החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

צייר הזכרונות

מאת:
מאנגלית: צילה אלעזר | הוצאה: | 2017-02 | 352 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

כבר מילדות בריאן חולם חלומות יוצאי דופן. כל חלום הוא מתקופה היסטורית אחרת ובריאן חווה בו אירוע מכונן שאכן התרחש. לאחר כל יקיצה הוא מצייר לפרטי פרטים את מה שחווה ומגלה שהחלום הקנה לו מיומנויות חדשות.

כשבריאן פוגש את לינז, גנטיקאית פורצת דרך, החיבור ביניהם הוא מיידי ועוצמתי.  הוא מבין שהיא המפתח להבנת חייו הלא רגילים, והיא יודעת שבידיו נמצאת התשובה לחלום אכזרי שהיא חולמת מאז שהיתה ילדה.

מסעם המשותף מוביל אותם אל צוות מדענים שנספה בתאונה מסתורית רגע לפני חשיפת תגלית שתשנה את פני האנושות. במהלך חקירת התעלומה נרקם בין בריאן ללינז סיפור אהבה מסעיר המתממש בתקופות שונות, משחר ההיסטוריה האנושית.

צייר הזיכרונות הוא רומן רב עוצמה שקשה להניח מהיד, המתפרש על פני שש יבשות ואלפי שנים.

גוונדולין וומאק ילידת טקסס, היא בוגרת החוג לתאטרון באונ' אלסקה, ובוגרת החוג לבימוי וקולנוע של מכון קליפורניה לאמנויות.

צייר הזיכרונות שזכה לשבחי הביקורת הוא ספרה הראשון.

מקט: 4-99-2058
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הציורים היו תלויים בחושך כמו רוחות רפאים. רבים לאין־ספור. אף לא סנטימטר של קיר נותר פנוי. העיניים שניבטו מהבד נראו חיות בחושך, בהו בסביבתן כמו בתהייה איזו אלכימיה שיגרה אותן אל המקום הזה.

בלופט של האמן עמדה אווירה תעשייתית, עם החלונות דמויי הלגו, קירות הבטון ורצפת המלט. תריסר גלילי פשתן בלגי נשענו בפינה ליד ערמת עצים להתקנת מסגרות. ארבעה כני ציור עמדו במעגל במרכז הסטודיו, בד מוכן לשימוש נח על כל אחד מהם. על פני השטח של כל בד בהקה שכבת גיר לבן שנמרחה ושויפה לשלמות דמוית אמייל, בטכניקה ששימשה בתקופת הרנסנס כדי להשיג ריאליזם כמעט צילומי. האמן הזה ידע זאת היטב.

הציורים עצמם היו אוסף אקלקטי. כל תמונה הנציחה תקופה אחרת בהיסטוריה, מקום אחר בעולם. ועם זאת היה לציורים דבר אחד במשותף – בכולם תוארו הרגעים האינטימיים ביותר בחייו או במותו של מישהו.

בציור אחד נראה סמוראי כורע על הטאטַמי – המחצלת – שלו, ומבצע סֶפּוּקוּ. הוא היה לבוש בלבן הטקסי, ודם נקווה באמצע גופו. ההתאבדות הטקסית תוארה בפרטים קשים לצפייה, והייסורים שעל פניו של הסמוראי היו מוחשיים שעה שנעץ את הלהב בבטנו. מאחוריו עמד "עוזרו" מוכן, וחרב הוואקיזאשי שבידו בתנוחה מתאימה לעריפת ראשו של הסמוראי. בציור הבא נראה איש משמר קיסרי רכוב על סוס, גורר אסיר בשדה בפרס העתיקה. והלאה משם על הקיר בהה זקן חבוש בטורבן במרחק, כאילו הוא מאתגר את האמן להנציח את רוחו ביום האחרון בחייו.

בסטודיו היו שלושה קירות, והחלל כולו היה סגור במחיצת משי יפנית ענקית. בצד האחר היה אזור מגורים ספרטני עם מטבח חבוי מאחורי קיר צדדי. בהמשך המסדרון היה חדר קטן יותר ולא מרוהט, פרט למזרן על הרצפה. האמן שכב עליו על בטנו, בפישוק איברים, בלי חולצה, שקוע בשינה עמוקה.

בלי שום אזהרה הוא התיישב בניסיון להשיב נשימה שנעתקה, ובתוך כך להיחלץ מחלום רב עוצמה.

"אני כאן עכשיו. אני כאן עכשיו. אני כאן עכשיו. אני כאן עכשיו," דקלם בריאן פּירס שוב ושוב באינטנסיביות נואשת, עצם את עיניו בחוזקה וטלטל את גופו קדימה ואחורה בתנועה מרגיעה. אבל אז, באותה פתאומיות בדיוק, הוא נעצר. גופו התרפה, בעיניו ניכר ריחוק שעה ששלווה מוזרה ירדה עליו. הוא קם מהמיטה.

הוא נכנס לסטודיו כמי שמהלך בשנתו, בחר כמה מכחולים והחל לערבב צבע בפָּלֶטָה משומשת מאוד, לוחש מילים ביוונית עתיקה שלא נשמעו זה מאות שנים.

ידיו נעו בביטחון מוזר בחושך. הזמן עבר בלי שירגיש. הוא צייר עד שהשעות הכריעו אותו, כבדו על גופו והפצירו בו לחדול. בכפות רגליו אבדה התחושה וכתפיו התקשו מכאב. כשבוהק שמש הצהריים הגיע אל חלונו, פילח כאב חד את ראשו, הזניק אותו משכחה כמו שעון מעורר.

אני בריאן פירס. אני עומד בסטודיו שלי. אני כאן עכשיו. אני בריאן פירס. אני עומד בסטודיו שלי. אני בריאן פירס. הוא כפה על המילים לעלות אל סף ההכרה, נאחז באמת הפשוטה שבהן כילד ששולח את ידו לאחוז בחוט של עפיפון. המילים היו הדבר היחיד שמנע אותו מלעוף משם.

רגליו של בריאן התקפלו והוא צנח ארצה, נשען על הקיר לתמיכה. ידיו התנדנדו מעל ברכיים משוכות אל גוף, זרועותיו היו מפוספסות בכל פיגמנט שעל מדף הסטודיו. חזהו החשוף גילה כתמים דומים.

הוא אילץ את עצמו לעיין בעבודותיו המאוחרות ביותר, בידיעה כי זו הדרך המהירה ביותר להטמיע את החלום. רק כשהרגיש שהוא יכול לעמוד הוא קם וניגש אל מצלמת הווידיאו בסטודיו. זו היתה המצלמה הדיגיטלית המשוכללת ביותר שכסף יכול לקנות, ובאה עם מערכת אינפרה־אדום לצילום של פעילות לילית. הוא דאג תמיד שהמערכת תהיה מוכנה לשימוש. בריאן לא היה צריך לסרוק את מה שכבר צולם כדי לדעת שהוא דיבר שוב יוונית כל הלילה, אבל ההקלטה הוכיחה שהדבר אמנם אירע.

ברוב הבקרים נמצאה לו מידה של שלווה כשצפה בעצמו מצולם. אבל היום הוא לא חש רצון לצפות בכך – החיזיון היה עדיין נוכח מדי, כמו שליח בחדר. איכשהו, בחלום הזה היו תשובות. אבל תשובות לְמה?

אוֹריגֶנֶס אַדַמַנטיוס, כומר מרומא העתיקה, פלש אל תודעתו שבוע קודם לכן, ובכל לילה מאז צייר זיכרונות מחייו של האיש. את הציור הראשון הביא לגלריה עוד קודם שהתייבש. הוא ידע שהתמונה חייבת להיות תלויה בתערוכה הבאה שלו, אך לא היה לו מושג למה.

הפתיחה נקבעה לאותו ערב. זאת היתה התערוכה הראשונה שלו בבוסטון מאז עקר אליה מניו יורק, וכל השבוע הוא השתעשע ברעיון שישתתף באירוע. אבל אחר־כך דחה אותו בדיוק באותה מהירות. הוא לא יכול להצדיק את הסיכון, כי ידע שבין כל־כך הרבה אנשים שיקיפו אותו, שהוא ילחץ את ידיהם ויצטרך להישיר בהם מבט – וברקע ציוריו שיהיו תפאורה זועקת – ייווצר קרוב לוודאי מצב מזמין אפיזודה. ואז, איך יוכל להסביר את זה?

הוא לא הופיע לאף אחת מהפתיחות שלו בניו יורק בשנה שעברה, ואחר־כך הסתערו עליו העיתונים, הציגו אותו כמעין מתבודד יהיר שמזלזל בציבור, אף שהדבר היה רחוק מאוד מהאמת. הוא הציג את עבודותיו בתקווה שבאחד הימים יבוא מישהו ויזהה את טיבם האמיתי של ציוריו, שתימצא עוד נפש בעולם שסובלת מאותה קללה. אבל עכשיו חשב שאולי התקווה הזאת בכלל הזויה, כי שנים הוא מחפש נפש כזאת, וכבר התחיל להאמין שמדובר במקרה אבוד. מאות ציורים ואף לא תשובה אחת.

בריאן שפשף את עיניו. הוא הרגיש שכאב ראש קונה לו שביתה – הצורך לנעול את מחשבותיו נהיה גדול מדי. אולי כדאי שינוח היום מהעבודה, שיֵצא לטיול ארוך בחוץ.

אך תחילה רצה ללכת לתערוכה במוזיאון לאמנויות יפות. כל השבוע התנפנפו דגלים צבעוניים ברוח ליד פנסי הרחוב במרכז העיר, והכריזו על בואה: "מסתרי מצרים והפירמידה הגדולה". בכל פעם שראה אותם, היה נדמה לו שהשביעי והאחרון שנותר מפלאי העולם הגיע לבוסטון, לכבודו בלבד. הוא תכנן לבקר בתערוכה והחליט שהיום הוא היום המושלם לעשות זאת.

הוא חטף את צרור המפתחות ויצא. במסדרון חלף על פני אחת משכנותיו לבניין – צעירה שראה רק פעם־פעמיים לפני כן. היא התגוררה בקצה האחר של המסדרון עם בעלה, ועכשיו הביטה בו במזיגה של מבוכה ופיתוי. הוא מלמל "שלום" חפוז ופנה להיכנס שוב פנימה. הוא שכח ללבוש חולצה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צייר הזכרונות”