מהלכים בין העומדים הוא הספר השלישי בטרילוגיה ששמה לה למטרה להציג תמונה עדכנית, "רזה" ורציונלית של האמונה היהודית, מפילוסופיה (הספר […]
מבוא
ספר זה הוא השלישי בטרילוגיה המנסה לשרטט תמונה שיטתית מלאה ובו בזמן “רזה” של התיאולוגיה היהודית. הספר הראשון עסק במישור הפילוסופי של הדיון, כלומר בעצם קיומו של אלוהים ובמחויבות לציווייו. בספר השני בחנתי את התחום שקרוי “מחשבת ישראל”, והצעתי בו תמונה “רזה” של תיאולוגיה יהודית מינימלית שעליה ראוי וניתן להגן. טענתי שתמציתה הייחודית של היהדות היא הציווי, או נכון יותר ההלכה. זה המישור שמייחד את היהודי מול שאר בני האדם, ואת היהדות מול שאר תפיסות העולם והדתות. באופן טבעי, הדבר מביא אותי כעת לספר הנוכחי, האחרון בטרילוגיה, שעוסק בהלכה.
ההלכה היא החלק הנורמטיבי של התורה שבכתב ובעל־פה, זה שמכיל את הציוויים שהתורה מטילה עלינו. זהו החוק של התורה. בגלל שהדיון כאן עוסק בתחום נורמטיבי, הוא יהיה בעל אופי שונה מזה של שני הספרים הקודמים, בעיקר ביחסו למקורות. הספר הראשון עסק בפילוסופיה ומטבע הדברים התעלם לחלוטין מהמקורות שלנו ומקורות בכלל, שכן סוגיות פילוסופיות הן אוניברסליות ולכן למקורות תורניים אין משמעות רבה לגביהן. הספר השני שעסק בסוגיות של מחשבת ישראל ותפיסת עולם יהודית אמנם נגע קצת במקורות, אבל ניסיתי להראות שמעמדם של מקורות סמכותיים בהקשרים מחשבתיים ועובדתיים הוא מוגבל מאוד. טענתי בו שאי אפשר לדבר על סמכות בתחום המחשבתי. בשל נושאו של הספר הנוכחי, ההלכה, שלגביה בהחלט יש מקום לדבר על סמכות ומעמד של מקורות, אשתמש בו שימוש רחב יותר במקורות בהשוואה לספרים הקודמים. אבל גם בו אנסה להבהיר ולחדד את עצם ההיזקקות למקורות, את היחס בין המקורות השונים (למי יש סמכות ועד כמה) ואת מעמדם בדיון ההלכתי והמטא־הלכתי. אנחנו נראה כאן שגם בדיונים ההלכתיים המקורות מקבלים במקרים רבים יחס מוגזם, ובעצם זהו אחד הלקחים העיקריים של הספר הזה. בדרך כלל, כשאביא כאן מקורות שאינם סמכותיים (כלומר לא תלמודיים, אלא מהראשונים והאחרונים) הדבר מיועד לטענה מסוג של “ממה נפשך”: להוכיח שגם לשיטת הדוגלים בשיטה שנסמכת על המקורות יש ראיות, או לפחות היתכנות, לתפיסה המוצעת כאן.
הספר מנסה להקיף מכלול רחב מאוד של נושאים, אבל לא את כולם. מטרתי כאן היא לשרטט תמונה מלאה של פסיקת הלכה, סמכות, שינויים בהלכה, הלכה ומוסר, הלכה ומציאות, הלכה ומודרנה, ובעצם לדון בהלכה מלמעלה (אבל לא מבחוץ). שאלות חשובות ומעניינות שהן שאלות הלכתיות לא יידונו כאן, שכן ענייננו הוא באופן התנהלותה של ההלכה ופחות בתכניה. כמובן שאופן ההתנהלות הוא עצמו נושא הלכתי ומטא־הלכתי, וכמובן שמהתכנים עצמם ניתן ללמוד גם על ההתנהלות, ולכן כמובן לא אמנע לגמרי מעיסוק בתכנים הלכתיים ספציפיים. הדיון הוא כללי וא־זמני, אבל הוא ממוקד ומופנה כלפי שאלות שעולות ומטרידות רבים בדורנו. בכל זאת אדגיש שאין בכוונתי ליצור תרגום של ההלכה לדורנו הנבוך, אלא לערוך בירור של ההלכה כשלעצמה. למיטב שיפוטי והבנתי בירור שאינו אפולוגטי של ההלכה כשלעצמה וניקוי המסך מתוספות לא נחוצות, עונה על רוב ככל הקשיים ומייתר את הצורך באפולוגטיקה. אני אנסה להראות זאת לכל אורך הספר.
ספר זה הוא פרי של מאמץ רב שנים לגיבוש תפיסת עולם הלכתית מלאה, מתוך תחושה שהתפיסות הרווחות של ההלכה מביאות לאיבון ולאובדן הרלוונטיות של חלקים ניכרים ממנה. ומאידך גיסא, התביעות מבחוץ לשינוי ורענון לוקות גם הן במקרים רבים באי הבנות ובסטייה מדרכיה של ההלכה. מטרתי בספר היא להציג תמונה ביקורתית של המסורת ההלכתית אבל לעשות זאת מבפנים. מדובר בתמונה שונה שכרוכה בוויתור על כמה הנחות יסוד מקובלות אך לדעתי חסרות בסיס או לפחות לא הכרחיות, שהשתרשו והשתגרו והביאו אותנו למצב הנוכחי.
אני מנסה כאן להציג תמונה שלמה ועקבית של ההלכה ולבחון מה עולה ממנה, ובעיקר להראות שיש דרכים להיחלץ מתחושת המחנק ומן ההתאבנות שהשתלטו עליה. מטרתי העיקרית בספר אינה להוכיח את התזות שלי בוודאות גמורה, אלא לטעון להיתכנותן. טענותיי בעיקרן עוסקות בשאלה מה אינו מחייב והיכן ניתן לגעת, ולצורך כך די לי בהצבעה על היתכנות הלכתית של הרעיונות הללו. מכאן יובן שהמקורות שמובאים בספר לא מציגים תמונה מלאה של מגוון האפשרויות אלא רק מדגימים אפשרות הלכתית שאני מצדד בה. בהחלט ייתכנו מקורות אחרים ועמדות שונות שלא ייסקרו כאן. לכל אורך הספר אני מציג את עמדתי שלי, ולא את זו של הרמב”ם, רב אשי, רבי יוסף קארו או כל חכם הלכתי אחר.
על כן, גם בספר זה כמו בקודמיו אני שם דגש על הסברה, ההיגיון והניתוח המושגי, ובעצם יותר על המסגרת המחייבת והמחויבת ופחות על המקורות (בספר אנסה לעגן זאת כגישה נכונה יותר גם ביחס לבירורים ההלכתיים עצמם). אוסיף כי גם בבירורים הלכתיים אין דרכי להיכנס להכרעות משיקולים טכניים, כלומר דרך ספירת מקורות ובחינת מעמדם הסמכותי זה מול זה, אלא לבחון את הנושא, מושגיו ומקורותיו, מנקודת מבט של סברה והיגיון. הדברים קל וחומר לגבי שאלות מטא־הלכתיות.
התמונה שתוצג כאן אמנם מאתגרת כמה מהתפיסות המקובלות לגבי ההלכה, אך למיטב שיפוטי בהחלט לא חורגת ממנה. אני מצפה מהקורא לגשת אל הספר ולשפוט את מה שכתוב בו מתוכו ולא דרך מוסכמות והנחות יסוד מקובלות, גם אם הן נראות לו מובנות מאליהן. הקורא אמור להחליט האם התמונה המוצגת כאן לפחות אפשרית, והאם היא אפילו מסתברת והגיונית, ולבסוף עד כמה היא מאפשרת מעורבות שלנו בלימוד ובהכרעה ההלכתיים כמו גם בגיבוש תמונה מטא־הלכתית ומתודולוגית.
ככלל, שני החלקים הראשונים של הספר מדברים על המסגרת שבתוכה מתנהלת ההלכה. זהו דיון עקרוני ומופשט במקומה של ההלכה בתוך המכלול התורני וביחס למכלולים מקבילים. התמונה השיטתית של ההלכה עצמה מוצגת בספר בעיקר בחלקים הבאים שלו (השלישי עד העשירי). החלק האחד־עשר עוסק ביישומים של התמונה הזאת לגבי יחס ל”אחרים” שונים. החלק השנים־עשר עוסק גם הוא ביישומים, והפעם בשאלות של מדינה ומודרנה. החלק השלושה־עשר עוסק בהשלכות כלליות יותר של התמונה הזאת (ולא ביישומים שלה). היישומים הם דיונים בשאלות הלכתיות ספציפיות לאור התמונה הכללית שמוצגת בספר, ואילו החלק האחרון עוסק בהשלכות של התמונה המוצעת כאן, כלומר במשמעויותיה לגבי גדלות בתורה ועבודת ה’.
אסיים בשתי הערות. ראשית, בגלל רוחב היריעה ועומס הנושאים איאלץ כאן לקצר. במקרים שאצטרך ואוכל, אסתפק בהפניות למקורות שבהם ערכתי דיון מפורט יותר. את כל המאמרים שלי, גם במקרים שאפנה למקור מודפס, אפשר למצוא באתר שלי, שו”ת ומאמרים. ההפניות לאתר מכוונות כמובן גם הן לשם. שנית, המקורות התורניים שמצוטטים כאן לקוחים מפרויקט השו”ת של אוניברסיטת בר אילן אלא אם צוין אחרת.
אהוד – :
ניכר שהכותב הספר לא מבין לעומק מהי תורה שבעל פה.
לכן חושב שדברים שהתקבלו בסיני הם בהכרח יותר חשובים מדברים שהאומה הישראלית קיבלה
על עצמה במהלך הדורות.
הניסיון שלו להתמודד עם סוגיות בוערות בחברה הדתית (למשל להטבים) לא מוגדר כמו שצריך,
נוטה להצגה חלקית של הדברים, ואין ספק שהוא כולו מוטה לדעות רפורמיות.
מיותר לחלוטין ולא תורם כלום לעולם ההלכתי ולדיונים המאד חשובים שקיימים.
לוותר.