ביארני אוחז כבר שנים במכתב מהלגה, האישה שאיתה חלק אהבה אסורה ורוויית תשוקה. האישה שהציעה לו לעזוב את אשתו ואת […]
1
קוֹלְקוּסְטָדִ’יר,
יום כריתת ראשו של יוחנן המטביל 1997
הלגה היקרה,
יש אנשים שמתים מסיבות חיצוניות להם. אחרים מתים כי המוות שוכן בתוכם מימי קדם ונכרך סביב עורקיהם הפנימיים. אבל כולם ימותו. איש־איש בדרכו. חלק מתמוטטים ארצה באמצע משפט. אחרים נפרדים מהעולם בשלווה מתוך חלום. האם החלום כבה כמו מסך בסופו של סרט? או שמא החלום פשוט משנה צורה ומקבל בהירות חדשה וצבעים חדשים? והאם בעל החלום מרגיש בכך באופן כלשהו?
אוּנוּר שלי מתה. לילה אחד היא מתה מתוך חלום, כשאיש לא היה לידה. יהי זכרה ברוך.
אני עצמי יצור די סביר, וזאת מבלי למנות את הנוקשות בברכיים ובכתפיים. הוד מעלתה הזִקנה עושה את תפקידה. ישנו כמובן הרגע הטבעי הזה שבו אדם מביט בנעלי הבית שלו וחושב שיגיע היום ונעלי הבית שלו יעמדו שם, אבל לא יהיה מי שייכנס לתוכן. אבל היום הזה יגיע — לַכול זמן ועת לכל חפץ, כמו שכתוב. מספיק חיים נשפכו והציפו את חזי. זכיתי לטעום מהם — מהחיים. זו האמת לאמיתה, הלגה שלי.
אח, הפכתי לזקן חסר תקנה שנהנה לחטט בפצעים ישנים כנראה. אבל לכל אדם יש דלת. וכל אחד רוצה להוציא את האני הפנימי שלו מבעד לאותה הדלת. והדלת שלי היא דלת ישנה בדיר הכבשים של אבא, שם השמש זורחת בין החרכים, בקרניים ארוכות ודקות בין הקורות הרעועות. אם החיים קיימים היכנשהו, הם ודאי נמצאים בחרכים. וכה עקומה וצנומה ושחוקה היא הדלת שלי, עד שכבר אינה מצליחה עוד להפריד בין הפְּנים לחוץ. ואולי זה בדיוק מה שטוב בנגר — שהוא לא מושלם, שבעבודה שלו יש סדקים וחרכים שמאפשרים לאור השמש ולחיים להיכנס דרכם.
בדומה לכל בני האדם, אצטרך גם אני לעבור דירה בקרוב, הלגה שלי. ולפי קורות ההיסטוריה, אנשים מנסים להקל מעליהם את העול לפני שהם יוצאים למסע כזה. מובן שקצת מאוחר לכתוב לך עכשיו את המכתב הזה, כשכולם פחות או יותר מתים או סניליים, אבל בכל זאת אשרבט משהו. אם זה לא מתאים לך, פשוט תזרקי לפח. למילים שלי יש כוונות טובות. תמיד איחלתי לך כל טוב ותו לא, ואת זה את יודעת, הלגה שלי.
הָלְתגְרִימוּר שלך נפטר בסוף החורף. הוא כבר לא היה מסוגל לבלוע בשנה שעברה בגלל הסרטן ולא הצליחו להכניס לו אוכל, להר האדם הזה. הוא נגמר להם בידיים בבית החולים והיה עור ועצמות כשביקרתי אותו בפברואר. זה היה מראה מצער, יהי זכרו ברוך.
ובעצם שיהיו ברוכים כולם גם יחד, אלה שעוד מנסים לשרוד ואלה שניסו.
מָרְטֶיין אחייני אסף אותי מבית האבות וזכיתי לבלות את שיאו של הקיץ בתוך חדר עם נוף ולהביט לעבר החווה שאת והלתגרימור גרתם בה בעבר. אני נותן למחשבותיי לשוטט כאן בסביבה על פני כל המדרונות שמפיצים ניחוחות של אור השמש מימים ימימה. זה המרב שאני יכול לעשות בימים אלה.
אונור שכבה על ערש דווי במשך חמש שנים, ומתוכן — במשך ארבע שנים וחצי ביקשה למות. במובנים רבים, יצאתי מהתקופה הזאת שבר כלי. אני גם לא מבין מה עבר עליה. אט־אט, כאילו כל הטוב שבה התהפך והתחלף בהתקטננויות על דברים זניחים. אם שפכתי מיץ פירות או נתקלתי באגרטל פרחים בזמן שטיפלתי בה בחדר, נאלצתי לשמוע שאני “שלומיאל מחורבן”, “חסר תועלת בכל מטלות הבית”. אולי קשיות העורף הזאת הייתה קיימת עמוק באופייה אבל פרצה החוצה רק לקראת הסוף?
היא הפסיקה לצאת מהמיטה וסירבה לאכול, נעשתה כחושה מאוד ופשוט שכבה והתכלתה בעצב בלתי נראה. רוחה המוכרת לכולם מימים ימימה הלכה ונרקבה. כן, רוחה נטשה אותה. היא הפכה פוגענית ורגזנית, לא משנה בכמה מסירוּת נעטפה וטופלה. היא פשוט הפכה תשושה וחולה מאוד, נוסף לכל שאר הדברים. ואסור לשפוט את החולים כפי ששופטים את הבריאים. ראיתי את תכול עיניה מתעמעם ומשחיר כמו השמים מעל ההרים והרגשתי כאילו אני אמור להיות שם ולארח לה לחברה, בהתחשב במצבה. הרגשתי שהיא אומללה בשל מצבה, אומללה כי הגיעה לחיים האלה ואומללה בגלל הדרך שבה חייתה אותם. הוכרזתי כנבל איום שהוליך אותה שולל לאורך כל חיינו המשותפים. בקור מקפיא כקרח היא אמרה לי שמעולם לא אהבתי אותה. ואז הביטה אל הריק.
הרעפתי עליה חיבה כמיטב יכולתי. קניתי לה עיתונים וקופסאות שוקולד. הצגתי בפניה תמונות שלה ושלי בערימות החציר בגְרוּנְדִיר, בחווה הישנה, במדפי הדגים, רכונים לכיוון דגי פיקה ובקלות חצי מיובשות, תמונות שלנו אוספים ברווזים ופאפינים קטנים באִיונים, תמונה שלי מגרד עור של גור כלב ים ומתקן את הסירה במוסך, של אונור בחווה עם ארגז החלב על הגב, ופשוט כל אור השמש שהצלחתי לצלם במהלך חיי במצלמת הפולארויד הישנה. באחת התמונות הבחנו בנצנוץ דמותך מרחוק כשעבדנו בחציר יחד, לפני שהוּלְדָה נולדה. היא הצביעה עלייך ואמרה: “היית צריך לקחת אותה. לא פרה עקרה כמוני. תמיד רצית אותה, לא אותי.”
היא הדפה מעליה את האלבום. היא הביטה למרגלות המיטה בעיניים חלולות. ריחמתי עליה. הרגשתי שאהבתי את הקשישה החלושה וחסרת האונים הזאת, את היצור חסר התקווה הזה שלא היה לו איש בעולם מלבדי. הרגשתי שפעלתי נכון כשטיפחתי את החווה הקטנה שלנו יחד איתה כל השנים. אחרת, מי מלבדי היה דואג לה? דמעות זלגו על לחייה כמו גלים זעירים של צער. מחוץ לבית האבות שלנו ירד הערב, והתנועה בכביש החלה לדעוך. זוהר מנורת הרחוב הציץ מבעד לחלון החדר וזרח באור קלוש על לחייה הלחות מדמעות.
ואז היא מתה. באמצע הלילה. באמצע חלום.
אין עדיין תגובות