"אתה מבין, זילברשטיין, אין הרבה שתופסים את זה, אבל אנחנו, הפקידים, אנחנו הבסיס המוצק של הצבא. יגידו לך שבפלמ"ח ובלח"י לא היו פקידים, שהפקיד הוא זה שמחרבן את רוח הלחימה, שחייל ופקיד זה שני דברים הסותרים זה את זה כמו בסיס וחומצה. שקר! שקר, אני אומר לך!" וסגן נפתלי הלם בידו על השולחן, "שמעתי איזה חוכמולוג שאמר 'הפקידות היא מין בורג במכונת הצבא, שאם תוציא אותו, תראה שהמכונה עובדת יותר טוב.' שקר!" צווח וקולו נשבר לרסיסי זכוכית. "לא רבים ראו גאוות יחידה של פקיד צבאי. קשה לשאת את נס הפקידות ליד לוחמים עזי נפש, טייסים וקציני ביון הפועלים בחשאי. אבל דע לך, טר"ש זילברשטיין, שפקיד החש גאווה במקצועו, והפקידות היא מקצוע, מקצוע מורכב מאוד, פקיד גאה הוא אדם שלם יותר, חזק יותר, בעל תעצומות נפש רבות יותר מהנועז שבלוחמים…"
לסגן-אלוף איצ'לה, המשתעשע בהבערת לבנון, יש חולשה לפקידים צבאיים. אחרי שאיבד את הפקיד החביב עליו, צביקה, בפעולה נועזת ומיותרת לחלוטין בעורף האויב, הוא יוצא למרדף נקמה חסר מעצורים ברחבי דרום לבנון, ומגייס לעזרתו את טר"ש יעקב זילברשטיין, הידוע גם בכינוייו "קובה'לה", "כובע" ו"ברקס". יעקב הוא הפקיד הצבאי המושלם, ושם, בצפון הפרוע של מלחמת לבנון הראשונה, הוא הופך לגיבורו עטור התהילה של רומן מסחרר המשלב ריאליזם מעודן, הומור מטורף נוסח 'מלכוד 22' ופנטזיה ים-תיכונית ליצירה מחשמלת אחת, ישראלית להפליא.
'צפון פרוע' הוא הרומן הראשון של שמעון ריקלין, יליד ירושלים. קדם לו קובץ הסיפורים 'תום הילדות', שראה אור בהוצאת חרגול.
קטגוריות: סיפורת עברית
32.00 ₪
מקט: 4-497-1099
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
פרק ראשון
1.
"כוס אמ-אמק!!!"
יעקב נבהל, אך ליבו של הנהג לא היה נתון לו. בעודו יורה את קללותיו, לחץ בכוח על דוושת הגז של הפייסטה הכתומה שקירטעה במאמץ רב במעלה הדרך לירושלים. המגבים הצליחו אך בקושי להסיט את הגשם, והשמשה שבה והתערפלה. הנהג היכה בהגה, מקווה שבכוח המהלומות תואיל המכונית להזדרז. "אני מקווה שאתה לא ממהר במיוחד," רטן.
"אני… בעצם אני…" התחיל יעקב לומר, אך עד מהרה חזר בו, חושש להכביד על הנהג הנדיב שאסף אותו למכוניתו. "לא, לא," אמר, "זה בסדר, אני לא ממהר בכלל," ושב להפנות את מבטו החוצה. לאחר גניחות ואנחות הצליח גוש הפח הכתום-חלוד להגיע לישורת שאחרי שואבה, והתחיל להידרדר במורד. יעקב השקיף אל התהום שענני חלב מילאו אותה, גולשים אל הכביש, ונדמה היה לו שעוד רגע יישאו העננים את המכונית מעלה-מעלה, והיא תשייט לה מרצונה החופשי באין קרקע של ממש מתחת לגלגליה, והנה הם, יעקב והנהג העצבני שחיוך מרוח לו כעת מאוזן לאוזן, מרחפים מעל עין-חמד, נוסקים מעל לקסטל, ועוד מעט נוחתים בירושלים.
אתה שוב נסחף, נזף יעקב בעצמו, והביט קדימה אל השמשה הנחשפת ומתערפלת חליפות. שוב אתה עף לך בעננים שלך.
"אני לא אומר אל תקרא ספרים," היה אביו אומר לו שוב ושוב, "להפך, חשוב לקרוא ספרים. אבל למה סיפורים? תקרא גיאוגרפיה תקרא חשבון – זה עוזר בחיים. סיפורים זה רק מפריע. ואם אתה ממשיך לחלום אותם גם ביום, אם אתה עף לך על העננים כשפה למטה צריכים אותך, אז אנחנו עמוק בבוץ."
יעקב נעץ את עיניו בכביש, אך ענני החלב וחזיון הרחיפה שוב איימו לסמא את רוחו. במאמץ רב דחק את המראות אל מחוץ לעיניו, מנסה לשוב אל קרקע המציאות הרטובה, החלקלקה.
זה כבר לא משנה, שלח את ידו אל צווארו וּוידא שכפתור חולצתו העליון פרוף, את הבחינה הפסדתי. ואחר-כך – אף אחד לא יודע מה יהיה. עכשיו הם יוכלו לשלוח אותי לאן שירצו, רחוק או קרוב, אפילו לאכול אבק בנגב או למקום עוד יותר גרוע, ואמא תהיה עוד יותר חולה. יעקב השתיק את הרהוריו שקולה הנרגן של אמו עלה שוב ושוב מתוכם, יונק את החיוּת מגופו ומותיר את המועקה במקומה הקבוע בבטנו. מסכן מיקו, מה יהיה איתו? איך הוא יגמור את הקורס? הוא בחיים לא יעבור את הבחינה. בטח אם לא אשב איתו כל הלילה.
2.
לפני קצת יותר משעה, באמצע השיעור על טופס 630 – טופס הידוע יותר בשמו "טופס תלונה" – באו לקרוא לו.
כמה נפלא, חשב יעקב כאשר שמע לראשונה על טופס 630, כמה עוצמה יש בדפים האלה. הנה, בעזרת פיסת נייר מצליח צבא ההגנה לישראל לשמור על הסדר הטוב. לכאורה נייר פשוט וזול, אך כמה כוח הוא מקנה למי שממלא בו את השורות הריקות, וכמה צער וכאב יש בו למי ששמו ודרגתו ומספרו האישי מופיעים בראשו. הטופס כבר לא היה סתם טופס בעיניו, כי אם משפט צבאי המתנהל כהלכה, שכל מהלכיו משתלבים אלה באלה כבהצגת תיאטרון עשויה היטב, וכבר דגדגו אצבעותיו של יעקב בתשוקה להניח את ידו על טופס 630 שכזה, לאחוז בעט ולמלא באותיות את החללים שמעל הקווים, ולהיווכח, הלכה למעשה, שהנייר אכן קורם עור, גידים, מדים, כומתה ועמידת דום, וחייל ניצב למולו כנאשם שכל אשמתו זועקת מפניו עד שיוכח אחרת. היו רגעים שיעקב עצמו היה מוכן להיות נאשם כזה, ולא היה לו אכפת במה יאשימו אותו, ובלבד שיראה במו עיניו כיצד מתמלא לו הטופס, וכיצד תובע ושופט נאספים על-מנת לשפוט אותו ולהניע את טחנות הצדק הצבאיות.
יעקב כמובן חלם שוב, חלום צבאי אמנם, שהרי יעקב מעולם לא עמד למשפט צבאי, ואם הכל ילך כשורה, כמו שהיה עד עתה, לעולם גם לא יעמוד.
בטירונות היה יעקב חניך מצטיין, ובסיומה אף זכה לדרגת טר"ש. כעת, בסוף השבוע, עמד לסיים בהצטיינות גם את הקורס לפקידים צבאיים כלליים, ומפקדיו ניבאו לו קריירה מפוארת כפקיד צבאי, שכן היטיב למלא את הטפסים שאת משמעותם וייעודם למד בקורס, ואף עשה זאת בכתב יד נאה, כמו שעשה בוועדת קישוט בבית-הספר וברשימות שהכין בסניף הדואר של שכונת בקעה.
אלא שבאותו בוקר חורפי וגשום התעוררה בעיה כלשהי, אשר בגללה עמד עדיין בדום זקור, למרות שמפקדו העביר אותו זה כבר לעמידת נוח. יעקב לא ידע מה הבעיה, אך דמיונו לבוש המדים כבר סבר שאולי עבר עבירה על פקודות מטכ"ל, והנה-הנה הוא עומד לעלות על 630.
יעקב, שבדרך-כלל היה מהלך כמי שאינו יודע מה יעשה בידיו הארוכות וכיצד יישאו אותם קביים גבוהים הקרויים רגליו את גופו הארוך, עמד כעת מתוח, וכל אורכו אומר חיילוּת. ואילו סגן נפתלי, גוץ שהכריס ופיתח לו אחוריים אדירים מחמת ישיבה ממושכת על כס הפיקוד של הקורס לפקידים צבאיים, נע מאחורי שולחנו באי נוחות, כיושב על כדור של בצק שהולך ותופח תחתיו.
שעה ארוכה כחכח סגן נפתלי בגרונו, פשפש במסמכים שהיו מונחים לפניו ומשמש בהם, ניסה להישיר מבטו אל עיניו של יעקב, קם ממקומו והביט מבעד לחלון אל הגשם המציף את חלקת הדשא הקרוחה שמחוץ ללשכתו, עד שלבסוף, משמיצה את כל ביטויי אי הנוחות, זמזם האינטרקום.
"אמרתי לך לא להפריע לי," רעם סגן נפתלי על פקידתו, מודה לה בסתר ליבו על שגאלה אותו ממחשכי הצד האנושי של תפקידו.
"מצטערת. התקשרה הפקידה של קש"ל פצ"ן. איצ'לה לא נותן מנוחה. דורש חייל."
כאילו לרגע הזה חיכה נפתלי. גופו הקטן צמח פתאום לגובה ואף התרחב לא מעט, מצמצם את היחס שבין נפח אחוריו לנפח חזהו. כריזמה החלה בוהקת ממצחו, והוא אמר בשקט אך בתקיפות, כאילו היה אלוף-משנה או לפחות סרן, "תגידי לפקידה של קש"ל פצ"ן, שגם אם יתקשר הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו, ושר הביטחון יבוא הנה למשרד, וראש הממשלה יזמן אותי אליו – סא"ל איצ'לה לא מקבל חייל. נקודה."
סגן נפתלי השתתק לרגע, ואז אמר בקול רך, "לא, אני אגיד לה את זה בעצמי. מה היא אשמה? תגידי לה שאתקשר אליה אחר-כך."
"חשבתי ככה." קולה של הפקידה נשמע מרוצה והתנתק.
אט-אט חזר סגן נפתלי לממדיו הטבעיים, אל פכירת אצבעותיו והתפתלות כתפיו, עד שלבסוף, בטרם תתפוגג לגמרי דמות המפקד הכריזמטי, פלט, "עזרא צלצל."
3.
יעקב נחרד. בטח אבא קילל את עזרא ביידיש המחורבנת שלו, ועזרא ישר, בלי חוכמות, התקשר לסא"ל מוטי שדיבר עם סגן נפתלי, ועכשיו מסלקים אותו מהקורס, והוא לא יהיה קל"ב יותר, יזרקו אותו לאחד המקומות הנוראים שעליהם סיפר לו עזרא, ואמא תעשה את המוות לכולם.
"אתה צריך לנסוע הביתה," אמר סגן נפתלי. זהו. בזה תם הקורס, ובזה תמה הקריירה הצבאית המפוארת שציפתה לו בצבא ההגנה לישראל.
"אבל, המפקד," ניסה יעקב להציל את חייו, "יש רק עוד שלושה ימים עד סוף הקורס, ואני…"
סגן נפתלי הביט בחייל העומד לפניו, בבְּרֶקס הזה שעזרא, המילואימניק של בסיס ההדרכה לפקידים, בלבל לו את המוח בעניינו, ולרגע אחד ארוך לא ידע את נפשו. הוא סקר את הטר"ש המגולח למשעי, שנעליו היו חלומו של כל רס"ר, שמדי הא' שלו היו נוקשים מעמילן עד כדי סכנה ושקפלי מכנסיו המגוהצים היו חדים כתערו של אהרן הספר הצבאי, ואט-אט השיב לעצמו את עשתונותיו.
"חייל!" רגז סגן נפתלי בהקלה. נוח היה לו לזעוף על חייליו מאשר לבשר להם בשורות בלתי צבאיות. "אתה נוסע הביתה. נקודה."
"כן, המפקד," השיב יעקב כילד נזוף. סגן נפתלי אימץ את כל שרירי הרוך שהיו בו.
"אתה מבין, זילברשטיין," אמר בקול חנוק, "אמא שלך חולה. חולה מאוד. אתה חייב לנסוע הביתה."
צחוק של הקלה נפלט מפיו של יעקב, וכעת נשם לרווחה.
"חייל!" הקשה סגן נפתלי את קולו.
"לא, המפקד," נבעת יעקב מעצמו ומאימת מפקדו, "אתה מבין, אמא שלי מאוד קשורה אלי, וכשהיא מתגעגעת היא נעשית חולה, ואבא שלי הולך לעזרא שיתקשר לצבא, המפקד."
משלא זכה למענה, המשיך יעקב לנסות את מזלו. "אולי אני אגמור קודם את הקורס, ואחר-כך, בשישבת אולי, אני אסע הביתה?"
סגן נפתלי הביט ביעקב בחשד. עשרים ראיונות הוא עורך מדי ערב, ובתשעה-עשר מהם מבקשים ממנו חייליו לצאת הביתה כי סבתם מתה בשלישית, והנה עומד מולו הברקס הזה, ולא זו בלבד שאין הוא צוהל לקראת יציאה הביתה שלא מן המניין, הוא עוד מציע הצעות משלו, וכמעט מתחצף אליו, וכל זאת על-מנת לסיים את הקורס.
"עזרא התקשר," אמר סגן נפתלי קצרות, "הוא אמר שזה רציני."
האינטרקום זמזם.
"כן, יפית."
"התקשרו מיד-לבנים, בקשר לחדר הזיכרון של צביקה."
כל גופו של נפתלי, ובעקבותיו גם זה של יעקב, התקשח. בקושי חודשיים חלפו מאז נהרג צביקה בלבנון, וכבר היה למיתוס בבית-הספר לפקידים. מותו יישר את גבם של המפקדים בבית-הספר, ואפילו יעקב חש אי נעימות על שעליו להיות קל"ב.
"תגידי להם שהיום גומרים לסייד שם," התעשת סגן נפתלי, "ומחר הם יכולים לבוא ונארגן הכל."
האנדרטה וחדר הזיכרון לצביקה, המדריך והפקיד הצבאי היחיד בתולדות בית-הספר שנפל בקרב, נראו כעת לסגן נפתלי כדבר של מה בכך לעומת הקושי שלו לדבר עם החניך העלוב שעמד לפניו.
"סע הביתה, חייל," פקד, "אם הכל בסדר, תחזור בערב, מחר, מתי שתוכל."
"אולי…"
"סע הביתה, חייל, 'חת שתיים שלוש, זוז!"
4.
נהג הפייסטה לחץ בכל כוחו על דוושת הדלק, אונס את המכונית לעלות את הקסטל בהילוך שלישי. "סוחב כמו בובה, מה?!" זעק.
יעקב לא ידע מה לומר. נדמה היה לו שהמכונית לא זו בלבד שאינה מתקדמת, אלא אף מחליקה לאחור על המים שכיסו את הכביש.
"לעזאזל," שוב הלם הנהג הנדיב על ההגה, ובידו השנייה הסיט את ידית ההילוכים, "לפחות בשני תסחבי." המכונית התקדמה אמנם, אך מהירותה לא עלתה על זו של הליכה מהירה.
"אתה לא צוחק, מה?" אמר הנהג בחשד.
"צוחק?" נדהם יעקב, "אני לא מבין במכוניות," שיקר בהתנצלות.
"אה." נרגע הנהג, "אתמול קניתי אותה. ברביעי היא תעלה לך את הקסטל, הוא נשבע לי, המוכר, ועוד רגע אני צריך להוריד לראשון."
"אבא שלי אומר," ניסה יעקב להרגיע את מיטיבו, "שעם אוטו צריך הרבה מזל והרבה כסף."
"אתה לא צוחק, מה?"
"לא," אמר יעקב, וגיחוך של מבוכה נפלט מפיו, שהרי מה יש כאן לצחוק. "אני לא מבין במכוניות," שיקר שוב. דבר ראשון צריך לבדוק את הקומפרסיה, זכר את דבריו של נתן, השכן המכונאי שלהם. הנהג הביט ביעקב, ויעקב ניסה בכל כוחו להעלות על שפתיו חיוך מפייס, אך הנהג לא התפייס כלל.
"כוס אמ-אמ-אמ-אמממק," עצר הנהג את המכונית בשולי הכביש מייד כשהגיעו אל פסגת הקסטל. "רד." יעקב בהה בנהג וחיפש בעיניו רמז לבדיחה שלא הבין. כל הנדיבות, החן והחסד שייחס יעקב לנהג נעלמו כלא היו. עיניו בלטו מחוריהן בחמת זעם.
"רד, אני אומר לך," צעק, "צא החוצה, בשביל שתצחק לי בפרצוף עצרתי לך, יא חתיכת חרא?!" ידו של יעקב חיפשה בהיסוס את ידית הדלת. לא צחקתי, רצה לומר, לא רק כדי לא לרדת, אלא גם משום שחש שהוא מואשם שלא כדין, ואולם מהבעת פניו של הנהג הבין שמוטב שלא יאמר מילה נוספת. הוא יצא, וברגע שנסגרה הדלת פרצה המכונית קדימה, והחלה שועטת בירידה.
5.
"תגיד, ברקס," שאל סגן נפתלי לאחר שיעקב הצדיע לו ופנה לצאת, "העזרא הזה, מהו שלך?"
יעקב עמד נבוך. "עזרא," גמגם, "הוא… עבדתי אצלו בסניף הדואר."
"לא קרוב שלך?"
"לא."
"וסא"ל מוטי?"
"המפקד?"
"סא"ל מוטי, מפקד הענף, הוא גם לא קרוב שלך?"
"לא, המפקד."
"הבנתי."
יעקב חיכה שסגן נפתלי ישחרר אותו.
"אוקיי," אמר סגן נפתלי במרץ, מחזיר לעצמו סוף-סוף את שרביט הפיקוד, "בפעם הבאה שאמא שלך חולה, או מתגעגעת אליך, או רוצה לתת לך נשיקה, שתעשה את זה דרך קצין העיר, ואם לא נוח לה, אז דרך הרמטכ"ל, ברור?"
"כן המפקד?" יעקב לא הבין דבר.
"חופשי!"
כאשר הגיע יעקב לפנייה למוצא היה כבר רטוב לגמרי וגופו רעד מקור. כומתתו דמתה לפטרייה שהתהפכה על ראשה, על בגדיו נראו כתמי עמילן, הקמט החד שבמכנסיו התמוסס וקהה, ומן הסוודר הצבאי, אשר במצוות אמו מעולם לא נפרד ממנו, זרמו נחלי מים. רק נעליו עדיין הבריקו, והטיפות הכבדות שפגעו בהן החליקו וגלשו אל הכביש.
מה את חושבת לך, חבטו אגרופים של תיסכול בתוך קרביו, איך אוכל להיות קל"ב אם לא אגמור את הקורס? מה את רוצה ממני? רק בשבילך אני עושה את כל זה. כולם מבינים את זה. למה את לא מבינה?
ובאמת כולם הבינו זאת. אפילו הרב-סרן בבסיס המיון.
"אז מה, חייל," ניסה הרב-סרן המבוגר, כמעט קשיש, להישמע חביב בעודו נוטל את תיקו האישי של יעקב לידיו, "איך צה"ל שלנו מוצא חן בעיניך?" יעקב לא ידע מה עליו לומר.
"זה נכון?" הראה הרב-סרן את התיק לאשה לבושה אזרחית שישבה לצידו. האשה נענעה בראשה בחיוב.
"בדקנו פעמיים," אמרה.
"אז מה, חייל," שאל הרב-סרן במבטא צרפתי מעושה, "מה תרצה לעשות בשביל מדינה?" האשה ציחקקה.
"אני צריך להיות פקיד, המפקד."
הרב-סרן הציץ ביעקב בגיחוך משועשע.
"פקיד, חייל? למה לא מפקד, חייל? למה לא רמטכ"ל?" יעקב שתק. "לפי מה שכתוב אצלנו, חייל," אמר הרב-סרן בנימה של סודיות, "תוכל להיות כל מה שתרצה. כל מה שתרצה, חייל!"
יעקב רצה לומר שהכל כבר מסודר, כי עזרא הרי דיבר עם סא"ל מוטי ועם סגן נפתלי, אלא שהרב-סרן תקף שוב.
"אף פעם לא רצית להיות טייס? או לפחות," הנמיך הרב-סרן את קולו תוך שהוא מקיש באצבעו על התיק שלפניו, "איש מחשבים?"
"אני צריך להיות פקיד, המפקד," חזר יעקב ודיקלם, אינו שומע את חריקת השער הרחב שפתח לפניו הרב-סרן.
"אני לא מבין את זה," פנה אל האשה. האשה נטלה את התיק והחלה מעיינת במסמכים הרבים שהיו בתוכו. "אה," אמרה לבסוף, "הנה."
הרב-סרן הביט במסמך, המהם ומלמל משהו באכזבה, החזיר את כל המסמכים אל התיק והתכונן לרשום את מסקנתו.
"בסדר, בן יחיד, שואה וכל זה, אבל אתה, חייל," הסתקרן הרב-סרן, "מה אתה רוצה?"
לשאלה הזאת לא היה יעקב מוכן. שוב ושוב חזר עזרא ושינן לו את אשר יאמר בכל פעם שיצטרך לעמוד בפני קצינים כמו הרב-סרן הזה.
"אני צריך להיות פקיד," חזר יעקב על דבריו כמי שכפאו שד.
"כן, אבל…" התעקש הרב-סרן ומייד ויתר, "כן, כנראה שאתה באמת צריך להיות פקיד," אמר ביובש.
כעת, בגשם השוטף, לראשונה מאז התגייס, עוררה בו הנימה שבה דיבר אליו אותו רב-סרן תחושה של אי נעימות. תחילה הרי היה חביב, אחר-כך נדמה היה ליעקב שעוד מעט יקום ממקומו ליד השולחן ויחבק אותו, ואחר-כך? ומה זאת אומרת "אתה יכול להיות כל מה שתרצה," מה יש כאן לרצות? אני רוצה להיות פקיד, אמר יעקב לעצמו, אך המילים לא נשמעו לו נכונות. אני צריך להיות פקיד. זהו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צפון פרוע”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות