מבוא

בעיצומו של מסע שיִט במורד נהר הטואיצ’י הגועש בהרי הג’ונגל של בוליביה, החליטה קבוצתנו — שכללה ארבעה אנשים — להתפצל. קרל, גיאולוג אוסטרי שהיה המדריך שלנו, ומרקוס, מטייל שוויצרי, בחרו לצאת מהג’ונגל בדרך הקצרה והבטוחה ביותר — הליכה של 40 ק’מ במשך ארבעה־חמישה ימים אל הכפר הקרוב ביותר. עקבותיהם נעלמו לעד.

שותפי הישראלי למסע ואני המשכנו לשוט בנהר לאורך כ־200 ק’מ של ג’ונגל בראשיתי, עד שתאונת שיט בנהר הפרידה בינינו. מסע שהחל כטיול קליל בעמק נהר קסום הפך למלחמת הישרדות. איש מאיתנו לא היה אמור להישאר בחיים.

הרפסודה שלנו התנגשה בסלע גדול לא הרחק מגדת הנהר ונתקעה שם. הסלע ניצב מעל מקטע מדורג של אשדות ומערבולות. מקץ ניסיונות חוזרים ונשנים לחלץ אותה, כששעת השקיעה הולכת וקרבה, היה ברור שאם לא ניטוש אותה ונגיע לגדה, נסבול מהיפותרמיה עקב קור הלילה המקפיא באזור ההררי, ושבעקבותיה ניפול לנהר ונטבע.

החלטתי לקפוץ לנהר ולשחות אל הגדה; התוכנית היתה לכרות שרך שמשתלשל מאיזה עץ ולהשליך אותו כחבל אל חברי יוסי גינסברג. דבר ראשון, חשבתי, נחלץ את התרמילים שלנו, ואז אמשוך את יוסי לחוף מבטחים.

קפצתי למים והצלחתי לשחות אל הגדה. אבל כשהשקפתי אל מעלה הנהר, ראיתי לחרדתי את רפסודת הבלזה מתנדנדת על הסלע, והבנתי שעוצמת הקפיצה שלי מחרטום הרפסודה שיחררה אותה מהסלע. צעקתי ליוסי, ‘זרוק אליי את הנעליים והמצ’טה!’ אך ברגע שאלה נחתו על הגדה, נסחפה הרפסודה לעבר סדרת האשדות המדורגים במורד הנהר. יוסי הנדהם זעק בייאוש, ‘קווין, אתה עוזב אותי!’ ולמרות חומרת המצב זה נשמע לי כמעט מצחיק כי… מי בעצם עוזב את מי?

גזירת גורל אילצה אותי להתמודד עם סביבה עוינת ובלתי סלחנית כשלרשותי רק הבגדים שלעורי ומצ’טה, והציבה אותי בפני דילמה מוסרית: לצאת מהג’ונגל בהליכה, או לסכן את חיי בחיפוש אחר חברי הנעדר.

בסופו של דבר המשכתי בחיפוש אחר יוסי. יצאתי למסע רגלי סביב הקניון, התמודדתי עם גשמי זעף כבדים, רעב, תקריות של כמעט־טביעה ואפילו הסתתרות מיגואר מאיים — הכול במאמץ נואש לקחת אחריות על טעות שנבעה מעודף ביטחון עצמי של בחור צעיר. כמה וכמה פעמים הייתי על סף מוות.

הלכתי במורד הנהר עד שכפות רגליי הפצועות מנעו ממני להמשיך הלאה. לא הייתי מסוגל לעמוד על הרגליים, הבנתי שסיכוי היחיד להציל את עצמי הוא להיכנס לנהר ולהניח לזרם לשאת אותי אל הכפר היחיד ששכן בג’ונגל הפראי הסובב אותנו. לא ששתי לכך עקב הטראומה של כמעט־טביעה שחוויתי למחרת תאונת הרפסודה. עם זאת, ידעתי שעונת הגשמים עומדת להתחיל, ואם אישאר במקומי, אלכד בשטח שיוצף במים הגואים. המחשבה על גסיסה איטית ומוות בייסורי רעב הייתה גרועה פי כמה מהפחד מטביעה. בלית ברירה נכנסתי אפוא לנהר.

הבעיה שלי לא היתה להגיע אל הכפר. ידעתי בערך מה המרחק שלי ממנו, והייתי מנוסה בנהרות גועשים מהירי זרימה. היה ברור לי שהזרם יישא אותי בפרק זמן של יום אל נקודת היציאה מהנהר שלרגלי הכפר. החשש העיקרי היה שלא אצליח לזהות אותה ואאבד את הסיכוי האחרון להינצל, שכן הכפר היה חבוי במרומי הרים מיוערים אי־שם מעליה.

שעות רבות נישאתי עם הזרם במורד הנהר, עד שאחר הצהריים שני ציידים, שעמדו במים הרדודים שבמפגש הנהר עם יובל גדול שלו, הצילו אותי. הם העלו אותי אל סירתם ושטו איתי הלאה. בשעת בין ערביים עַָגַנו בנקודה סתמית לאורך הגדה.

לא היו כל סימן או רמז להימצאותו של כפר מעלינו. אלמלא התמזל מזלי ודרכי הצטלבה בדרכם, היה גורלי רע ומר.

כעבור שבועיים — לאחר חיפוש אווירי אחד בלבד בשטח גדול יותר מפי שניים משטחה של מדינת ישראל, ובתום מאבק כושל בשלטונות הצבא לקבלת סיוע נוסף — הצלחתי לארגן מסע חיפוש נוסף אחר יוסי בסירת מנוע. מצאנו אותו ביום האחרון לחיפושים, על סף מוות.

סיפורי זה מתאר את מערכת היחסים בין שלושה מטיילים — שוויצרי, ישראלי ואני, האמריקני — לבין מורה הדרך האוסטרי שלנו במהלך הרפתקה של חודש באמזונס הבוליביאני, ואת שני מסעות החיפושים וההצלה בפרק זמן של חודשיים.

לְסיפור, לכל סיפור, אין אמת אחת; מספר גרסאותיו כמספר העֵדים לו. כל פרשנות היא אישית, מושפעת מניסיון חייו של המספֵּר, ועשויה להשתנות ככל שהוא מתבגר ומתפתח. כמו כן, עובדת היותי אב לשני בנים בוגרים, שטיילו בעולם וחוו בעצמם אתגרים בטבע, השפיעה מן הסתם על נקודת המבט שלי על אותו מאורע דרמטי ומשמעותי בחיי.

זהו ניסיון להתיר פקעת זיכרונות מן העבר הרחוק על אודות מאורעות ואנשים ולבנות מהם סיפור עקבי ברור. יש זיכרונות הנותרים צלולים כבדולח חרף הזמן שחלף; שיחות אחדות שנטלתי בהן חלק במהלך ההרפתקה יצוקות במוחי כמו עופרת. זיכרונות אחרים מוחשיים פחות, אבל גם הם ממשיכים להשפיע על נפשי ומשמשים לי מצפן, המנחה את דרכי ביער של עצים גבוהים החוסמים את שדה הראייה שלי.

זו האמת שלי. זהו סיפור על אדם שנקלע לנסיבות קיצוניות שחרגו מעבר לכל דמיון, ועל קורותיו בעולם שהסתחרר ויצא במהירות מכלל שליטה.

ההרפתקה שלי החלה בינואר 1980 ונמשכה יותר משנתיים. הייתי אז בן 27, צלם טבע שהתפרנס ממכירת צילומיו באמצעות סוכן בניו יורק. טסתי לדרום אמריקה כדי לטייל בהרי האנדים ולתעד את החיים המפרכים שם. עברתי מסע ארוך וקשוח מהרי הגעש המושלגים של אקוודור בצפון אל האנדים השטוחים של פטגוניה בדרום.

באוקטובר 1981 פגשתי בלה פאס ידיד שוויצרי, שהציע לי לצאת לטרק בג’ונגל הבוליביאני איתו ועם מכר חדש שלו, גיאולוג אוסטרי בשם קרל רוּפּרֶכְטֶר. אלא שבשלב ההוא קֶסם הטיול פג אצלי, וכבר קניתי כרטיס טיסה חזוֹר לאורגון.

מרקוס שיכנע אותי להיפגש בכל זאת עם אותו גיאולוג שפגש במקרה את יוסי, חברו הישראלי, והזמין אותו ועוד מטייל או שניים להצטרף אליו לעבודתו באמזונס הבוליביאני. הוא הוסיף שלאחר הפגישה הזאת תהיה לנו הזדמנות אחרונה לשוחח לפני שדרכינו ייפרדו, וכל אחד ישוב לביתו.

למחרת מצאתי את עצמי משועמם למדי בזמן שהגיאולוג הפליג בתיאור שפע הזהב בג’ונגל שרק מצפה להתגלות. אבל משהחל לדבר על שבט אינדיאני פראי, פרימיטיבי, שרק קומץ בני אדם נתקלו בו אי־פעם, התיאור הילך קסם עליי. החלטתי אפוא במפתיע להצטרף להרפתקה בג’ונגל. ובאופן מפתיע לא פחות, מקץ ימי שיט ספורים בלבד במורד נהר שוצף למרגלות ההרים הבוליביאניים, התפצלנו לשני זוגות. כל זוג בחר בנתיב שהוביל אותו אל גורל שונה.

משניצלתי בדרך נס בידי צמד הציידים האינדיאנים, חזרתי ללה פאס כדי לארגן מבצע חילוץ ליוסי. שגרירות ישראל יצרה קשר עם ממשלת בוליביה, שהורתה לצבא לסייע בארגון המבצע. ביום האחרון לחיפושים התרחש נס נוסף עת יוסי נגלה לפתע על גדת הנהר כמו רוח רפאים בדמדומי הערב.

הייתי המום לשמוע שקרל ומרקוס לא הגיעו בחזרה ללה פאס. התקשיתי לעכל זאת, שכן איש מאיתנו לא העלה בדעתו שדווקא מסעם הרגלי אל מחוץ לג’ונגל יסכן את חייהם. ואף שעדיין לא התאוששתי לגמרי מהטראומה של הרפתקת הג’ונגל הכושלת שלי עצמי, התעשתי ואירגנתי מבצע חילוץ לחבריי הנעדרים.

זמן קצר לאחר שובי הביתה התחלתי לתעד את זיכרונותיי מההרפתקה בניסיון להבין כיצד השתבשו כל כך היחסים בין ארבעתנו, ומדוע התרחקתי מחברי הטוב ביותר מרקוס, עד שהוא נעשה לי זר גמור. נדרשו לי שנים לקלוט שההצעה שלו בלה פאס, שאצטרף למשלחת של הגיאולוג האוסטרי, לא היתה כנה ותמימה.

לפני שנים התראיינו יוסי גינסברג ואני לסרט תיעודי של ערוץ דיסקברי. באותם ימים שוחחנו רבות על ההרפתקה המשותפת שלנו. הופתעתי לגלות שהתחושות שלו אי־אז היו שונות בתכלית מהרושם שלי עליו, שהוא בחור ‘זורם’ וגמיש שנהנה מכל החוויה. משהתחוור לי הלך הרוח האמיתי שלו בג’ונגל — האי־ודאות והפחד שחש — ומשנחשפו בפניי פרטים שמעולם לא ידעתי על מרקוס, התחלתי להבין את דפוס החשיבה וההתנהלות של מרקוס. לראשונה נודע לי שמרקוס התנגד נחרצות להצעה של יוסי שהם יצטרפו אל הגיאולוג האוסטרי במסעו אל הג’ונגל הבוליביאני. הוא טען בכעס שזה לא אחראי להיכנס לסביבה מסוכנת עם אדם שהם אינם יודעים עליו דבר. אך לבסוף התעלם מתחושת הבטן שלו והצטרף להרפתקה.

‘אתה מבין שאתה הולך לסכן את חייך בחברת זר?’ מרקוס הטיח בו. אבל יוסי, צעיר ופזיז, לא נרתע אז מסיכונים והתעלם מהאזהרה.

מרקוס ידע שיש לי כרטיס טיסה חזרה הביתה. אולי הוא הניח, או קיווה, שאני אהיה המבוגר האחראי, ולאחר שאשמע את הפרטים אשכנע את יוסי חברו לוותר על מסע מסוכן כל כך בחברת זר.

יתרונם של צעירים ברגליהם החזקות ובאורך נשימתם היכולים לשאתם מרחקים ארוכים. יתרונו של מסַפֵּר מבוגר, לעומת זאת, הוא ניסיון החיים העשיר שבאמתחתו ופרספקטיבה רחבה יותר על מאורעות העבר, שאותם יוכל — בסבלנות ובכישרון — להחיות מחדש בדמיונם של קוראיו. כך הועלתה על הכתב הרפתקה זו בג’ונגל, שיצאה במהירות מכלל שליטה והביאה את משתתפיה אל פי תהום. זהו ספר על בני אדם ועל טעויות שיפוט אנושיות.

שני בניי, איל ויובל, נסעו לטייל בדרום אמריקה בתום שירותם הצבאי. יובל הזמין אותי להצטרף אליו בלה פאס, ואכן נפגשנו שם באפריל 2012. מלבד הרצון לטייל בחברתו, רציתי לחזור לנהר הטואיצ’י כדי להודות למי שטיפלו בי והצילו את חיי. אולי היתה זו בשבילי דרך לסגור פרק בחיי, פרק שהחל 30 שנה לפני כן.

כשהגענו לגדת נהר הטואיצ’י, קילומטרים אחדים מהכפר אסריאמס, זיהיתי מיד רכס הררי מחורץ במורד הנהר. בו־ברגע הוצפתי זיכרונות עזים מהכפר, מפורטים ומוחשיים להדהים, תחושה של שיט בנהר שרגל אדם לא דרכה בו.

עונת הגשמים באותה שנה התארכה בחודש, ולאחר המתנה של שלושה ימים לשיפור במזג האוויר ולהפסקת השיטפונות, ביטל מורה הדרך המקומי את מסע הרפטינג המתוכנן במורד נהר הטואיצ’י.

היינו רחוקים לא יותר מ־40 ק’מ במעלה הזרם מהנקודה שבה התקבלה החלטה גורלית ששינתה לעד את חייהם של ארבעה אנשים. זיכרונות מהמחנה האחרון שלנו עלו בי גלים־גלים, עד שלבסוף שטפו אותי כליל.