפעם לפעם המהם ונהם, הרים את עיניו מהעיתון בציפייה למשוך את תשומת לבו, מן הסתם בתקווה שהוא יפנה אליו כדי לשאול מהו הדבר שקרא בעיתון שגרם לו להשמיע את המהומי הרטינה האלה, וכשהוא התעלם מהשכן הטרדן, שכמו מלמל בקול רם מספיק כדי שהמלמול יגיע לאוזניו, שאפשר לשתות קפה ליד אדם אחר גם בלי להחליף איתו מילה, הוא רצה להפטיר, שאם כך הדבר, למה לשתות קפה ליד מישהו ולהשמיע ריטונים שתכליתם למשוך את סקרנותו של השכן לשולחן כדי לגרור אותו לשיחה בטלה, ואפילו לגולל באוזניו את סיפור חייו, ואז, כנראה, כך יאמר לנירית, באותו רגע סתמי לגמרי, הופיעה הארה, ורק משום שאין ברצונו להיחשב כמשתטה לא יאמר שהיה יכול לשמוע את פעמיה, ועלה בדעתו שאולי האותות החלשים שהרופא הצעיר דיבר עליהם אותתו לו שהגיע הזמן להתחיל במה שמכונה בקלישאה מודרנית חיים חדשים, שלא מעט אנשים בני גילו, כך נירית אולי אמרה לו בפעם האחרונה שנפגשו בבית־קפה בבן יהודה פינת לסל, ואפילו מבוגרים ממנו עושים, שינוי, כזה שנעשה מבחירה חופשית, בלי מחויבות לאיש או לדבר, כי בימינו אלה, כך אמרה, בני־אדם אינם נכפים להיות נטועים במקום אחד, וגם אינם חפצים להיות נטועים במקום אחד, דבר שהם רואים בו סוג של שעבוד, אלא מחפשים "שינוי", מה שמכונה לפעמים מימוש עצמי, מושג, כך יתוודה, שאף פעם לא ירד לפשרו, כי אינו מבין איך אדם יכול לקבוע לעצמו מהו "המימוש העצמי" המסתורי, ומניסיון חייו למד שהרבה פעמים, ואולי אפילו ברוב המקרים, אנשים אחרים הם הקובעים עבורך מהו המימוש העצמי, או, במילים פשוטות יותר, כיצד תנהל את חייך, ואולי נכון יותר, כיצד יתנהלו חייך, וכך היה במקרה שלו, ואגב, כך יאמר, הרי כבר פתח כמה וכמה "פרקים חדשים" בחייו, או, נכון יותר לומר, עבר בשערי "פרקים חדשים" שמישהו פתח לפניו, ואחרי שנד בראשו לעבר האיש שישב סמוך לידו, שולחן נוגע בשולחן, שחזר מאוכזב מעט לשקוע בעיתון, יצא מבית־הקפה לרחוב, שוטט עוד זמן־מה, עבר ליד בית קומות שבו התגורר איש עסקים ידוע שבילה כמה שנים בכלא משום שנתפס משתמש במידע פנימי כדי לרכוש מניות, ואמר לעצמו שאולי האותות סימנו שזה הזמן לעשות את המעשה שכבר שנים שקל לעשותו אבל דחה את העשייה פעם אחר פעם, ומפליא אפוא שדווקא כשיצא רגוע מהביקור אצל הרופא, דווקא אז החליט כי הגיע הזמן להעביר את המשרד לשותפיו ו"לצאת לחופשי", פשוט כך, בלי שום סיבה דוחקת, בלי זמן קצוב, אלא משום שכשיצא מחדרו של הרופא התוודע לכך שפתוח לפניו מרחב של זמן, שהוא יכול לעשות בו כאוות נפשו, בלי שום אילוצים והתחייבויות, בלי שזמנו קצוב לעשות דברים שביקש לעשותם ולא עשה, ולכן, כבר למחרת, כדי לא להניח להיסוסים, לספקות ולחרטות להסיטו מההחלטה הזאת, אך בלי לדעת מה יהיה טיבו של ה"חופש" או של ה"חירות" שבהם יזכה, כי הרי אין לו חלומות או משאלות דוחקות שברצונו לממש, קרא אליו את בנבנישתי ויוגב, שני שותפיו למשרד ריכטר ושות' חקירות, וכשהשניים ישבו מצדו האחר של השולחן, בישר להם על החלטתו לפרוש לאלתר מהמשרד, ואפשר לומר ששניהם לא הופתעו לשמע הבשורה, וגם לא ניסו לחקור למה הגיע להחלטה הזאת, שעליה רמז כמה פעמים בעבר, דווקא עכשיו, בוקר בהיר אחד, בלי שום סיבה נראית לעין ובלי התראה מוקדמת, אף שנכון כי כמה פעמים בעבר רמז על רצונו לפרוש, כי ידעו שהוא מקפיד להגן על חייו הפרטיים ואף פעם לא שיתף אותם בהם, ולכן, לדוגמא, לא הזמין אותם אף פעם במשך כל שנות שותפותם להתארח אצלו, והוא עצמו לא התארח אף פעם אצלם, ובא רק לחגיגות משפחתיות, ותמיד לבדו, והפעם היחידה שנגעו בפרטיותו הייתה כשבאו להלוויית אשתו, שאליה הגיעו כמניין אבלים, אם אפשר לקרוא להם אבלים, והאשה קטנת הקומה, אניטה, ידידה של אשתו מאשה, אשתו של הפרטיזן, שאת חולצתו האפורה עיטר אות הגבורה שקיבל מהצבא האדום, משום שסבר מן הסתם שהלוויה של מאשה היא אירוע מתאים להצמיד את האות הזה לחולצה, כדי להזכיר שמאשה והוא באו משם, אמרה דברי הספד נרגשים, שמהם למדו בנבנישתי ויוגב בפעם הראשונה מי הייתה אשתו, ואולי נכון יותר מה הייתה אשתו, שעליה רק ידעו שהיא אשה חולנית ושהוא מטפל בה כל השנים במסירות ראויה להערצה, ואילו הוא עצמו התעטף בשתיקה במשך ההלוויה הקצרה, משום שלא היה לו מה לומר, ומה שהיה לו לומר לא רצה לומר, וכשהשניים, בנבנישתי ויוגב, לחצו את ידו בשער בית־הקברות, רק מלמל שאשתו חזרה לבור, דברים סתומים, שעוררו את תמיהתם, ואולם, כך יספר לנירית, כלתו לשעבר, שותפיו לא ניסו לדלות ממנו את הסיבה, או את הסיבות, שהביאו אותו להחלטה הפתאומית, אף כי אולי הצפויה מכבר, לפרוש דווקא עכשיו, "מהיום למחר", ואהרן בנבנישתי, השותף הוותיק והמבוגר בין השניים, שאל לתוכניותיו, ואם בכוונתו לנסוע לחו"ל, כי הוא עצמו, כלומר בנבנישתי, נסע כמעט כל שנה לסלוניקי, שבה התגוררה משפחתו מאז גירוש ספרד, ייחוס שבנבנישתי התגאה בו תכופות, ובנבנישתי נזכר שאחרי שבתו נועה השתחררה מהשירות הצבאי, היא יצאה עם עוד שלוש חברות לטיול תרמילים ארוך בדרום אמריקה, והוא תלה במטבח מפה של דרום אמריקה וסימן בעיפרון את נתיב מסעה, עד ארץ האש, שמתאים יותר לקרוא לה ארץ הקרח, ואילו אשתו המודאגת ישבה כל היום ליד הטלפון כדי לחכות לשיחה מדרום אמריקה, ובתו, בנבנישתי הוסיף, אף פעם לא נסעה לסלוניקי, כי לא גילתה עניין ב"שורשים", ואין לו מושג מה דוחף את הצעירים האלה לצאת למסעות צליינות לדרום אמריקה, ומה הם מקווים לגלות שם, אולי משום שצפוף להם כאן, ואולם הוא, ריכטר, ודאי לא מתכוון להרפתקה מעין זאת, וגם לא לצאת למסע ג'יפים בערבות מונגוליה, כמו המסע שעשו לא מכבר כמה קצינים בכירים לשעבר, שתיארו בעיתון את מסעם בעקבות ג'ינגיס חאן, ועל הדברים האלה הגיב בסרקזם, שבאמת מה טעם לעבור הרפתקה אם אי אפשר למהר ולדווח עליה לציבור כדי שזה ישמע על מעלליהם, ובנבנישתי, שהתרגל לסרקזם שלו, ואולי סבר שהסרקזם שלו נובע מאיזו מרירות, אמר שחופשה בלונדון, אם ריכטר אוהב תיאטרון, או בפריז, שהוא, ריכטר, הלוא מכיר היטב, היא רעיון מצוין, ונזכר בנסיעה שלו, לפני שבנבנישתי הצטרף למשרד, לליון, לפגישה עם מנהלי בנק קרֶדי אנדוּסטריאֶל אֶ קוֹמֶרסיאל כדי לסגור את התיק שכונה בעיתונים "פרשת קליין", תיק שפרסם את המשרד, כי עורר עניין ציבורי, מה שהצרפתים מכנים fait divers, ואצלנו קוראים לו פרשה, תיק שהוא, ריכטר, כזכור אולי לנירית, כלתו לשעבר, סיפר לה עליו פעם בלי שקשר לו כנפיים סמליות, כפי שמיהרו לקשור לו בעיתונות, ואז, בזהירות, יוגב שאל אם להחלטה יש קשר למצב בריאותו, והוא סיפר להם בקצרה על הבדיקות ועל הביקור אצל הרופא כדי להרגיע ולהבהיר שאין להחלטתו לפרוש מהמשרד נגיעה כלשהי למצב בריאותו, אדרבה, מסתבר שאין לו שום סיבה לדאגה, למרות שהוא כלול ב"קבוצת סיכון" המונה בוודאי מאות מיליונים, והוסיף שהרופא הצעיר רק המליץ על הליכה יומית של כמה קילומטרים, ואולם הביקור הזה הביא אותו לחשוב שהגיע הזמן לפרוש כדי לעשות "דברים אחרים", ובנבנישתי שאל אם הוא מתכוון לנסוע לבקר את בנו, ועל כך השיב בחמצמצות, שאין לו שום כוונה להרחיק לנסוע עד מיאמי, ואם בכלל ייסע, מן הסתם זה יהיה לשהוּת קצרה בפריז, שבה לא ביקר הרבה שנים, אבל לא בגלל געגועים לימים הנראים ממרחק הזמן כ"ימים רומנטיים", והם לא היו רומנטיים כלל ועיקר, ואם בכל זאת יחליט לנסוע, לא בקרוב, אולי ישכור בבריסל מכונית ויעשה את הדרך מטוּרנֶה עד מרסיי, ובדרך יעצור בעיירה בשם וילנֶב־סוּר־לוֹט, ואולם לא הסביר למה יסור, אם אכן יסור, לבקר בעיירה הזאת, שבה התגורר פרדי אהרונסון שכבר אינו בין החיים, אם אכן יֵצא למסע מבלגיה ועד חוף הים התיכון, כי לא היה לו רצון לספר להם על עברו וגם לא על המקום שיש לעיירה הזאת בעבר הזה, ובכל מקרה, כך יאמר לנירית, כלתו לשעבר, שני שותפיו לא ניסו לשכנע אותו לעכב את פרישתו, כי בנבנישתי ידע על רצונו לפרוש מהמשרד אחרי שאשתו מאשה מתה, כי לא הסתיר שהוקל לו כשאשתו מתה, ויוגב, שהוא רואה־חשבון, כי כידוע לנירית, משרד החקירות עוסק הרבה במעשי מרמה המתרחשים כמעט מדי יום ביומו במה שמכונה "עולם הפיננסים", שחלק לא קטן ממנו הוא "עולם תחתון", שלאמיתו של דבר הוא "עולם עליון", הציע לו בחיוך נבוך שאולי כדאי שייקח לו כלב, כי קרא שטיול עם כלב מרגיע ומועיל ללחץ הדם, שכן, כך נכתב במאמר שקרא לא מזמן, כלב מכתיב לבעליו קצב הליכה מדוד, והוא השיב שדי לו בידידות שנרקמה בינו לבין כלבת הלברדור של השכנים החדשים, זוג צעיר ששכר את הבית הסמוך לשלו, ויוגב אמר שלברדור הוא גזע נהדר, ואילו הייתה לו חצר היה מביא לברדור לילדים, כי טיפול בכלב מחנך ילדים לאחריות –

ואחרי שהודיע לשותפיו על כוונתו, כך ימשיך לספר לנירית, התקשר לכמה לקוחות, שתמיד כינה אותם תיקים, שֵם נייטרלי שנועד למנוע יחס אישי כלשהו העלול לשבש את שיקול הדעת, כי לפעמים גם נוכלים ונבלים עשויים לעורר סימפטיה, ולאמיתו של דבר, הרבה פעמים דווקא נוכלים ונבלים יכולים לרכוש את אהדתך, כדי להודיע להם על פרישתו מהמשרד "מסיבות אישיות", ולהבטיח להם ש"התיקים" שלהם מופקדים בידיים נאמנות, ואף לא אחד מן הלקוחות, כך יאמר, כלל לא בטרוניה, לא התעניין לדעת למה החליט לפרוש, וכך, אחרי שהשלים כמה עניינים פורמליים, גרס תיקים ישנים ששמר בארון המתכת הנעול, ניקה את מגירות השולחן, הוא עבר בכמה מן המשרדים בבניין בן שלוש הקומות, בניין משנות השלושים, כשאלנבי עוד היה רחוב ראשי, כדי להיפרד לשלום מכמה שכנים ותיקים, ועורך־הדין מנשה גבאי, שפתח את משרדו הוותיק כארבע שנים אחרי שהוא, ריכטר, הפך לבעלים היחיד של משרד החקירות, לחץ בחמימות את ידו ושאל, "אז מה תעשה עכשיו, מר ריכטר", ואיך בכוונתו לנצל את הזמן הפנוי, כי לפעמים פנאי מתגלה כמלכודת דבש או כמדבר שממה שאפשר להסתובב בו שבועות בלי לפגוש נפש חיה ובלי להחליף מילה עם איש, ועל הדברים האלה הוא השיב, שסוף־סוף יתפנה לקרוא לפחות חלק מן הקומדיה האנושית, ולכן יקנה כמה מהרומאנים של בלזאק בחנות הספרים הצרפתית ברחוב דיזנגוף ויתחיל במסע של קריאה, שיתארך בוודאי, ובכוונתו לקרוא את הספרים במקור, ועורך־הדין גבאי, הדור כתמיד בלבושו, שבינו לבינו הוא הגדיר אותו כהדר לוואנטיני, יישר את העניבה בצבע חרדל, עניבה צעקנית לטעמו של ריכטר, הופתע מהדברים האלה, סבר שהוא, ריכטר, מתבדח, ואמר: "Je ne savais pas que tu savais lire Français, Monsieur Richter" – לא ידעתי שאתה קורא צרפתית, מר ריכטר – כאילו השפה הזרה הזאת תקרב אותם לרגע, ואמר לו שפעם קרא "משהו של בלזאק", שלמיטב זיכרונו לא מציג עורכי־דין באור חיובי במיוחד, ואולם לעורכי־דין, כידוע למר ריכטר, יש עור של פיל, ולכן אינם נפגעים מדעות קדומות נגדם, וכראיה לכך תלויות במשרדו ליטוגרפיות של דוֹמְיֶה והוֹגארת, כמו שהן תלויות בהרבה משרדים של עורכי־דין אחרים, ותהה למה מר ריכטר החליט לקרוא דווקא בלזאק, וכשהוא לא השיב על השאלה, עורך־הדין גבאי, היחיד חוץ ממוּנְיָה שיודע על שרה, רכן ושאל בלחישה מה שלום הילדה, כלומר שרה, והוא משך בכתפיו –

ואולם, הרי לא כדי לספר על הביקור אצל הרופא ועל הפרישה מהמשרד יבקש מנירית, כלתו לשעבר, לבוא, ובהתראה קצרה כל־כך, אפילו בדחיפות, אלא כדי לספר לה על אודות שרה, כי עליו לספר על שרה, ואין אדם אחר מלבדה שיוכל לספר לו על שרה, ואיך, כמה ימים אחרי שפרש מהמשרד, האח גנאדי טלפן והזכיר לו שלא הגיע ליום ההולדת של שרה, ולכן כשנירית תצא אחריו למרפסת, תשב מולו ליד השולחן העגול, שעליו יניח לפני בואה קנקן לימונדה ושתי כוסות, היא ודאי תביט בו בציפייה לשמוע למה ביקש ממנה לבוא, ובדחיפות כזאת, ומן הסתם תשער שברצונו לספר לה דבר־מה שאינו סובל דיחוי, ואחרי שישאל לשלומה ולמעשיה, שעליהם קרא מפעם לפעם בעיתון, ברשימות ביקורת על בניינים שהשתתפה בתכנונם, ולשלום בעלה ושני ילדיה, שהמבוגר בהם הוא פסנתרן מחונן, היא תשאל איפה שרה, שכדי לפגוש אותה ביקש ממנה לבוא, בהתראה קצרה כל־כך, ואפילו בדחיפות, ואז הוא יצביע על הנדנדה בפינת החצר האחורית, הנדנדה שהציב שם לפני כשלושים שנה, כששרה הייתה בת חמש, הנה שם שרה, וכשנירית תסב את פניה לעבר הנדנדה, ימהר לומר ששרה אוהבת לשבת על נדנדה, כי זו הנאתה הגדולה ביותר, אם מותר להשתמש במילה הזאת, הנאה, ומן הסתם גם ההנאה היחידה, ולפעמים נדמה לו ששרה מאושרת על הנדנדה, אם מותר להשתמש במילה הזאת, מאושרת, ואז ימשיך ויאמר לנירית שהביא היום את שרה לכאן, כי אתמול היה יום הולדתה של שרה, שהיא בת שלושים וחמש עכשיו, וזו הפעם הראשונה ששרה באה לכאן, כלומר, הפעם הראשונה שהביא אותה לכאן, כי כשבישר לפני שלושים שנה לאשתו המנוחה, למאשה, אחרי שראה בפעם הראשונה את שרה יושבת על נדנדה בחצרו של המוסד, שאליו עברה מהמוסד שבו חיה קודם לכן, שהיה בניין עלוב ומדכא, אם כי גם המוסד החדש, שבו היא חוסה שלושים שנה, שהוא מקום מטופח, משרה על המבקר בו דיכאון ותחושה קשה של חידלון וחוסר אונים, על כוונתו להביא את שרה לכאן, כלומר, להביא את שרה לביקורים קצרים, לחלק מן היום, וכיוון ששרה אוהבת לשבת על נדנדה, כך אמר לאשתו, שידעה על ביקוריו אצל שרה אבל לא רצתה אף פעם לשמוע על שרה וגם לא שאלה אף פעם לשלומה, הציב את הנדנדה בחצר, אשתו מאשה כיסתה את אוזניה בשתי כפות ידיה, כמו שמגוללים אבן על פי באר, כך יאמר, והסתגרה בחדרה כאילו כדי להיחבא מרוח רפאים, שכן בחייה של אשתו, של מאשה, שרה הייתה רוח רפאים שלא מדברים עליה ולא מזכירים אותה, ואחרי השיחה הקצרה עם האח גנאדי חשב שייסע בבוקר לשרה, ואחר־כך שיביא את שרה לכאן –

ואגב, את הביטוי הזה, רוח רפאים, שמע לא מזמן, כך יאמר לנירית, והוא עורר בו צמרמורת, כי עד לפני זמן־מה אף פעם לא חשב על שרה כעל רוח רפאים, ורק לפני זמן־מה מישהו השמיע באוזניו את הביטוי הזה רוח רפאים, ואולי רוח מאוב, ובימים הבאים הביטוי הזה הדהד כל הזמן במוחו, כמו זמזום שאינו חדל, בלי שיוכל להיפטר ממנו, כי שרה היא אכן רוח רפאים או רוח מאוב, ולפני מותה אשתו מאשה אמרה שהגוף של שרה חלול וריק, אבל חזק ועיקש כמו יבלית, "ואתה תראה שהיא תקבור גם אותך, אתה תראה," ואולם גם אחרי מות אשתו, וכבר עברו מאז ארבע שנים, ולמרות שעברו ארבע שנים, לא הביא לכאן את שרה, ולכן, אחרי שהאח גנאדי צלצל מהמוסד לא הצליח להיפטר מהמחשבה על שרה כעל רוח רפאים, ובבוקר, כשישב על הספסל מול הירקון, כשפתאום צף בזיכרונו מראה נשכח מהעבר הרחוק, החליט לא רק לבקר את שרה אלא להביא אותה לכאן, ואז לטלפן אליה, כלומר לנירית, כלתו לשעבר, ולבקש ממנה לבוא בהתראה קצרה כל־כך, אף שידוע לו, כמובן, שהיא אשה עסוקה, ארכיטקטית מצליחה, כדי שיספר לה על שרה, ביודעו שלא עצם הבקשה לבוא פתאום ובהתראה קצרה כל־כך תפתיע את נירית, אלא נימת הדחיפות שתשמע בקולו, כי הרי לא יוכל להסתיר את נימת הדחיפות בקולו, את ההפצרה, כי יפציר בה לבוא, משום שעליו לספר לה על שרה, וגם להסביר, או אפילו להתנצל, למה עד עכשיו לא סיפר לה על אודות שרה, או במילים אחרות למה הסתיר ממנה עד עכשיו את דבר קיומה של שרה, למה הביא היום את שרה לכאן, ולמה חשוב לו כל־כך שתראה את שרה ותשמע על שרה דווקא היום, כלומר אחר הצהריים –

וכשנירית תבוא, הוא יפתח לה את הדלת עוד לפני שתצלצל בפעמון, כי ישמע את מכוניתה חונה לפני הבית, את שער החצר נפתח, ואת קול צעדיה על השביל המרוצף, וכלבת הלברדור של השכנים החדשים תנבח מאחורי גדר העץ המכוסה בענפי הגראניום, וכשתיכנס לבית ותצא אחריו למרפסת האחורית, ודאי תשאל בדאגה מה קרה, כי הרי לא היה מבקש ממנה לבוא סתם כך בלי סיבה בהתראה קצרה כל־כך, ותתבונן בפניו כדי לקרוא בהם איזה סימן לבאות, כי הרי לא היה מבקש ממנה לבוא בדחיפות שכזאת, בלי סיבה של ממש, בלי איזה עניין דוחק, ומן הסתם עלו בדעתה השערות מהשערות שונות מהי הסיבה שבגללה טלפן אליה, כי משהו ודאי קרה אם ביקש ממנה לבוא, ובהתראה קצרה כל־כך, ומובן מאליו שהמחשבה הראשונה שלה תהיה שקפץ עליו איזה חולי, ולכן הוא יניח ברכות כף יד על כתפה של נירית, כלתו לשעבר, יודה לה שבאה למרות ההתראה הקצרה כל־כך, יוביל אותה אחריו אל המרפסת, יצביע לפינת החצר, ויאמר "הנה, זאת שרה," וזו הפעם הראשונה ששרה כאן, ואתמול חגגו את יום הולדתה השלושים וחמישה, ושמה שרה, על שם אִמה של מאשה, אשתו המנוחה, ויותר לא יצטרך לספר על שרה, כי די יהיה במראה של שרה כדי לספר הכול, כמעט הכול, על שרה, ונירית תביט בשרה הישובה על הנדנדה בפינת החצר כמו על יצור שנפל מהירח, המומה ממראה עיניה, לא תוכל להסתיר את תדהמתה, בלי לדעת מה לומר ומה לשאול, ואולם מראה לא יכול לספר הכול, וגם אין בכוחו לספר הכול, אלא הוא רק השער שבו מתחיל הסיפור לעשות את דרכו, בלי לדעת לאן תוביל הדרך שבה יבחר, ולכן, כשנירית תשב מולו על כיסא הקש, תניח את תיק היד שלה על השולחן העגול, ותצפה לשמוע מי זאת שרה ולמה ביקש ממנה לבוא, ובהתראה קצרה כל־כך, כדי לפגוש את שרה, יגיע הרגע שבו יצטרך לומר לה מיהי שרה, ולמה הסתיר עד היום מנירית, כלתו לשעבר, את דבר קיומה של שרה, שהיא היום בת שלושים וחמש, היא לא תוכל להסתיר את התדהמה שתאחז בה, כי לא לזה ציפתה, ורק אחרי אלם ארוך תסב את פניה משרה, תשאל למה לא סיפר לה עד היום על שרה, ומה קרה שביקש ממנה לבוא בדחיפות כזאת כדי לראות דווקא הערב את שרה, ואחרי השתהות קצרה, אולי כדי לאסוף את מחשבותיה מן המקומות שאליהן נפוצו, כי החדשה על קיומה של שרה תכה אותה בתדהמה, תתמה איך ייתכן שאורי, בנו, בעלה לשעבר, לא הזכיר אפילו ברמז את שרה, ועל כך ישיב שאורי, בעלה לשעבר, לא ידע על קיומה של שרה, משום שמאשה אשתו והוא הסתירו ממנו כל השנים את דבר קיומה של שרה, וגם היום בנו, בעלה לשעבר, שחי בעושר ואולי גם באושר במיאמי, לא יודע על שרה, ויוסיף כי לא קל היה להסתיר את הסוד, אם מותר ונכון יהיה להשתמש במילה הזאת, סוד, כי כידוע יש לסודות דרכים נפתלות וחמקמקות לצוץ ולהיחשף, ואולם, הנה לפניה ראיה שאפשר גם אפשר לשמור על סוד בתוך המשפחה פנימה, ואפילו לחיות שנים בשקר, ויוסיף ויאמר שאשתו מאשה לא ביקרה את שרה אפילו פעם אחת במשך כל השנים האלה וגם לא התעניינה לדעת למה החליט לנסוע לבקר את שרה כמה פעמים בשנה, כי לא הסתיר ממנה את ביקוריו אצל שרה, והיא גם לא שאלה לשלומה של שרה, לא דיברה על שרה, ואולי גם לא חשבה על שרה, ולמשמע הדברים האלה, נירית, כלתו לשעבר, תביט בו במבט מוזר, מלא פליאה, כאילו גילתה אדם לא מוכר לה, ריכטר אחר, כי עכשיו תדע מיהי שרה, או נכון יותר מהי שרה, ואז תחזור ותשאל בלחישה אם לא הבאת עד היום את שרה לכאן, למה הבאת לכאן את שרה דווקא היום, ולמה ביקש ממנה לבוא, ובדחיפות כזאת, כדי לראות את שרה, והוא ינוע באי־נוחות על כיסא הקש, אחד מארבעה כיסאות הקש העומדים מסביב לשולחן, כי הרי יצפה לשאלה הזאת, אבל לא יֵדע לומר לה אם החליט להביא את שרה בעקבות שיחת הטלפון של האח גנאדי, ששאל במבטא רוסי כבד מה קרה שלא הגיע, כי הלוא ידוע שמר ריכטר הקפיד תמיד לבקר את שרה בימי ההולדת שלה, ולא רק בהם, והוסיף ששרה בפירוש הרגישה בהיעדרו, ולכן סירבה לשבת על הנדנדה כמנהגה כל יום אחרי ארוחת הצהריים וחיכתה לבואו, אחרת, מר ריכטר, אי אפשר להסביר למה סירבה בעקשנות כזו לשבת על הנדנדה, והוא מצא עצמו מתנצל ומתרץ את השִכחה בעניין דחוף שצץ פתאום והסיח את דעתו, ומבטיח שיבוא מחר, וכשסיים את השיחה עם האח גנאדי, כך יאמר, לא היה יכול שלא לתהות איך קרה שאף פעם לא שכח את ימי ההולדת של שרה ואילו הפעם שכח, ותהה אם השכחה קשורה לביקור אצל הרופא, לפרישה מהמשרד, ולהחלטה לפתוח "פרק חדש", וגם תהה אם שרה הרגישה בהיעדרו או אפילו ידעה שאתמול חל יום הולדתה, ואמר לעצמו שהאח גנאדי בדה מלבו את הסירוב של שרה לשבת על הנדנדה כדי לפנות למצפונו, כי לרוסים יש כידוע, כך יאמר, חיבה מיוחדת לצלול למעמקי מה שמכונה "נפש" ולהשתכשך שם, כאילו ל"נפש" יש עומק שאפשר למדוד או להשתלשל אליו בסולם, ואולם, כך יאמר לנירית כמתנצל או כמתגונן, במהלך השנה, במשך כל השנים האלה, ביקר את שרה יותר מפעם אחת בשנה, לפעמים שלוש או ארבע פעמים בשנה, כאילו פעמון צלצל בתוכו להזכיר לו שהגיע הזמן לבקרה, כי הרגיש שמחובתו לבקר את שרה, כי לא לבקר את שרה פירושו להתעלם ממנה, להשכיח אותה, להמית אותה גם בזיכרון, ולכן, כך יאמר, חשב לעצמו שייתכן שהשִכחה לא הייתה מקרית אלא תוצאה מהאיתות שאותת לו גופו שהגיע הזמן להתחיל במה שנירית, כלתו לשעבר, כינתה "פרק חדש", והתחלה של "פרק חדש" מחייבת להשתחרר מהרגלים קבועים, מחובות ומעוּלה של החובה שהעמיס על עצמו, ואולם ההחלטה להביא את שרה גמלה בו כשישב לנוח על הספסל מול הירקון, כשהבזק ההיזכרות העלה את מראה הדרך האלפינית שבה מתחיל "הסיפור על שרה" –

ואולי, כך יאמר, כשיֵשב מול נירית, כלתו לשעבר, בחצר האחורית, הסיבה לשִכחה היא בלזאק, כן, זה היה בגלל הסופר הצרפתי ששכח את יום ההולדת של שרה, ואולי שבגללו גמר אומר לשכוח את שרה, שכן בלי השכחה הזאת לא יוכל להתחיל ב"חיים חדשים", וכשנירית תביט בו במבוכה, כי לא תבין מה עניין בלזאק לכאן, יצטרך להסביר לה שלמד מבלזאק עד כמה חשובה היכולת לשכוח ולא לתת לדברים אבודים לקום לתחייה, ואולם, לפני שינסה להסביר את הדברים הסתומים למדי שיעלו בדעתו כשיבקש להסביר לה למה שכח את יום הולדתה של שרה, הוא יקדים ויאמר שהשם בלזאק עורר בו צריבה חמה של געגוע, של כאב, ושל אובדן, כי בת דודתו בִּינה, תלמידת גימנסיה בת שש־עשרה שזכתה באשרת כניסה לאמריקה ששלח לה דוד מפיטסבורג, אוהיו, ארזה במזוודתה בגדים חמים, אלבום תמונות של בני המשפחה ושני רומאנים של בלזאק, אבל בתחנת הרכבת של וארשה היא, כלומר בת דודתו בינה, פרצה בבכי תמרורים וירדה ברגע האחרון מהקרון, בלי המזוודה, וכשהוא עלה בפברואר 39', כחצי שנה לפני שפרצה המלחמה, באותה תחנה על הרכבת שלקחה אותו לנמל קונסטאנצה שלחוף הים השחור, למרות בכיים של הוריו, כי בפלשתינה הורגים כל יום יהודים, כך אביו הזהיר, הם, כלומר אביו ואמו, לא באו לתחנת הרכבת כדי להיפרד ממנו, ורק אחיו הצעיר יעקב ליווה אותו לתחנה, חיבק אותו לפני שעלה לרכבת, ולחש באוזנו במשובה: נחום, אם תחליט לרדת מהרכבת ברגע האחרון, אל תשכח את המעיל, וגם לא את בלזאק, ועשר שנים אחר־כך מקרה עיוור הניח רומאן של בלזאק, את הקמיע (עור היחמור) בכריכה דקה, שהאורח שלן בחדר לפניו השאיר על הארונית שלצד המיטה בחדר הקטן במלון שברחוב דה מוֹבּוֹ, ליד גאר די נוֹר, והוא החליט לנסות לתרגל קריאה בצרפתית בעזרת מילון כיס, כי עד אז הצרפתית שלו נרכשה משלטי רחוב ומכותרות ראשיות בעיתון, והתקשה להתקדם בספר יותר מכמה עמודים, ואולם לפני כשבוע, כך ימשיך לספר, קרא לא את עור היחמור, אלא את הקולונל שאבֶּר, כי לפני זמן־מה אדם שהכיר בבית־הקפה במרכז המסחרי הישן, שבדרך אגב סיפר לו על תוכניתו לקרוא את כל הקומדיה האנושית, ולהתחיל בעור היחמור, שאותו ניסה לקרוא בשנת 1946, אמר לו שהרומאן הזה של בלזאק קשה לקריאה, הוא הסביר שהחליט להתחיל בקריאת הרומאן הזה דווקא משום שפעם מצא אותו מונח בחדר במלון בפריז, לשם קרא לו מוּניה פורת, שאת שמו הזכיר יותר מפעם אחת באוזני נירית, לבוא מאיטליה, ובשנה ויותר אחר־כך עצר לא מעט פעמים בפריז, כי המטה שכן במלון מטרופול, מלון קטן בשדרות ויקטור הוגו, אבל פריז שימשה רק כחניית ביניים בין נסיעה לנסיעה, ואלה היו בדרך־כלל נסיעות ארוכות ומתישות, לפעמים מטוּרנֶה עד מרסיי, ואולם, אם יזכיר את מוניה, אדם שהוא חב לו הרבה, כלומר אם מוניה ישתרבב לסיפור, האזכור הזה יסיט את הסיפור ממהלכו ויסחף אותו לנתיב אחר, והוא יאמר לנירית שבזמן האחרון חש חרטה שלא נסע לבקר את מוניה במושב שבו התגורר אחרי שנודע לו שמוניה שרוי באמנזיה וכבר זמן שאינו מזהה את הבאים לבקרו, כי בכל זאת היה צריך לנסוע לבקרו למרות שנרתע מלראות את מוניה "שבר כלי", כי הרי הוא חב למוניה חוב גדול ואפשר לומר שמוניה היה מי שקבע כמה פעמים את דרך חייו, אולי אפילו את גורלו, אם להשתמש במילה כבדת המשקל הזאת, גורל, ואז, כשיֵשב לידו יזכיר לו אותו בוקר שבו שניהם ישבו בביסטרו מול גאר דה ליון, כשמוניה המתין לרכבת למרסיי, שם נועדו לו פגישה בקומה השנייה של 'אוקיאניה', משרד הנסיעות שבירכתיו הוסתר ה"מטה", ומפגש עם סוכן אוניות אחד, מוטב לומר סרסור אוניות, והוא שאל פתאום, כי מוניה היה אדם מסוגר שלא אהב לדבר על חייו, איך מוניה מכיר טוב כל־כך את פריז, ומוניה לא ענה על השאלה, אלא אמר, כאילו נאחז בשאלה התמימה הזאת, שלֶב דווידוביץ' נהג לשבת בבית־קפה לא רחוק מכאן כשהגיע לפריז באוטומוביל שאורותיו כבויים מביתו הזמני בברביזון כדי לכונן בבית־הקפה את האינטרנציונל הרביעי, לפני שמצא מקלט זמני בנורווגיה, ואחר־כך נמלט למקסיקו, שם כידוע מצא אותו התליין של סטלין חמוש בגרזן, ופעם אחרת ראה את טרוצקי יושב בירכתי בית־הקפה ומדבר בלהט באוזני קבוצה קטנה שישבה סביב השולחן, והוא זיהה את האשה הצעירה, סוניה שמה, רוכנת לעבר לב דווידוביץ' עד שפניה כמעט התחככו בזקנקן התיש שלו, האשה הצעירה שמוניה התגורר בעליית הגג של הדירה שבה גרה עם בעלה החייט, ברל רפפורט, ובנם בן השש, מאיר־מארטוב, זה היה שמו של הילד, ובעלה החייט הופיע יש מאין ברגע של ייאוש בחייו של מוניה, כשרכן אליו ואמר לו ביידיש "בוא איתי", ומוניה הלך אחריו לעליית הגג בבֶּלוויל, ואחרי המלחמה מוניה הצליח לאתר את אחותה של סוניה בבּוֹרדוֹ, שם התגוררה אחרי שחזרה מספרד, אליה נמלטה בעזרת מבריח גבול באסקי שהוליך את הקבוצה לחצות את הפירנאים, ומוניה ביקש ממנו להתלוות אליו בנסיעה לבורדו, והוא המתין כשעה בתא הנהג עד שמוניה ירד במדרגות מהדירה בקומה השלישית בפנים קודרות, ואחרי שתיקה, כשנסעו משם, אמר שבינואר 1943 שלושתם, האשה, בעלה והילד, נעצרו במרסיי וגורשו לדראנסי, זה מה שאחותה של סוניה סיפרה לו, ולא מרפה ממנו המחשבה הכואבת שהיה יכול להציל את הילד, מאיר־מארטוב, שסוניה התעקשה לתת לו את השם השני, ה"מהפכני", מחשבה כואבת, אף שלא היה ביכולתו להושיע את הילד, כי הרי מובן מאליו שלא היה יכול לקחת את הילד איתו, ויוסיף ויספר לנירית כי כששכב ער, בלילה שבו תקף אותו הכאב הפתאומי, שלוש בסולם ריכטר, שבגללו הלך לרופא, עלה בדעתו שמוניה לא סיפר את הדברים האלה לאיש מלבדו, אפילו לא לאשתו, אבל לו סיפר, כי נראה שחש צורך לפרוק אותם לפחות פעם אחת באוזני מישהו, ויהיה זה אדם צעיר ממנו בכעשרים שנה, וגם ידע שהוא, ריכטר, לא יחזור על הדברים באוזני איש, וקשה היה לו, כך יאמר, לדמיין את מוניה מגלה שזיכרונו נוטש אותו, נמלט ממנו כמו עכברים מספינה טובעת, וזה קרה כשיצא בוקר אחד לטייל במושב, תעה בדרך, ואחרי ששוטט ללא מטרה פגש בן של שכנים ושאל אותו, "ילד, אתה יודע איפה אני גר?" והילד ליווה אותו הביתה, ואולי משום שראה לפעמים בדמיונו את מוניה יושב על הכורסה כשרגליו מכוסות בשמיכה, בוהה באוויר, אולי ניחַם על כך שבחר לשמור הרבה דברים לעצמו, נבעת מהמחשבה שהשִכחה יכולה לא רק להימוג לאִטה, אלא להיעלם באחת, ואחרי שהאח גנאדי טלפן לשאול אם קרה משהו, כי הרי מר ריכטר לא החמיץ אף פעם את יום ההולדת של שרה, והוא נזכר במוניה, שבוקר אחד, כשיצא מהבית, שכח מנין בא ולאן הוא הולך, ועברה בו צמרמורת מההכרה שאין נורא יותר מאובדן הזיכרון, שבכוחו להחיות מתים רק כל עוד הוא עצמו, כלומר הזיכרון, חי, ואז גם נזכר, כך יאמר לנירית, כלתו לשעבר, שתמתין בסבלנות לשמוע למה ביקש ממנה לבוא בהתראה קצרה כל־כך, בדחיפות, ולמה הוא מספר לה את כל זה, בפתגם סיני, נדמה לו שזה פתגם סיני, שמוניה ציטט פעם באוזניו, שלפיו להרים ולנהרות יש הרבה מאוד מה לספר אבל הם שומרים הכול לעצמם, ומוניה, כך יאמר, לא השאיר אחריו יומן, לא כתב זיכרונות, וסירב בתוקף להתראיין, והוא, ריכטר, לא סיפר אף פעם דברים שאינם בבעלותו, משום שאינם בבעלותו, וגם אחרי מותו של מוניה לא סיפר מה שמוניה לא סיפר, ולא נהג כמו הולכי הרכיל, המלעיזים, כל אלה הנחפזים לחשוף סודות על חייהם של אחרים, בעיקר של המתים, כדי לזכות ברגע של תהילה, כמו זבוב על גב השור החורש, ולכן לא סיפר לאיש מה שמור בזיכרונו על חייו של מוניה בפריז ועל מה שמוניה סיפר לו כששאל אותו מתי למד להכיר טוב כל־כך את פריז, ושמע ממנו דברים שמוניה לא סיפר למישהו אחר מלבדו, איך שטף כלים במסעדות זולות ליד השוק הגדול, ושהשרטת הקטנה מתחת לסנטרו נגרמה על־ידי סכין שהשליך עליו סבל מרוקאי, ושחי בחברת מהגרים בעלי דרכון נאנסֶן וקבוצה קטנה של חברי הפק"פ שגורשו מארץ־ישראל על־ידי השלטון הבריטי כדי להתחיל במהפכה העולמית במקום אחר, מתאים הרבה יותר להבעיר בו את המהפכה, ואיך התחמק מהמשטרה הצרפתית שצדה ברחובות אנשים ללא רישיון שהייה, שפריז הייתה אז מלאה בהם, בבתי־המלון, ברחובות ובמטרו, ואיך אחרי שחזר לארץ הצטרף לארגון 'ההגנה', ואחר־כך התנדב לצבא הבריטי והיה בין אלפי החיילים שנסוגו באפריל 1941 לחוף קאלאמאטה והמתינו שם תחת מטר של הפצצות מן האוויר למשחתת הבריטית 'קנדהאר', שתוביל אותם תחילה לכרתים, ומשם לאלכסנדריה, אבל מאות אחרים נותרו על החוף, ממתינים בייאוש לפינוי, וחלקם נפלו בשבי, ועל החוף הזה מוניה נדר לא לתת לעולם לאנשים להמתין חסרי ישע על חוף, ובבוקר שלמחרת הגיע מסר בהול ממרסיי שמוניה נעצר בעקבות הלשנה בעת שהיה בדרכו לפגוש את סוכן האוניות כדי לשלשל לכיסו של הסוכן דמי קדימה, מוניה שוחרר אחרי עשרים וארבע שעות בהוראת ה־D.S.T. בפריז, והוא, ריכטר, עזב בחיפזון את המלון ושכח את הרומאן של בלזאק על הארונית –

ואולם, הוא יחזור על עקבותיו, כשסיים לקרוא את הקולונל שאבר, רומאן קצר שד"ר ברגמן, יוליוס ברגמן, המליץ שיקרא אותו, ולא את עור היחמור, זה הרומאן שנשכח בחדרו בבית־המלון בפריז, אחרי שסיפר לו שפרש לא מזמן ממשרד החקירות ועכשיו בכוונתו להתחיל לקרוא את כל הקומדיה האנושית, וכבר קנה כמה רומאנים מתוך הקומדיה האנושית, והראשון בהם שבכוונתו לקרוא יהיה עור היחמור, וגם אמר לד"ר ברגמן שעלה בדעתו שאילו יבש דמיונו השופע של בלזאק והיה סר אליו למשרד, בחפץ לב היה פותח לפניו את התיקים הנעולים בארון המתכת, ובלזאק היה יכול לדלות מהם מלוא חופניים רעיונות לרומאנים, ואולם, כשקרא את הקולונל שאבר, כך יספר לנירית, חשב לעצמו שלא רק עורך־דין, דוגמת עורך־הדין דרוויל, אלא גם חוקר פרטי כמוהו, כמו ריכטר, מדשדש בביבי שופכין, ואנשים זרים, שאת חלקם תיעב ועל חלק אחר ריחם, מספרים לו בדותות, מתפתלים כצלופחים, מייבבים, כועסים, וכדי לא להתפתות ביום מן הימים לחזור ולקרוא בתיקים, שבהרבה מהם מילא תפקיד של מעין כומר וידויים לבני משפחה, או לשותפים לעסק, שהתקוטטו ביניהם על עיזבונות ועל ירושות, התקוטטו כמו כלבים רעבים על עצם, תיקים על קנאה, צרות עין, חמדנות ומעשי הונאה, והיו בהם גם מי שניסו להוליך אותו בכחש, וחשב כי כמו עורך־הדין דרוויל, כך גם הוא למד לדעת במשך השנים שאחד התנאים להיות טהור מידות הוא לא להיות אדם בעל רכוש או, גרוע יותר, לא להיות אדם המשתוקק להיות בעל רכוש, כי בפרפראזה על אִמרה ידועה, הרבה רכוש משחית, אבל גם מעט רכוש יכול להוציא אנשים מדעתם, וכשקרא את הקולונל שאבר, כך ימשיך לומר לנירית, נזכר שפעם קרא שחלק מהזיכרונות ומהחלומות ומההזיות בהקיץ באים לאדם כשהוא נזקק להם, חלק בא מכוח עצמם וחלק אחר מופיע בניגוד לרצונו, ואולם נבצר מאיתנו לדעת לאיזה מן הזיכרונות אנחנו נזקקים, ואז מזמנים אותם להופיע ולהורות נוע זיכרון, איזה מהם מופיעים מעצמם, כלומר מכוח רצונם, ואיזה מהם מופיעים בניגוד לרצון, וגברת ברגמן, לוֹטֶה ברגמן, אשתו של הספרן בדימוס, מכר לרגע שפגש לא מזמן בבית־הקפה במרכז המסחרי הישן, העירה כבדרך אגב, "יש הרבה ברכה בשִכחה, מר ריכטר, כי בזכותה יכול אדם להיות חופשי באמת, בלי שיטרידו אותו רוחות מאוב, בלי שיישא עליו עול של עבר, בלי עול של חובות לחיים ולמתים כאחת, וכדי להתחיל מחדש צריך להתרוקן מזיכרונות," ובעלה, ד"ר ברגמן, נד בראשו ואמר, "אח, לוטה יקרה, שִכחה היא מושג מטאפיזי, שמרבים לדבר בשבחו בלי להתכוון לכך," והוא, ריכטר, הביע את דעתו שאין צורך ב"מטאפיזיקה" כדי לדעת שאי אפשר להימלט מרוחות מאוב או אפילו להסתתר מפניהן, ורק אפשר לנסות להסתיר אותן באיזו פינה, ולהשתדל שלא יטרידו אותך יתר על המידה, אף שלפעמים מנסים להציל כמה דברים משִכחה כמו מספינה טרופה, אבל מגלים שהשכחה הטביעה והאבידה הכול ודבר לא צף לפליטה, ולאמיתו של דבר, רק מי שאין לו מה לזכור יכול לשכוח, ועלה בדעתו, כך יאמר לנירית, כי זיכרונו של אדם מאחסן כפונדקאי מקצת מחייהם של אנשים אחרים, אנשים ששהו בו פרקי זמן שונים, עוברי אורח, אורחים לרגע, אבל גם ידידים, והם חיים בו, וכשתביט בו בהשתאות כי לא תבין מה פשר הסיפור הזה על בלזאק, הוא יאמר שאחרי שקרא את דבריו של הקולונל שאבר כי "שיבתם של המתים היא טעות חמורה", ולכן גמלה בו, בקולונל שאבר, ההחלטה שהוא "חייב לחזור אל מתחת לאדמה" – Je dois rentrer sous terre – עלתה בו המחשבה כי יש מתים חיים שצריך לשכוח, ולכן, אולי, כשהאח גנאדי טלפן להזכיר לו ששכח לבוא לבקר את שרה ביום הולדתה, השם שרה אחז בו בחוזקה, צץ והופיע בכל מקום, ממאן להישכח, כופה את עצמו להיות זכוּר, כי, כך יאמר, כמה אירוני שדווקא המחשבה שצריך לשכוח עוררה זיכרון שנאחז בו ולא הרפה, ונירית, כלתו לשעבר, תקשיב בסבלנות לדברים האלה, ואז תניח כף יד על זרועו, ותשאל בלחש, נחום, עוד לא אמרת למה רצית שאבוא לראות את שרה, והוא ירגיש רטט שעובר בגופה ובגופו –