מיכל, סטודנטית ובת למשפחה דתית, נכנסת להריון מגבר נשוי. אביה מגרש אותה מהבית. היא מוצאת מקלט אצל אידה, אלמנה ערירית […]
1
רחש צמרות העצים וציוץ הציפורים הפרו את הדממה שאפפה את בית הקברות המקומי. הרוח הקלילה של שעות בין הערביים נשבה וציננה במקצת את להט קרני השמש, שקפחה על ראשיהם של קומץ האנשים שהתגודדו סביב הקבר הטרי. מיכל הביטה מבועתת באנשי חברה קדישא, שהורידו את הגופה העטופה לבן אל הבור והחלו מכסים אותה בעפר. הפחד השתלט עליה ואגלי זיעה ניגרו על מצחה. היא הרגישה שגודעים בגופה עם כל תנועה של כלי החפירה, וכשהגופה כוסתה כליל, החלה לעכל את משמעות אובדנה של האישה היקרה אשר פרשה עליה את חסותה. יבבה חרישית נפלטה מגרונה והדמעות שטפו את פניה.
האופן הפתאומי שבו הסתלקה מחייהן בשעת בוקר מוקדמת הותיר אותה מבולבלת וחסרת אונים. קארין העירה אותה משנתה והתלוננה שסבתא לא מתעוררת להכין לה שוקו. הפחד שמשהו נורא אירע הקפיץ אותה מהמיטה והיא מיהרה לחדרה של אידה. אידה נהגה להשכים קום מדי בוקר. הפעמים הבודדות שבהן נשארה שוכבת במיטה היו רק כאשר חלתה, ואז מיכל הייתה קמה ומטפלת בבתה ובאידה החולה. מיכל אהבה להתעורר כשניחוח הקפה עולה מהמטבח, ולמצוא את קארין ישובה על הכיסא טובלת בשוקו את עוגיות השוקולד צ'יפס שאידה אפתה במיוחד עבורה. קארין תחבה את העוגיות לפיה בהנאה גלויה, מותירה עקבות על פניה ומכתימה את כתונת הלילה.
"אלוהים," קראה מיכל בבהלה למראה פניה הקפואות של אידה, אשר שכבה מצונפת וחסרת תנועה מתחת לשמיכה. מיכל החזיקה בידה וגילתה שאין דופק. היא ניסתה לעסות את לבה כפי שראתה באחד מאותם סרטי מדע שצפתה בהם בטלוויזיה. משלא זכתה לתגובה כלשהי, קיוותה שלא הגיעה מאוחר מדי.
"סבתא חולה," פלטה מבולבלת לעבר קארין, שעמדה מפוחדת בפתח החדר, ורצה לטלפון להזעיק עזרה.
אני חייבת למצוא סידור לילדה, חשבה כשקארין נצמדה לרגלה בעודה ממתינה לאמבולנס. מיכל ניגשה שוב אל הטלפון והתקשרה למשפחת שריקי, השכנים מהדירה התחתונה. נועה, בתם בת השש־עשרה, נהגה לשחק עם קארין מעת לעת, והשתיים נקשרו זו בזו. עתה הם נרתמו מיד לעזרתה, עזרו בסידורי הלוויה ואף השגיחו על קארין וטיפלו בה כל אותו היום.
אידה זלמנוביץ הייתה אלמנה חשוכת ילדים שכל משפחתה נכחדה בשואה, לכן רק קומץ אנשים ליווה אותה למנוחתה האחרונה. היא נקברה לצד בעלה המנוח, כמו שביקשה ממיכל. באחד הערבים, בשעה שצפו יחד בטלוויזיה, החלה אידה מספרת על חייה עם בעלה, שגם ממשפחתו לא נותר זכר לבד מקרוב רחוק שלא שמר על קשר אתה לאחר מותו. באותו ערב הזכירה אידה את עניין חלקת הקבר שרכשה לצדו, ובדרך אגב ציינה את אשר היא מבקשת ממנה לעשות ברגע שיגיע זמנה להסתלק מן העולם. מיכל נזכרה כיצד התחלחלה אז וביקשה מאידה שתפסיק לדבר שטויות, אולם עתה התברר לה שאידה הרגישה שקצה קרב, שכן עברו רק כמה שבועות מאז אותה שיחה.
"את רק לצלצל לו," הדהדו מילותיה באוזניה של מיכל כשהוציאה את כרטיס הביקור של עורך הדין מארנקה, והודיעה לו בקול שבור על פטירתה.
הלוויה הסתיימה, אולם מיכל נותרה עומדת דומם, ממאנת להיפרד, וכשאחרון המלווים עזב, אחז עורך הדין כסוף השיער בזרועה, ואמר שעליהם ללכת לקבל את פני המנחמים שבוודאי יגיעו לביתה של אידה. משך כל שעות הערב הגישה מיכל תה ועוגיות לשכנים ולמכרים המעטים שהגיעו והרגישו צורך לשוחח ולדבר על אודות אידה. כולם חזרו ואמרו עד כמה מאושרת הייתה אידה בשנים האחרונות, מאז עברה מיכל לגור אתה, ובאיזו גאווה הציגה את קארין כנכדתה גם בפני אלה שבקושי הכירה.
בתום יום ארוך ומתיש הסתגר עו"ד קסטל בחדרה של אידה עם ערמת המסמכים שמיכל מסרה לידיו כפי שאידה ביקשה, וכשסיים נפרד ממנה וביקש שתיגש למשרדו כשתתפנה. נוכח מבטה התמה נפנף בכמה מהמסמכים שבחר לקחת למשרדו ואמר:
"יש עוד כמה עניינים שעלינו לטפל בהם יחד."
מיכל הייתה בשנה הראשונה של לימודי תקשורת באוניברסיטת בר אילן כאשר עיניה לכדו את המודעה על הלוח בקמפוס. היא רשמה את מספר הטלפון, ועוד באותו ערב התקשרה לאידה זלמנוביץ. שבוע לאחר מכן עברה להתגורר בביתה. אביה לא אהב את הרעיון שתתגורר עם אישה זרה והעדיף שתחזור הביתה לבאר שבע מדי יום. הוא לא הבין מדוע בחרה להרחיק עד אוניברסיטת בר אילן כאשר יכלה ללמוד באוניברסיטה המקומית. מיכל לא התרגשה מהטרוניות האינסופיות של אביה, והוא נאלץ לקבל את רצונה כפי שקיבל את החלטתה לרדת לעבוד באילת כפקידת קבלה במלון מיד עם תום שירותה הצבאי.
אידה ומיכל התחבבו זו על זו ומצאו שפה משותפת. באותם ערבים מיכל לא הרבתה לצאת, ואף דחתה את הצעותיהם של מחזריה. היה לה די והותר מהגבר שאתו בילתה את הקיץ האחרון. כך מצאה עצמה מארחת חברה לאישה לבנת השיער ולמודת הסבל, שהייתה בודדה עד כאב, והקשיבה בסבלנות לאותם סיפורים על חייה כנערה צעירה בעיירה קטנה בדרום גליציה. כבר אז, עוד בטרם נישואיה, החלו ההתנכלויות האנטישמיות כלפי היהודים בעיירה, וסבה, שהיה רב העיירה, העלה את האפשרות שיעלו לארץ ישראל. הסיפורים חזרו על עצמם, אולם בכל פעם נשמעו אחרת בשל התוספות והשינויים שאידה הכניסה בהם.
מיכל מצאה שקט ושלווה בביתה החדש, והייתה משוכנעת שהצליחה להתגבר על אהבתה לגבר ששבר את לבה. כשגילתה שהיא בהיריון ממנו והיה מאוחר מכדי לבצע הפלה, הייתה המומה. למעשה, הייתה זאת אמה שהרגישה שמשהו אצלה אינו כשורה, ומיכל מצאה עצמה בחודש הרביעי להריונה. אביה רתח מכעס ודרש שתינשא לבחור, וכשמיכל אמרה שזה בלתי אפשרי מאחר שהוא עדיין נשוי, השתולל מזעם. הוא הגדיל לעשות כאשר התעקש שתשהה ב"בית אוריה", המרוחק קילומטרים רבים ממקום מגוריהם, עד הלידה. תחילה לא הבינה מיכל מה טיבו של אותו בית שהזכיר אביה, וכשאמה נכנסה לחדרה מאוחר יותר היא הסבירה לה שזהו מקום המעניק חסות לנערות ולנשים אשר מצאו עצמן הרות ללא שום מסגרת שאליה יוכלו לשוב עד ללידה, והיו אף כאלה אשר קיבלו מהם את מלוא הסיוע לאחר שהחליטו לגדל את ילדיהן בעצמן. אביה גם עמד על כך שתמסור את התינוק לאימוץ ותחזור ללימודים. וכך להסתיר את עננת הבושה שאיימה להכפיש את שמה הטוב של המשפחה, חשבה בלעג כל אימת שנזכרה באותם רגעים, ולא הצליחה להבין לאן נעלם אותו אבא שאהב ופינק אותה ללא הרף.
אידה לא הבינה מדוע מיכל מסתגרת שעות ארוכות בחדרה, והדאגה כרסמה בתוכה ככל שחלפו השעות. כשהערב ירד ומיכל טרם יצאה מחדרה, אידה, שלא יכלה לשאת עוד את חוסר הוודאות שבהתנהגותה המוזרה, ניגשה לברר מה קורה ונעמדה מול הדלת הסגורה. היא הטתה את אוזנה כדי להיטיב לשמוע את קצב נשימתה. אולי היא ישנה, חשבה ולא רצתה להפריע. תחילה נשמע רק שקט מבפנים, אולם לפתע נחמץ לבה כשיבבות חנוקות הגיעו לאוזניה. בעדינות פתחה את הדלת ונעמדה מרחק פסיעות אחדות מהמיטה. מיכל שכבה מכווצת כשכל גופה נרעד מבכייה שהתגבר כשחשה בנוכחותה של אידה. אידה היססה לפני שניגשה אליה, ולא ידעה מה עליה לעשות. מיכל נשאה אליה את מבטה, ולמראה עיניה התפוחות והאדומות משעות ארוכות של בכי, התיישבה אידה לצדה וניסתה לדובב אותה. היא ליטפה ברוך את תלתליה הזהובים, שהזכירו לה עד כאב את אחותה הצעירה שנרצחה עם אמן בדרך לאושוויץ, ודיברה על לבה עד שמיכל נרגעה וסיפרה לה על התסבוכת שאליה נקלעה.
אידה התעקשה שעל מיכל להמשיך בלימודיה ופינקה אותה במשך כל זמן ההיריון, למרות מחאותיה של מיכל שחשבה שאידה עשתה כבר די והותר בעבורה. מיכל ידעה שעליה לצאת לעבוד אם ברצונה לגדל את התינוקת בעצמה. אידה לא שעתה לדבריה ומיהרה להרגיע, "את כמו בת שלי, ואני לעזור לך."
קארין, שזה לא כבר מלאו לה שלוש שנים, התקשתה להירדם ולא חדלה מלשאול "מתי סבתא אידה תחזור?" הסבריה של אמה שהן לא ישובו עוד לראותה לא הועילו, ומיכל נותרה חסרת ישע מול השאלות הרבות ששאלה. כשנרדמה לבסוף הביטה בבתה הנמה את שנתה, עדיין מלטפת את תלתלי הזהב שלראשה, וחשבה כיצד ייראו חייהן מעתה. דמעות הציפו את עיניה כשניסתה להעלות בדמיונה מה היה עולה בגורלן ללא תמיכתה ועזרתה של אידה. מיכל ידעה שהיא חייבת רבות לאישה היקרה והנפלאה שפרשה עליהן את חסותה. עכשיו, משסיימה את לימודיה בהצטיינות והחלה לעבוד, היו לה תוכניות רבות לפצות את אידה ולגרום לה נחת ולו רק במעט על כל אשר עשתה למענן. היא מחתה את דמעותיה בגב ידה, ומחשבותיה חזרו ליום שבו נאלצה לעזוב את בית הוריה לבלי שוב, וביתה של אידה הפך לביתה שלה.
הבית שבו התגוררו היה קטן וכלל סלון ששימש גם כפינת אוכל, שני חדרי שינה ומרפסת קטנה מלבד המטבח, השירותים והמקלחת.
כשקארין גדלה והחדר היה צר מלהכיל את שתיהן, מיכל הציעה לאידה שהיא תעבור לגור במרפסת, ואידה נתנה את הסכמתה לאחר שמיכל סירבה לעבור לגור יחד אתה בחדר השינה. מיכל רצתה לרכוש לעצמה מיטה וארון אופנתיים יותר, אולם חששה לפגוע באידה, שהייתה קשורה לכל חפץ בביתה והלינה ללא הרף על המטבח החדיש שהרכיבו בשבילה במסגרת "שיקום שכונות". גם אריחי הקרמיקה מעל הריצוף המיושן והמרקיב לא מצאו חן בעיניה, שלא לדבר על המקלחת. מכל השינויים והשיפוצים שהבית עבר אהבה אידה רק את החלונות, והיא נהגה למרקם מדי שבוע. מיכל נאלצה להעביר את הספה, שהייתה בת יותר משלושים שנה, אל המרפסת, ואפילו הצליחה לגרור לשם את ארון הפורמייקה מבלי שתצטרך לפרקו. כאשר ראתה את הסיפוק על פני אידה, שמחה שוויתרה על הרעיון לרכוש רהיטים חדשים לעצמה. על הקיר המפריד בין המרפסת לסלון תלתה מראה ומדפים, שעליהם הניחה את תכשירי הטיפוח והאיפור. היא העיפה מבט מסביב והייתה מרוצה מהתוצאות שהצליחה להשיג. את חדרה של קארין צבעה מיכל בגוון ורדרד, ואידה התעקשה לעזור במימון רכישת הריהוט לחדר…
מיכל נאנחה ויצאה מחדרה של קארין על קצות בהונותיה. לפתע נחרדה למחשבה שמעתה לא רק שתיאלץ לשאת בכל נטל התשלומים, אלא גם תצטרך לפנות את הבית ולשכור דירה משלה. מוטרדת וחוששת מפני העתיד לבוא, עצמה את עיניה ושקעה בשינה טרופה.
אין עדיין תגובות