תישארי

מה הסיכוי שאישה בת חמישים פלוס, נשואה בשנית כבר עשרים שנה, אם לשלושה וסבתא טרייה לנכד ראשון, תתכתב באחד הימים ברשת חברתית עם אישה אחרת שמעולם לא פגשה, בעצמה אם לילדים וסבתא לנכדים, ותבין שפגשה באהבת חייה?
ומה הסיכוי שבתוך ימים מועטים היא תעזוב את ביתה ואת חייה הקודמים ותלך בעקבות גורלה?
תלוי את מי שואלים.
במקרה של דליה זאת כנראה הדרך היחידה האפשרית – וזאת גם רעידת אדמה לכמה מהקרובים לה ביותר.
אבל דליה יודעת שזאת לא אפיזודה חולפת, וגם לא תמרון מבולבל ומסוכן של משבר גיל המעבר. היא הגיעה הביתה, סוף-סוף. והאסון האישי הכבד שעמו עליה להתמודד זמן קצר אחר כך רק מעמיק בה את הידיעה הזאת.
תישארי הוא ספר מעורר השתאות ומעורר השראה, שנכתב על ידי אמנית נדירה בכישוריה ובראיית העולם שלה. זהו ספר עמוק ומסעיר על הורות, על זוגיות ועל חברות, ועל האופן שבו מבטו של האחר יכול להראות לנו את עצמנו מחדש, גם כשנדמה לנו שכבר ראינו אצלנו הכול.

מקט: 15100661

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מה הסיכוי שאישה בת חמישים פלוס, נשואה בשנית כבר עשרים שנה, אם לשלושה וסבתא טרייה לנכד ראשון, תתכתב באחד הימים […]

---

1

ד״ר זילברשלג הפסיכיאטר

ד״ר זילברשלג, הפסיכיאטר של קופת חולים, מתבונן בי בעיניים מלאות אמפתיה. מתחת לשפמו הגדול והלבן יש לו שפתיים שצורתן הטבעית היא של אדם שיודע לחייך.

״תשמעי, דליה,״ הוא אומר לי, ״ריטלין זה לא סתם תרופה. יש בה הרבה סיכונים, היא למעשה סם. ואצל מבוגרים היא אפילו ממכרת.״

אני משתדלת לא להיראות נלהבת מדי ברצון שלי לשכנע אותו.

"אני יודעת," אני אומרת בשקט, "אבל גיליתי שזה מציל את חיי."

למה שלא אתמכר לדברים שמצילים את חיי? אני תוהה.

״מתי שמת לב שיש לך התופעה הזאת שאת מדברת עליה?״ ד״ר זילברשלג באמת מתעניין בי. הוא מתכופף ומתבונן לתוך עיני. שאלות אישיות צריכות להישאל באופן שמעורר רצון לענות.

״תמיד היתה לי,״ אני עונה.

הוא מעיין במחשב. פעם היתה נכנסת המזכירה ומכניסה את התיק, עכשיו במקומה יש מסך.

״בעיקר בזמן נהיגה,״ אני אומרת לו. ״אני מרגישה שהריטלין ממש מציל אותי. אני נוסעת לרחובות,״ אני מרחיבה, ״ומוצאת את עצמי בראשון לציון. וכל זה עם הווייז.״

״מאיפה יש לך ריטלין?״ הוא מתעניין.

״לקחתי מהבן הצעיר שלי,״ אני אומרת לו. "רציתי לנסות." אם אודי יֵדע שאמרתי את זה לפסיכיאטר של קופת חולים הוא יהרוג אותי.

״אני רואה שאת גרושה,״ הוא אומר.

ביני לביני אני מתמרמרת, איך זה שעם כל ה"תעודת זוגיות" של "משפחה חדשה" ועם כל החתונה שמירהג'י ואני עשינו אני עדיין "גרושה".

״אני עם בת זוג,״ אני מתקנת אותו, ועיניו חוזרות אלי. ״זה בסדר,״ אני אומרת לו, ״בעבר הייתי נשואה פעמיים לגברים, אבל רק איתה נעשיתי מודעת להפרעה שלי.״ אני משתדלת לא לחייך. תמיד אני מחייכת כשאני חושבת על מירהג'י.

״איך את מסבירה את זה?" ד"ר זילברשלג שואל.

״אה," אני אומרת לו, "היא הראשונה שראתה אותי.״

וזה משפט מפתח בחיי.

ד״ר זילברשלג באמת מבין אותי. הוא שואל מה אני עושה ואיפה למדתי, ואני מספרת לו שאין לי תעודת בגרות ושאף פעם לא החזקתי מעמד במסגרת לימודית. גם מ"בצלאל", שאליו קיבלו אותי לפני הרבה שנים בתנאי שאשלים בגרות, סילקו אותי אחרי שנה.

"למה?" הוא שואל.

"אה… הם טענו שאני לא מתאימה להם," אני מחייכת במבוכה. "אבל אני חשבתי שזאת אני שלא מעוניינת בהם."

"למה?"

"כי חשבתי שהם פשוט לא מספיק מעניינים."

תוך כדי שיחה עם ד״ר זילברשלג אני משתאה בפני עצמי: בעצם זאת הפעם הראשונה שעולה על דעתי שאולי בגלל הפרעת הריכוז שלי מעולם לא יכולתי באמת ללמוד.

"אבל זה לא משנה," אני ממהרת להרגיע אותו, "היום אני מלמדת שם."

ד״ר זילברשלג רוכן בכיסאו סנטימטר אחד לעברי. כשהייתי בחדר ההמתנה שלו ספרתי לפחות עוד חמישה אנשים שמחכים בתור, אבל איתי הוא לוקח את הזמן. זה קצת מלחיץ אותי, לא נעים לי מאלה שבחוץ, אבל זה גם מוצא חן בעיני. כשעה של שאלות ותשובות חולפת. אני מצטופפת מולו על הכיסא המרופד, נזהרת שלא להפיל דברים מהמדף הקטן העמוס שלימיני — ניירות, אריזות של תרופות, ספרים. כשד״ר זילברשלג מדבר איתי הוא מתבונן ישר אלי ואני שוכחת לגמרי מהריטלין. בסופו של דבר הוא אומר: ״טוב, דליה, אני חושב שבאמת יש לך סוג של הפרעת קשב. אני ממליץ שתלכי לאבחון מקצועי כדי שנדע טוב יותר איזה טיפול בדיוק לתת לך. אני גם מבין שעברת הרבה תהפוכות בחיים, עם הילד הבכור והכול. אבל את לא מעוניינת בשיחות, נכון?״

״נכון.״

הוא מתבונן בי ארוכות ואני מרגישה צורך להסביר: "הייתי במספיק שיחות, זה בסדר."

כשבונים בית

לבנות בית משלי תמיד היה החלום שלי. כשמגשימים חלום — מטבע הדברים מסתכנים באובדנו. אבל זה נראה לי סיכון ראוי ומשתלם. וחוץ מזה, לרוב אפשר למצוא חלום אחר שימלא את מקומו של החלום שהוגשם.

כשבעלי השני דניאל ואני החלטנו לבנות את הבית היה ברור שבית כזה נוכל לבנות רק פעם אחת בחיים. הרי אנחנו הולכים ומתבגרים, נושקים לשנות השישים שלנו, ואם לא עכשיו אימתי. זה חלום חיי, לבנות את הבית שלי, ככה חשבתי. לצאת מירושלים הלוחצת ומלאת ההמולה ולגור במקום שקט, שאין בו אפילו אוטובוס אחד שמחריד את השלווה ומעכיר את האוויר. וכמו תמיד הרגשתי שאלוהים אוהב אותי כי הוא עוזר לי להגשים אותו. זו פסגה בחיי, חשבתי, וגם פסגה בנישואי.

זה הבית ייבנה באהבה, חשבתי, ובכך יצרתי מעין חומת הגנה ביני לבין חוזי השחורות שאמרו, בחצי חיוך, תיזהרו, הרבה זוגות נפרדים אחרי שהם בונים בית. הייתי נחושה לקדם כל בעיה ולפתור כל עניין שקשורים לבניית הבית. הכול נראה לי אפשרי. אחרי הכול, אני באה באהבה, ושום דבר לא מפחיד אותי ולא מאיים עלי. ומה כבר יכול לקרות.

"זה קצת מסובך," אמר הארכיטקט שצפה על המגרש. "המגרש קטן. אבל לא זאת הבעיה. הבעיה היא שהוא משולש." וכעבור הרהור קצר בינו לבינו הוסיף: "אני דווקא אוהב כאלה. זה מאתגר, הבתים הכי מעניינים יוצאים ממגרשים בעייתיים."

זאת גישה, התלהבתי. מתעסקים בפתרונות ולא בבעיות.

"למגרש הזה יש גם הרבה יתרונות," הוסיף הארכיטקט. "הוא פינתי, הוא במפלס העליון בשכונה, והוא פתוח משלושת צדדיו. זה יתרון גדול בשכונה שהיא די צפופה." הוא הסתכל סביב עוד קצת ואמר, "וזה גם המגרש האחרון שנשאר פה לבנייה."

דניאל אמר: "זה שהוא נשאר אחרון זה אומר שאף אחד לא רצה אותו, לא?"

"כן, אבל יש לזה גם יתרון," אמר הארכיטקט, ושנינו הקשבנו: "זה אומר שלא יבנו כאן עוד. אתם האחרונים. תחשבו על זה, לא יהיו לכם פה רעשים ואבק, אין עוד מגרשים ריקים פה בסביבה הקרובה."

"יש פה אפילו קצת נוף," הסתכלתי בין שני הבתים שמול המגרש.

"בהחלט," אמר הארכיטקט, "אבל מלמעלה, מהקומה העליונה, יהיה הרבה יותר."

"מעולה," אמרתי, "אז תבנה לי למעלה מרפסת ענקית לנוף, וזה יהיה המקום שלי."

הרבה אנשים אוהבים בתים צמודי־קרקע וחושבים על טיפוח גינה סביב הבית. אני מעולם לא התרגשתי מגינות. תמיד העדפתי בתים צמודי־מרפסות גדולות וגבוהות.

דניאל התבונן בבתים שבצד האחר של הרחוב ואמר, "מסכנים השכנים, עד עכשיו היה להם נוף, עכשיו יבוא הבית שלנו ויסתיר להם."

ביום ההוא, שבו עמדנו דניאל בעלי השני ואני מול המגרש שרכשנו ביישוב ליד מודיעין, ראינו בעיני רוחנו בית שייבנה באהבה. למה? כי ככה אמרנו. וככה רצינו. וזה היה יפה. ונכון. וחשבנו ששם נגור יחד שנינו עד זקנה ושיבה. אחרי הכול, לשם מה בונים בית?

דניאל הרגיש צורך לגשת לשכנים ממול ולהתנצל. ואני, למחרת היום שהגיע הדחפור למגרש שרכשנו, הלכתי בשש בבוקר ונעמדתי מולו וחיכיתי שיתחיל לחפור את הבור שיהיה היסוד לבית החדש שלנו. אף פועל עדיין לא הגיע, ואני טיילתי במבטי אט־אט על פני האדמה, מטר אחרי מטר. מתוך סדק קטן בין שתי אבנים ביצבץ פתאום ראש זעיר, מחודד ומשופם של חיה. משהו החריד אותה מוקדם בבוקר משלוותה, ועכשיו עינה הקטנה והשחורה הבריקה ובדקה אם השטח נקי. אבל השטח בהחלט לא היה נקי. דחפור צהוב ענקי ניצב מולה והסתיר את השמים. בכל זאת חילצה החולדה השחורה את עצמה מהאדמה ומשכה מאחוריה זנב דק וארוך, ארוך בהרבה מגופה. היא היתה שעירה מאוד, וארוכה מאוד, ובתוך השיער השחור שכיסה את כולה בלטו שתי אוזניים ורדרדות דקות. היא ריחרחה באוויר הסתווי והתיישבה על רגליה האחוריות כששתי הקדמיות מקופלות ואסופות אל חזהּ. משהו איים על ביתה ועל חייה. היא לא הבינה מהו הדבר, אבל הרגישה בו בכל מאודה.

קפאתי במקומי והתבוננתי בה. לא זזתי, וגם היא לא זזה. שערה הבריק בשמש שיצאה פתאום ואני התנצלתי בפניה בלבי: סליחה שהבית שלי יהרוס את הבית שלך.

לא ידעתי שבשנתיים שיימשך תהליך הבנייה אצייר רק בתים שעוזבים. לא ידעתי שבפגישה הראשונה שלנו, שלושה חודשים אחרי שדניאל ואני נגור בבית שבנינו, מירהג'י תסתכל עמוק לתוך עיני ותשאל אותי בפשטות: "מה זה בית?" לא ידעתי שאעזוב את הבית כמעט מיד, ושדניאל יגיד שאני הרסתי את הבית. ושאני לא אתנצל בכלל.

אבל ראשון־ראשון ואחרון־אחרון, הכול לפי הסדר.

בורא עולם

ברור שבעודי יושבת ומבטי נעוץ בכלום ובאיִן ובאפס לא יקרה לי דבר. לא דברים רעים ולא דברים טובים.

מטבעם של דברים שהם לא קורים מאליהם. ככה חשבתי תמיד, או לפחות עד שמירהג'י הכניסה לי את בורא עולם לתמונה.

עם בורא עולם תמיד היה לי עסק. מבחינתי, שיבוא ויתרץ לי איך הוא מתנהג כל כך הרבה פעמים כל כך רע, אכזרי ומגעיל. ולמה יותר מדי פעמים הוא סתם אדיש. והרבה פעמים הוא סתם מעלים עין או לא נמצא בכלל. במחשבה נוספת, אם היתה לי זקנה עיראקית צמודה שמלווה אותי, עג׳וזה כפופה וכבדת תנועה כזאת, מהסוג החכם שתמיד יש לו מה להגיד, היא היתה אומרת עכשיו, "ששש… תעזבי את הדיבור הזה, אל תתעסקי איתו," ומצביעה מעלה בחטף עם העיניים תחת גבות לא עשויות. ואולי באמת מוטב לי לסתום.

לפי מירהג׳י, בורא עולם הוא טוב ומיטיב. הוא מתכוון אך ורק לטוב, והבעיה היא שלא תמיד עוזרים לו בזה.

("עולם טוב?" היתה העג'וזה מגחכת, "זה עולם טוב זה? זה אף פעם לא היה עולם טוב. אבל מי אני," היא היתה מוסיפה באנחה של קבלת הדין, "מי אני שאגיד.")

"אנחנו אלה שמקלקלים לו את העולם הטוב שהוא מתכוון אליו ומשחיתים את הטוֹב שלו," מירהג׳י מתעקשת. "ברגע שנבין שאנחנו חלק ממנו ונתחבר אל הטוב שבנו — הכול יהיה מעולה. אבל עד שנגיע לזה נצטרך שיהיה לנו רע לתפארת."

("מה אמרתי לך???״ היתה העג׳וזה שלי מריעה בשמחת ניצחון, "יהיה רע לתפארת!")

"אם אנחנו מתכוונות לצמיחה," מירהג׳י משוכנעת, "אנחנו צריכות להשתדל כל הזמן להיות עם בורא עולם בטוב שלו. רק ככה."

(פה היתה הזקנה העיראקית משתתקת סוף־סוף, שתיקה שיש בה, מן הסתם, גם קורטוב של הסכמה).

בעולם של מירהג׳י אין מקום לאשמה, אין מקום לבדיעבד, אין מקום לחרטות. בקיצור, אין מקום ל"יכולתי לעשות אחרת". לכל אירוע בחיים יש סיבה אחת ויחידה: ללמד אותנו שיעור. לכונן בנו ידיעה שממנה נצמח. מבחינתה, לכל הקשרים שהיו לנו קודם, לטוב ולרע, היתה מטרה אחת: להביא אותנו זו אל זו. ולפי מירהג׳י שום דבר, אבל שום דבר, לא קורה ״סתם״.

עכשיו אולי המקום להודות שאכן יש לי עג'וזה. יותר מדי זמן היא נמצאת בחיי בשביל שאמשיך להסתיר אותה בדיבורים בנוסח "אם היתה". אני חושבת שבהתחלה, לפני שלבשה פרצוף משלה, היא היתה דומה מאוד לננה־נזימה, הסבתא שלי, שמתה מסרטן הריאות כשהייתי חיילת. לננה־נזימה היה הרגל להתבונן לתוך עיני בשעה שהיתה מספרת לי אגדות מעיראק, ולי היה הרגל להצחיק אותה. ותמיד הייתי מתחרטת על זה, כי היא היתה משתעלת כל כך חזק כשהיתה צוחקת עד שפחדתי שתמות. העג'וזה הופיעה בחיי מתוך החור השחור שהותיר בי מותה של ננה־נזימה. היא פשוט צצה שם כי הבינה שלא אוכל לחיות בלי איזו זקנה בלה וחכמה ברקע, אחת שתדע הכול. המשפט הראשון שהיא אמרה לי היה: "יא בינתי, ומה כל כך גרוע בלמות מצחוק?" ומאז הפכה להיות חלק מחיי.

כשאני מתחילה לכתוב את השורות האלה, עולה על דעתי שזאת הפעם הראשונה שנוח לי עם לשון נקבה. הרבה שנים עברו מאז כתבתי משהו על עצמי, ואז תמיד כתבתי כנער. אולי זה יותר מדי בשבילי עכשיו, ממרומי גילי, לדמיין את עצמי כגבר רחב עם זין גדול וביצים שעירות. ואולי מאז שפגשתי את מירהג'י, לפני שש שנים, חיי השתנו מקצה לקצה, עד שלראשונה בתולדות קיומי טוב לי עם זה שאני פשוט אישה. כי עד אז אף פעם לא באמת ידעתי אם אני ״יושבת״ או ״יושב״, ובחיוך אגיד שאני עדיין ״יושב״ עד כמה שאפשר בנוחיות כשרגלי משוכלות היטב מתחת לשולחן והמפה פרושה מעליהן כמו חצאית.

ומה אם הסיפור שאספר כאן לא יצלח את עצמו?

לטוב ולרע, לחיים או למוות, יש לו רק הזדמנות אחת.

רוּבֶן ו"האישה"

כל זמן שאנחנו חיות כרגיל בדירה שהיתה פעם של הוריה של מירהג׳י, ברחוב מעלות הלב 14 א׳ ברחובות, ממשיך החלבלוב הגדול לצמוח בגינה שמאחורי הבניין שלנו, וגבעולי האספרגוס הרעלי, שאין לדעת מהיכן הגיע, ממשיכים להיטפל אליו, להיצמד לענפיו המשונים ולגדול עליו בעודם צונחים כלפי מטה כמו שורשי אוויר בשרניים וקוצניים. הכול ממש כמו שהיה כאן לפני יותר מחמישים שנה. גם אז היה הפח הגדול היחיד שהעז לשהות בקביעות ליד החלבלוב. היה לו מנהג חצוף, לפח הגדול, לדחוף את עצמו קרוב מאוד לגזע החלבלוב, כך שכדי להגיע אליו השכנים ייאלצו להתפתל בין גבעולי האספרגוס הרעלי המשתלשל מענפיו, שכבר הגיעו כמעט עד הארץ. ואף אחד לא הלך לשם בלילה חוץ מאבא של מירהג'י. הוא היה אומר לדבורה, אמהּ, "אני יוצא לזרוק את הזבל," ומירהג'י היתה הולכת מיד לחלון חדרה המשקיף לגינה ורואה אותו מתכווץ בין הענפים והגבעולים כדי להגיע לפח. היא העריצה אותו. אבא של מירהג'י לא פחד מכלום.

אבל מירהג'י גם ידעה בוודאות שכשרוּבֶן הרלב יוצא מהדירה והולך לזרוק את הזבל, הוא לא יחזור הביתה כל כך מהר. מהפח הוא ימשיך הלאה, בשביל הקיצור שעובר בין שני הבניינים בשיכון שממול, לפגוש את "האישה" שגרה שני רחובות מכאן. היא ידעה, כי מדי פעם היא עקבה אחריו. היתה לו שיטה לאותת ל"אישה" בפנס קטן שנשא בכיס, ומירהג'י היתה רואה את אלומת האור מרפרפת על התריס שבקומה השנייה בבניין שלה. בדיוק חצי דקה אחר כך "האישה" היתה מופיעה למטה, למול עיניה הפעורות של מירהג'י, שעמדה בפיג'מת פלנל תכולה מאחורי גדר הבניין, מסומרת למקומה.

"כאן יא מא כאן," מתערבת לי העג'וזה בשעה שמירהג'י מספרת לי את הסיפור הזה. היה או לא היה.

מה זה חשוב אם היה ככה או לא, במוח של מירהג׳י זה מה שנשתל, וזהו זה.

באותם ערבים דבורה הרלב היתה יושבת על הספה בסלון שפנה אל הרחוב, תפוסה חזק באיזה מאמר בעיתון "לאשה", וכשרוּבֶן היה שב הוא תמיד התלונן בפניה: "שוב הזיזו את הפח מהמקום והייתי צריך לסחוב אותו מהבניין השני." או שהיה אומר לה: "פגשתי את אמנון מהוועד, הוא לקח אותי לראות את ההצפה במקלט הציבורי." ולפעמים היה אומר לה: "שכחתי אם נעלתי את האוטו. חניתי רחוק, אני הולך לבדוק." וזה היה הסימן של מירה לכך ש"האישה" עדיין שם וששום דבר לא נגמר.

מירה היתה בטוחה שהיא רואה הכול. כבר אז הראייה שלה היתה מיוחדת. היא ראתה דברים שאף אחד אחר לא ראה, וגם היו לה אמצעי ראייה ייחודיים. בטח לא בעיניים. היא ראתה במחשבות, בבטן, בחלומות. בעיקר בחלומות.

וככה ראתה מירה גם את "האישה", שאת שמה ידעה היטב אבל נשבעה שלעולם לא תעלה אותו על דל שפתיה. לפעמים, כשהיתה משתרעת על המיטה בחדרה הצופה לגינה ועוצמת עיניים, היתה רואה את "האישה" פוסעת בצעדים קטנים אל מאחורי הבניין שלה, בשיכון שממול, ברחוב המקביל לרחוב מעלות הלב, ואת רובן, אבא שלה, מושיט את ידיו ואוחז בידיה. מירהג'י היתה מקללת את "האישה" שתיחנק בשנתה, ואחר כך מסבירה לעצמה שכל זה קורה בגלל שכשהוא עם "האישה" יכול רובן הרלב להרכין את ראשו כדי להתבונן לתוך עיניה, וברור שזה הרבה יותר נוח מאשר עם דבורה, אשתו, אימא שלה, שגבוהה ממנו בחצי ראש.

אחר כך היתה מירהג'י פוקחת את עיניה ונוטלת לידיה את הספר שקראה בו קודם לכן אבל לא קוראת בו עוד, כי מחשבותיה נדדו.

אותות ממירהג׳י

"היא רודפת אחרייך,״ כותבת לי מגדת־העתידות־של־הקפה־דה־מרקר בהודעה פרטית. ״היא עוקבת אחרייך כל הזמן. היא מאוהבת בך קשות. תיזהרי ממנה.״ ושלושה סימני קריאה.

״היא מסוכנת, תיזהרי ממנה,״ המַגֶדֶת שבה וכותבת, ״תאמיני לי, אני מכירה כאלה, תיזהרי.״

״היא מזל דגים,״ היא מציינת, "ודגים לא מתאים לך בכלל."

"איך את יודעת?" אני כותבת לה בחזרה.

"תאמיני לי," היא חוזרת. "אני עוקבת אחריה, היא נכנסת לכל הפוסטים שלך, וגם לכל הפוסטים שאת נכנסת אליהם, היא קוראת כל מה שאת כותבת, לא שמת לב שהיא תמיד מגיבה?"

כשאני נמצאת ברשת החברתית של ה״קפה דה־מרקר״ כולי פליאה על חוקי העולם החדש שלתוכו נקלעתי. כבר חלפו כמה חודשים מיום שפתחתי שם בלוג והעליתי אליו ציורים, והמון חברים חדשים כותבים לי תגובות. אבל איך רואים רגשות בעולם כזה? אני לא מבינה.

ועם זאת, אני שומעת ״היא מאוהבת בך״, ומתחילה להתעניין.

לימים תספר מירהג׳י: ״עשיתי לדָלי אלף סימנים כדי שהיא תראה אותי ותשים לב אלי סוף־סוף.״

אני אוהבת שהיא אומרת ״סוף־סוף״; אני מרגישה מין כאב כזה, שמח, שהיא היתה צריכה להתאמץ כל כך. איזו אטומה לסימנים הייתי. ועדיין אני כזאת. הרבה פעמים היא אומרת לי: "בטח המון התאהבו בך, ואת כזאת מטומטמת שאת לא רואה כלום."

בדרך כלל אני מתייחסת לזה כמחמאה.

מירה גרין התאהבה בי אהבה וירטואלית. מאז אני חייבת לאינטרנט את חיי. עד שהיא ראתה אותי הייתי בלתי נראית. אפילו אני בעצמי לא ראיתי את עצמי.

אז הסיפור הזה הוא גם על איך השארתי הכול מאחורי והלכתי למקום שבו נגליתי לעין.

ממי ודדי

להורים שלי אני קוראת ממי ודדי. לא בגלל שאנחנו אנגלים, אנחנו עיראקים. אבל כשהם עלו ארצה ונולדתי הם עדיין לא ידעו עברית. הם לא רצו לדבר איתי ערבית, רצו שאגדל חופשייה בארץ החדשה בלי מטענים של עבר פרובלמטי, אז הם דיברו איתי אנגלית. עוד לפני שנקלטו פה הם כבר קלטו.

התביישתי לקרוא לאימא שלי ״ממי״ ליד ילדים אחרים, אבל ידעתי שאם אקרא לה ״אימא״ היא לא תענה לי, מפני שלא תזהה את עצמה בקריאה שלי. לכן ליד חברותי לא קראתי לה בכלל.

הרכב סודי

לאישה שהצילה את חיינו קראנו ״הקוסמטיקאית״. היא הורידה שיער מכל חלקי הגוף וכל הנשים בירושלים הלכו אליה.

"אימא שלך היא אישה מיוחדת, אין הרבה כמוה," היא היתה אומרת לי ומיישרת פיסת בד על ירכה השמאלית. הייתי מתבוננת בה, אולי כדי לקלוט סימנים של חנופה, אבל מה שראיתי היה משהו שהתקשיתי להאמין לו, דומה יותר להערצה. "כן," הקוסמטיקאית היתה חוזרת, "אימא שלך — אין כאלה." ומציעה: "תמיד יש לי מחסור בבדים, אולי תכניסי את הרגל שלך באיזה סדין ותקרעי אותו ככה שכבר לא יהיה שימושי? תביאי לי, ושאלוהים יברך אותך על זה."

"טוב, אני אביא לך," הייתי עונה לה, וכרגיל עיני היו נתלות בתמונה הקטנה היחידה שהיתה תלויה אצלה במטבח, תצלום של שושנה אדומה, מהסוג שרואים בדרך כלל בכרטיסי ברכה.

בסירים ענקיים היתה הקוסמטיקאית מערבבת סוכר ולימון על פי הרכב סודי ששמרה רק לעצמה, והיתה עובדת קשה. ומלבד מה שעשתה לפרנסתה היתה מבשלת הרבה ותמיד בכמויות גדולות, "למקרה שיבואו מהמשפחה." ותמיד באו.

הקוסמטיקאית היתה נשואה לבעל חרדי, עבדקן עם כיפה שחורה וכרס. בשעות הפנאי שלו הוא אהב להשתלח באשתו ולהכות אותה. כעס עליה שהביאה לו רק בנות. מובן שהיא תבעה אותו בבית הדין הרבני כבר שנים קודם לכן, ומאז הם שלחו אותה הלוך ושוב בגלל שהבטיח שלום־בית. אחר כך, בבית, היה מפליא בה את מכותיו על זה שתבעה אותו.

"בושות את עושה לי, זונה, שרמוטה," היה צועק עליה ומתיישב בכורסה השקועה שלו לקרוא דברי תורה.

"בישיבה האחרונה בבית הדין," היא סיפרה לי, "ישבו שלושה שחורים, כל אחד עם זקן יותר ארוך מהשני. וזה שיושב באמצע אומר לי, 'תחזרי הביתה לבעלך. הוא אוהב אותך.' אמרתי לו, 'כבוד השופט, הוא מרביץ לי, הוא קורא לי זונה, ואתה רוצה שאני אחזור אליו?' והוא עונה לי, 'כן.' אז אמרתי לו, 'כבוד השופט, תן לו את אשתך.'"

מילדות הייתי רואה את אימא שלי מורטת שיער מרגליה. היתה לה שיטה מיוחדת לכרוך חוט דק וחזק על אצבעותיה במין לולאה מפותלת, שאותה הניחה באצבעות פשוקות על האזור שרצתה ״לנקות״. בידה השנייה החזיקה בקצה החוט כשהוא עובר בין שיניה, ובפעולה מתואמת להפליא, אצבעות־יד־פה, היתה מושכת בחוט, לוחצת את הלולאה המפותלת ומהדקת אותה על השיער. השיער היה נתפס בפיתול, ואז ראשה של אימא שלי, עם החוט בין השיניים, היה מניף את עצמו מעלה — והשיער היה נתלש.

בשלב הזה תמיד עצמתי עיניים בבעתה.

״זה ממש לא כואב לי,״ היא היתה אומרת, ״כבר התרגלתי.״

היא היתה גמישה להפליא בתהליך הזה ועוררה בי התפעלות. שעה ארוכה היתה מקדישה לטקס הזה, שיער על הרגליים נחשב מקולל. פעם ניסיתי ללמוד ממנה איך עושים את זה, אבל החוט נקרע לי שוב ושוב ואף פעם לא הצלחתי להגיע לסנכרון הנדרש.

ה"קוסמטיקאית" קיצרה לנו דרכים. בהינף אחד של סמרטוט, שהידקה לנוסחת הסוכר־לימון שלה שמרחה עלינו, ״ניקתה״ לנו אזורים שלמים.

תמיד השתאיתי ממעברים מהירים; איך ברגע אחד "מלוכלך" הופך "נקי", "אין" הופך "יש", ובכלל, איך החיים יכולים להתהפך ברגע.