פיתולי הלב

דלה סלואן עברה ילדות קשה בצל מחלתה של אִמה. לאחר מותה הפתאומי, מחליטה דלה לצאת למסע של חייה ולחפש את אושרה. אבל כבר בתחילת דרכה מפגיש אותה הגורל עם בחור שגורם לה לשנות את תוכניותיה. תוך זמן קצר מבינה דלה שלא כל יום פוגשים בחור נדיב ומתחשב כמו וודס קרינגטון. המשיכה הפראית המתעוררת בין הבחור החסון והבטוח בעצמו ובין הנערה השברירית משכנעת גם את וודס שדלה היא האחת והיחידה.
אבל לאבא של וודס יש תכניות אחרות עבור יורש העצר של משפחת קרינגטון. קוראים לה אנג'לינה גרייסטון ונישואיה הצפויים לוודס אמורים להיות החוליה שתחבר בין שתי המשפחות האמידות ותהפוך אותן לקונצרן כלכלי בלתי מנוצח. וכשקרינגטון האב מחליט, אין דבר שיעצור אותו מלהוציא את החלטתו לפועל.
וודס ודלה מוצאים עצמם נקרעים בין אהבתם הבוערת ובין הלחצים האדירים שמופעלים על וודס לשנות את בחירתו ודלה מבינה שהמחיר שאהבתה תגבה ממנה עלול להיות כבד מדי.
פיתולי הלב הוא ספר נוסף בסדרת הספרים המצליחה "רוזמרי ביץ", מאת אבּי גליינס, שיצאו בעברית בהוצאת מודן, וקנו להם מעריצים מושבעים ברחבי העולם.

מקט: 4-20-53287

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

לפני שלוש שנים
דֶלָה

את קרן אור לי, את יחידה לי. את לי תאירי בליל אפל.

אל תפסיקי לשיר, אמא. לא עכשיו. מצטערת שיצאתי. פשוט רציתי קצת לחיות. אני לא מפחדת כמוך. אני צריכה שתשירי. בבקשה, שירי לי. אל תעשי את זה. אל תלכי אליו. הוא לא אמיתי. את לא מבינה? הוא אף פעם לא אמיתי. הוא מת לפני שש־עשרה שנים.

הייתי צריכה לספר עלייך למישהו. הכול באשמתי. היו צריכים לעזור לך ואני לא השגתי לך עזרה. אולי בכל זאת כן פחדתי… פחדתי שהם ייקחו אותך ממני.

״דלה, מתוקה, תני לי את הידיים שלך. אני צריכה לנקות אותן. תסתכלי עלי, דלה. תחזרי אלי. היא איננה, אבל את תהיי בסדר. צריך לנקות אותך. הם לקחו את הגופה שלה והגיע הזמן לעזוב את הבית הזה, לתמיד. בלי לחזור. בבקשה, דלה, תסתכלי עלי. תגידי משהו.״

מיצמצתי כדי לגרש את הזיכרונות ונשאתי את עיניי אל בְּרֵיידֶן, החברה הכי טובה שלי. היא ניקתה את הדם מידיי במטלית רטובה, ודמעות זלגו על לחייה. הייתי צריכה לקום ולנקות את כל זה בעצמי, אבל לא הייתי מסוגלת. הייתי זקוקה לה שתעשה את זה במקומי.

תמיד ידעתי שיום אחד זה יקרה. אולי לא בדיוק כפי שזה קרה. מעולם לא דמיינתי את אמא שלי מתה. רוב הזמן, כשאני מניחה לחלומותיי בהקיץ לחזור לרגע הזה, אני מרגישה אשמה. אבל זה לא ימנע ממני לחשוב על זה. תחושת האשמה לא מספיקה בשביל שאפסיק לדמיין את החופש שלי.

תמיד חשבתי שמישהו יבין שאמא שלי לא ממש בסדר. שמישהו יקלוט שאני לא איזו ילדה משונה שרוצה כל היום רק להישאר בבית ומסרבת לצאת החוצה אל העולם האמיתי. רציתי שמישהו… אבל מצד שני, לא רציתי. כי ידעתי שאם אהיה חופשייה, אאבד את אמי. אמנם ידעתי שהיא משוגעת, אך היא נזקקה לי. לא יכולתי להניח להם לקחת אותה. היא פשוט פחדה כל כך… מהכול.