מריה סנצ'ז היא עורכת דין שקולה, שרק לאחרונה חזרה לחיות בעיר הולדתה לאחר שעבודתה כתובעת פלילית הותירה אותה מצולקת רגשית. […]
פתח דבר
הוא ידע שלא ירצה להשתקע בווילמינגטון כבר ביום הראשון לשהותו בעיר. היא הייתה תיירותית מדי ונראתה כאילו צמחה במקרה, ללא כל תכנון. בחלק הישן של העיר היו, כצפוי, בתים עם מרפסות קדמיות, עמודים גבוהים וספיני עץ מעוטרים. בחצרות הבתים צמחו עצי מגנוליה גבוהים. בהדרגה פינו השכונות החביבות את מקומן לאזור מסחרי עמוס קניונים, חנויות נוֹחוּת, מסעדות מזון מהיר של רשתות שונות וסוכנויות רכב. טורי מכוניות המזדחלות כנחשים חסמו את כבישי הרובע, ובימי הקיץ הצפיפות נעשתה בלתי נסבלת.
אבל האוניברסיטה של קרוליינה הצפונית בווילמינגטון הייתה הפתעה נעימה. משום מה הוא דמיין לעצמו קמפוס גדוש מבנים מכוערים בסגנון שנות השישים והשבעים. אומנם היו שם כמה בניינים כאלה, במיוחד בשולי הקמפוס, אבל הכיכר המרכזית התגלתה כגן עדן. המדרכות היו מוצלות, המדשאות כוסחו בקפידה, ועמודים ג’ורג’יאניים שניצבו בצד חזית הלבֵנים של בניין הוֹגארד וקינאן נצצו בשמש של אחר הצוהריים.
הוא נהנה להתבונן בשטחים הציבוריים. היה שם מגדל שעון, ומייד כשהגיע הוא הביט בהשתקפותו במימי הבריכה שמאחוריו וגילה שלא ניתן לראות כך מה השעה בדיוק. כל עוד החזיק בידו ספר לימוד הוא היה יכול לשבת ולהתבונן בפעילות הרוחשת סביבו בלי שהסטודנטים ששוטטו סביב כשהם שקועים איש־איש בענייניו יבחינו בו.
זה היה חודש ספטמבר חם במיוחד, ובכל מקום היה אפשר לראות סטודנטיות במכנסיים קצרים ובחולצות בטן חשופות. הוא תהה אם כך הם לבושים גם בזמן השיעורים. גם הוא בא לכאן ללמוד. בשלושה ימים הוא ביקר במקום שלוש פעמים. הוא היה מודע לכך שיש יותר מדי אנשים בסביבה והוא לא רצה שמישהו יזכור אותו, לכן הוא חשב לעבור לאזור אחר, אך בסופו של דבר החליט כי אין בכך צורך. ככל שהיה יכול לראות, איש לא התעניין בו.
הוא קרוב, קרוב מאוד, אבל בשלב זה חשוב להישאר סבלני ולשמור מרחק. הוא נשם נשימה עמוקה וכלא את האוויר בריאותיו עד שלבסוף שחרר אותו. על המדרכה הוא ראה שני סטודנטים הולכים לעבר כיתותיהם כשתרמילים מוטלים על שכמם, אבל בשעה זו של היום הם היו מעטים לעומת מספרם הרב של הסטודנטים שהיו בדרכם לחופשת סוף שבוע מוקדמת. פה ושם נראו חבורות של שלושה־ארבעה סטודנטים שלגמו מתוך בקבוקי מים שלדעתו היו מלאים באלכוהול. שני סטודנטים ספורטיביים למראה שיחקו בפריסבי, וחברותיהם ישבו בצד ופטפטו. זוג צעירים התווכח, ופניה של הבחורה האדימו. היא דחפה את החבר שלה והתרחקה ממנו. המראה הזה גרם לו לחייך. הוא כיבד את הכעס שלה ואת העובדה שבשונה ממנו, היא לא נאלצת להסתיר את תחושותיה. קבוצה אחרת של תלמידים שיחקה בטאץ’ פוטבול, בזחיחות של אנשים שאין להם אחריות אמיתית.
הוא תיאר לעצמו שחלק גדול מהסטודנטים שראה מתכננים לצאת לבלות הערב ומחר. בתי אחוות של סטודנטים. בתים של אגודות סטודנטים. פאבים. מועדונים. אצל רבים מהם סוף השבוע מתחיל כבר הערב, שכן בימי שישי מתקיימים שיעורים מעטים בלבד. הוא הופתע כששמע על כך לראשונה. כשׁשְׂכר הלימוד כל כך גבוה היה אפשר להניח שהתלמידים יתבעו יותר שעות עם המורים שלהם ולא סוף שבוע ארוך כל כך. נראה שלוח הזמנים הזה התאים למורים ולתלמידים כאחד. האם לא כולם מחפשים בימינו את החיים הקלים? להתאמץ מעט ככל האפשר? למצוא קיצורי דרך?
כן, חשב בליבו. זה בדיוק מה שהסטודנטים לומדים כאן. הם לומדים שאפשר להימנע מקבלת החלטות קשות, ושאין חשיבות לקבלת החלטות נכונות, במיוחד אם הן דורשות מאמץ מיוחד. מדוע ללמוד או לשנות סדרי עולם דווקא ביום שישי אחר הצוהריים כשאפשר ליהנות בשמש?
הוא העביר את עיניו מימין לשמאל ותהה כמה מהם מקדישים מחשבה כלשהי לחיים הממתינים להם. הוא זכר שקייסי עשתה זאת כל הזמן. היו לה תוכניות, וכבר בגיל שבע־עשרה היא מיפתה את האפשרויות שהיו פתוחות בפניה. הוא זכר גם שהיה משהו הססני באופן שבו דיברה על כך. כבר אז הייתה לו תחושה שהיא לא ממש מאמינה בעצמה או שלפחות כך הציגה את עצמה כלפי העולם. שאם לא כן, מדוע החליטה מה שהחליטה?
הוא ניסה לעזור לה. הוא עשה את הדבר הנכון, פעל על פי החוק, דיווח למשטרה, אפילו דיבר עם העוזרת של התובע המחוזי. ועד לאותו רגע הוא סמך על החוק שיעמוד לצידו. הייתה לו אמונה תמימה שהטוב ינצח את הרע, שאפשר לבלום את הסכנה, שאפשר לשלוט באירועים. הכללים ישמרו על האדם מכל רע. גם קייסי האמינה בזה – אחרי הכול, לא זה מה שמלמדים את הילדים מקַטנוּת? אם לא כן, מדוע ההורים אומרים את מה שהם אומרים? הבט שמאלה, ימינה ושוב שמאלה לפני שאתה חוצה כביש. אל תיכנס למכונית אם אינך מכיר את הנהג. צחצח שיניים. אכול ירקות. חגור חגורת בטיחות. והרשימה נמשכת ונמשכת, כללים שנועדו להגן ולשמור עלינו.
אבל הוא כבר יודע שכללים יכולים להיות מסוכנים. הכללים מותאמים לאדם הממוצע, לא לאנשים יוצאי דופן. אלא שכבר מילדות אנשים מכוונים למלא אחר כללים מתוך התניה, ולכן הם מצייתים להם בעיניים עצומות. הם לומדים לבטוח במערכת. זה מאפשר להם לדאוג פחות. הם לא צריכים לחשוב על סכנות אפשריות. וכשהשמש זורחת ביום שישי אחר הצוהריים אפשר לשחק פריזבי כאילו אין דאגות בעולם.
ניסיון הוא המורה הכואב ביותר. במשך כמעט שנתיים הלקח שלמד היה הדבר היחיד שהיה יכול לחשוב עליו. הוא כמעט איכּל אותו, אבל לאט־לאט החלו העניינים להתבהר. היא ידעה על הסכנה. הוא הזהיר אותה מפני מה שעלול לקרות. ובסוף, כל מה שהיה חשוב לה זה לשמור על הכללים, כי ככה היה לה נוח.
הוא הציץ בשעונו וראה שהגיע הזמן ללכת. הוא סגר את ספר הלימוד וקם ממקומו תוך שהוא בודק אם מישהו הבחין בו. זה לא קרה. הוא התחיל לחצות את הכיכר כשהספר מתחת לזרועו. בכיסו היה מכתב שכתב, והוא שׂם פעמיו לתיבת הדואר שליד בניין המדעים. הוא שלשל את המכתב מבעד לחריץ והמתין. כעבור דקות אחדות הוא ראה את סרינה מגיחה מהדלת. בדיוק בזמן.
הוא כבר ידע עליה לא מעט. נראה שלכל הצעירים של היום יש פייסבוק וטוויטר ואינסטגרם וסנאפצ’ט, והחיים שלהם פרושׂים לעיני כול. קל לדעת בדיוק מה הם אוהבים, מי החברים שלהם והיכן הם מעבירים את זמנם. בזכות הפייסבוק הוא כבר ידע שביום ראשון הקרוב היא אוכלת בוהריים אצל הוריה עם אחותה. עכשיו, כשראה אותה הולכת לפניו כששערה החום־כהה גולש מעבר לכתפיה, הוא הבחין שוב כמה היא יפה. הייתה בה חינניות טבעית שמשכה חיוכים מפלרטטים מכל הבחורים שעל פניהם חלפה, אבל היא הייתה שקועה בשיחה ולא הבחינה בהם. לצידה הלכה חברתה לכיתה, בחורה נמוכה בלונדינית. הוא ידע שהיא רוצה להיות מורה בבית ספר יסודי. היו לה תוכניות. בדיוק כמו לקייסי.
הוא שמר על מרחק וחש שהוא מתמלא כוח בזכות קרבתה. הכוח שכל כך חסר לו בשנתיים האחרונות. היא לא ידעה עד כמה הוא קרוב ומה הוא יכול לעשות. היא לא הציצה מעבר לכתפה, בעצם למה שתעשה זאת? מבחינתה הוא אוויר, סתם עוד פנים בתוך הקהל…
הוא תהה אם היא משתפת את הבלונדינית בתוכניותיה לסוף השבוע, והאם היא מדברת על מקומות שהיא מתכוונת לבקר בהם או על אנשים שהיא מתכוונת לפגוש. הוא מתכוון להצטרף אל משפחתה לבוהריים של יום ראשון, אבל לא כאורח. הוא יצפה בהם מבית סמוך בשכונה שכולה מאוכלסת בבני המעמד הבינוני. לפני חודש הבית עוקל, ועכשיו הוא עמד ריק. בקרוב יעמוד למכירה. אומנם המנעולים על הדלת היו חזקים, אבל הוא הצליח להיכנס ללא קושי דרך אחד החלונות הצדדיים. הוא כבר ידע שמחלון חדר השינה הראשי הוא יכול להשקיף על המרפסת האחורית של בית הוריה, וגם על המטבח. ביום ראשון הוא יראה את בני המשפחה המגובשים צוחקים ומתבדחים כשהם יושבים סביב השולחן שעל המרפסת.
הוא ידע דבר־מה על כל אחד מהם. פליקס סאנצ’ז היה סיפור הצלחה קלאסי של מהגר. כתבה בעיתון שנוילנה והוצגה לראווה במסעדה שלהם סיפרה את סיפור הגעתו למדינה באופן בלתי חוקי כנער צעיר שלא יודע מילה באנגלית, ומתחיל לעבוד כשוטף כלים במסעדה מקומית. חמש־עשרה שנים אחר כך, אחרי שקיבל אזרחות אמריקנית, הוא הצליח לחסוך את הסכום הדרוש לפתוח מסעדה משל עצמו בקניון המקומי וקרא לה ‘קוּסינה דֶה לה פמיליה’ – מטבח משפחתי – שהגיש ממיטב מעדניה של אִשתו כרמן. בזמן שהיא בישלה הוא עשה את כל היתר. במיוחד בשנים הראשונות של העסק. צעד אחר צעד התרחבה המסעדה, וכעת היא נחשבת לאחת המסעדות המקסיקניות הטובות בעיר. מועסקים בה יותר מחמישה־עשר עובדים, רובם קרובי משפחה שמשמרים את האווירה המשפחתית של המקום. שני ההורים עדיין עובדים שם, וסרינה משמשת מלצרית שלוש פעמים בשבוע, ממש כשם שעשתה זאת בעבר אחותה הבוגרת, מריה. פליקס חבר בלשכת המסחר ובמועדון רוטרי המקומי, והוא ואשתו משתתפים מדי יום ראשון במיסה של שבע בבוקר בכנסיית סנט מרי, שם הוא שימש בעבר עוזר הכומר. כרמן הייתה מסתורית קצת יותר. הוא ידע רק שעדיין נוח לה יותר לדבר ספרדית ולא אנגלית, ושכמו בעלה, היא מתגאה במריה שהייתה הראשונה במשפחה שסיימה קולג’.
ואשר למריה…
הוא עדיין לא ראה אותה בווילמינגטון כי בימים האחרונים היא נסעה לכנס משפטי כלשהו, אבל אותה הוא הכיר טוב מכולם. בעבר, כאשר גרה בשארלוט, הוא ראה אותה פעמים רבות. הוא דיבר איתה. הוא ניסה לשכנע אותה שהיא טועה. ובסופו של דבר היא הייתה אחראית לסבל הנורא שנגרם לו. סבל שאיש לא אמור לסבול. על כן הוא שונא אותה כל כך.
כשסרינה נפרדה מחברתה לשלום והלכה לעבר מגרש החניה, הוא המשיך ללכת ישר. לא הייתה לו כל סיבה לעקוב אחריה, והוא שמח לדעת שביום ראשון יראה את המשפחה הקטנה והמאושרת. במיוחד את מריה. אפשר לטעון שמריה הייתה יפה מאחותה, אבל בכנות, שתיהן זכו בהגרלת הגנים של היופי. הדבר ניכר בעיניהן השחורות ובמבנה העצמות הכמעט מושלם שהתהדרו בו. הוא ניסה לדמיין את שתיהן יושבות זו לצד זו ליד השולחן. על אף פער של שבע שנים ביניהן יהיו רבים שיחשבו כי הן תאומות. ובכל זאת היו ביניהן הבדלים. בעוד סרינה הייתה חברותית עד כדי הגזמה, מריה הייתה תמיד שקטה ומאופקת. הרצינית והשקדנית משתיהן. אבל גם כך הן היו קרובות זו לזו, חברות טובות, לא רק אחיות. הוא חשד שמא סרינה רואה באחותה תכונות שהייתה רוצה לחקות, ולהפך. הוא חש רטט של התרגשות לנוכח המחשבה על סוף השבוע שמצפה לו בידיעה שייתכן שזה יהיה סוף השבוע האחרון שהמשפחה תשב יחד במשהו שדומה לנורמליות. הוא רצה לראות מה הם יעשו לפני שהמתח יתחיל להשפיע על המשפחה המתוקה והשמחה שלהם… לפני שהפחד ישתלט עליהם. לפני שחייהם ייהרסו, תחילה לאט ואחר כך בטירוף.
אחרי הכול הוא בא הנה במטרה מסוימת, ולמטרה הזאת היה שם.
נקמה.
אין עדיין תגובות