אני שוכב במיטתי שוב, ועברתי את הלילה בשינה עד 4:25 לפנות בוקר, באותו ממ"ד שממנו נפרדתי לפני שלושה חודשים. המזגן מחמם, וכנראה שבאוקטובר עדיין השתמשתי בשמיכת הקיץ שכעת לא מספיקה…
ציפור משונה הוא קובץ סיפורים ישנים יחסית, על קיבוץ, צבא, ארצות רחוקות ואהבה, ובחוץ התותחים (שלנו) מודיעים כל כמה דקות שהמלחמה שלא די לה ודאי תמשיך ותמשיך עד אובדן צלם אנוש.
כתיבה תמיד הייתה "הדבר האמיתי" בשבילי. ביצעתי את מלאכתי עשרים שנה ברצף, עד שמטעמים מספר כינסתי את עצמי שוב, לעשות סרטים עצמאיים ולצייר את עצמי לדעת.
תקוותי היא שמחוזות הזמן והמקום הנמתחים כאן באוסף הסיפורים יותירו יותר ממחשבה אחת נודדת במוח הקוראים, וייתנו להם שוב תחושה שהכול הבל הבלים, אך שנחמד לעיתים להיזכר בכך באמצעות סיפור קצר, וזאת משום שכולנו אנשים חושבים. תקוותי היא לימים טובים יותר לכל בני האדם… ללא פשרות.
כנראה שהגיעה השעה אם כן להפוך מעט את השמיכה, להגביר את החום במזגן ולהיזכר כמה הקיבוץ שלנו היה יפה. כמו כלנית בודדת במרחב, שרוצה רק דבר אחד – שיראוה אנשים ויעריכו את יופיה קצר הימים, עד לשנה הבאה אינשאללה.
על דונדי שוורץ
דונדי (דני) שוורץ למד "אקלקטית" ולא לפי סדר: ציור, קולנוע, כתיבה, תסריטאות וצילום. פרסם מסיפוריו הקצרים בכתבי העת מאזניים, ידיעות הקיבוץ, הדף הירוק ובמקומונים באזור עוטף עזה. עוד מספריו שראו אור: משהו משל עצמו, חברה טובה ומוב וזגורי והמחפר הענקי, ... עוד >>
קטגוריות: מבצעי החודש, אהבה ותשוקה, ארץ ישראל, המלצת הצוות, סיפורת עברית
27.00 ₪
מקט: 9789655653243
טינדר & פוליגרף
בת’ ניערה את שערה השחור, שהיה רטוב עדיין מהמקלחת הקרה והחמה לסירוגין, שכה אהבה. לא שבת’ לא סבלה מנתזי מים קרים כקרח על גופה הגמיש והחטוב עדיין בגיל חמישים ואחת, אלא שאהבה יותר מכול את המעבר בין סבל ענוג לכאבו המחוספס והשמח כל כך של גופה, כאשר סובבה את ידית הברז במקלחת שמאלה והתברכה שוב במים חמימים וטובים, שעינגוה עד בלי קץ. העובדה שלפני רגע סבלה ממגע המים הקרים הייתה אולי תחליף לכוחו המרעץ של גלגל הסבל וההנאה במערכות היחסים שבחייה עם בני המין הגברי.
כעת הייתה בת’ בחלוק רחצה לבן, ספונה על הספה הבהירה שבדירת שני החדרים בקומה העשירית ברחוב קארל יוהנס גַטַה בעיר אוסלו בנורבגיה. היא דפדפה לאיטה בתוכנת הטינדר בטלפון שלה ולפתע צדה את עינה תמונת גבר בהיר שיער בשם נילס, שהיה בן ארבעים ושתיים, גרוש טרי בעל שיניים צחורות כשלג, אדריכל במקצועו, עם שני ילדים, וכל זה בטווח של 7.5 קילומטר ממקום מגוריה! נילס חייך אליה ממסך הטלפון, מעל כוסית יין אדום, כנראה באיזה אירוע חברתי, בפאב או מסעדה מהודרת. כפי הנראה היו אנשים סביבו בכל תמונותיו בטינדר, אך הוא חתך את הצדודית שלו מהתמונה ומרכז את הצופה בפניו הרגישות משהו, על גבול הפגיעות – מחמת טוב הלב הבסיסי הנובע מהן.
כאשר עשתה “סופר לייק” לנילס בן הארבעים ושתיים, מייד קפצה הכיתובית “יש לך התאמה” בטלפון שלה, ותוך רגע נוסף של פיזור נפש ונגיעה בעצמה באזור מוצנע – כתבה בת’, “היי, נראה שאנו מתאימים…”
בשבע בערב הגיעה ההודעה, “היי, בת’, רוצה לדבר?”
“הלו, כאן בת'”.
“נילס לשירותך, בת'”.
“תרצה להכיר אותי?”
“כן, בטח”.
“מה אתה אוהב?”
“באיזה תחום?”
“בחורות, נשים, אהבה”.
“מה שראיתי בתמונות שלך מסמל אולי את מה שאני אוהב…”
“וואו, אתה מהיר ממני”.
“ולך יש טעם מעולה… לא, אני צוחק”.
“הפאב, או המסעדה שצילמו אותך בתמונות – זה ב”אולדטיימר’ס”.
“לא. זה בארצות הברית, פנסילבניה. אירוע משפחתי שהיה לפני חודש”.
“היית שם לבד? אני מתכוונת…”
“לא. הייתה איתי מישהי. לצערי זה נגמר”.
“אשתך לשעבר גרה בעיר?”
“לא, היא בארצות הברית, שוב פנסילבניה”.
“והיחסים ביניכם? היכן הילדים? בני כמה?”
“חמש־עשרה ושבע־עשרה. הם גרים אצלי בסופי שבוע ולומדים שניהם בפנימיית האומנויות והמדעים בדראמן. בן ובת – מרק ואניטה… ולגבי אשתי לשעבר – היינו בקשר רומנטי גם אחרי שנפרדו דרכינו, גרנו שני רחובות זו מזה וניסינו… בערך שלוש שנים לסירוגין ל’החזיר את הגלגל’ כמו שאומרים”.
“אבל הגלגל לא רצה לחזור ו…”
“כן, היא עזבה את נורבגיה, כנראה לתמיד. כל שנות היותנו יחד היא רצתה לעקור מכאן לארץ אחרת… לא אהבה את ה’חיבוק’ הנורבגי הממשלתי וכיוצא בזה…”
“אני מאוד אוהבת את נורבגיה ולעולם לא אגור בארץ אחרת”.
“טוב אז מתי נפגשים?”
“אתה לא רוצה לשאול אותי משהו נוסף?”
“כן, מתי את פנויה להיפגש איתי?”
“זהו? אתה סומך עלי שאני שווה פגישה מבלי לחדור מעט אל תוך חיי בשאלות טינדר?”
“כן, מזמן היו צריכים למצוא בתוכנה את הדרך לספק את הסחורה הבסיסית הראשונית לשיחות ההיכרות האלה, בצורה מקוונת וללא שיחה”.
“אז בשש מחר בג’ייקובס?”
“תמיד אהבתי את ג’ייקובס”.
“אזמין שולחן. ביי… היה נעים לדבר…”
“גם לי… נשתמע”.
השאלה החוזרת של נילס לבת’ הייתה למה, והאם עשתה הכול כדי לבדוק את כשירותה כל השנים להיות אם, כלומר כשירה להתעבר וללדת ילדים. הם ישבו זו מול זה במסעדה התאילנדית המפוארת והסתכלו אחד לשני עמוק בתוך הכחול של העין. שניהם זיהו זה בזו את הזיקה הבלתי מתפשרת לאמת, כלומר למה שאנו סבורים שהוא אמת לפחות, על עצמנו ועל העולם הסובב אותנו. “ניסיתי מספיק פעמים בחיי” ו”בעלי הראשון והאחרון הוא בעל משפחה רחבה עם חמישה ילדים, ואשתו הייתה חברתי הטובה עד שלקחה אותו ממני”, היו טיעוניה של בת’ – מלבד תיאור מפורט של בדיקות הפריון שעשתה ושלדבריה נכשלה בהן.
“מין בטוח הוא גם דבר שיש לו ערך בימינו… כלומר בלי הכדורים, או קונדומים… סליחה על הביטוי…” אמר נילס ונטל עוד מהירקות המוקפצים ונתחוני העוף החמים שלפניו. הם לגמו יין ועוד יין, ודיברו על מגוון נושאים: מפוליטיקה, פילוסופיה ותאולוגיה, ועד למצב במזרח התיכון שמשום מה העסיק במיוחד את נילס, שתכנן כעת אגף בבניין משרדים ענק בתל אביב.
כשנכנסו לדירה של נילס, באותו יום רביעי מאוחר בלילה, הם התנפלו אחד על השנייה מייד, וללא היסוס, כאילו כבר ידע כל אחד מהם את תפקידו ותפקידה במיטה, אלא שהם עשו את זה על השטיח השעיר הלבן שבסלון ביתו של נילס, מול טלוויזיה רדומה, שלו הייתה יכולה גם לראות ולא רק להראות – הרי שהייתה זוכה להצצה נאה של מין ברמה גבוהה.
בשבועות שלאחר מכן הכיר נילס לבת’ את ילדיו ואף יצא עם כולם יחד לבילוי משותף בטבע, באותו סוף של חורף 2017. אלא שמשהו קרה כעבור פרק זמן קצר יחסית, שלעיתים נראה לנו ארוך, אך הוא באמת קצר: בת’ התעברה ורצתה לשמור את ההיריון לעצמה בלבד, ומשום כך להיפרד מנילס אולי לעולם. “לא אוכל לחיות עם העובדה שאני כופה עליך להיות בקשר איתי… לא אוכל לסבול את המחשבה שמשכתי אותך בצורה מניפולטיבית לתוכנית הזאת שנראתה לי בדיונית לחלוטין בגילי… הו, נילס… אני רוצה… אני רוצה שתלך ממני ולא תראה אותי! אני רוצה שתמצא לך מישהי אחרת… כן, מישהי נחמדה בטינדר – בתוכנה הארורה הזאת שהביאה לי את הסיכוי להיות מה שחלמתי להיות במשך שלושה עשורים! הו, נילס, תעזוב אותי! כן!” כך בכתה בת’ על כתפו של נילס, שהכניס בסוד העניין כבר את ילדיו, שלא רצו לדבר עם בת’ המניפולטיבית לדבריהם. הם אף איימו על אביהם שאם הוא יתאחד עם בת’ ההריונית כדי להקים משפחה חדשה – אז הם יעברו לגור בארצות הברית עם אימם, שכבר עודכנה על המצב על ידיהם.
החודשים הבאים היו חודשים מבולבלים לנילס ולבת’: היא עברה בדיקות היריון שונות ונראה שההיריון תקין. נילס היה צריך לטוס כמה פעמים לישראל כדי לקדם את פרויקט מגדלי המשרדים שהיה שותף בתכנונם. הוא שיתף חבר לעבודה במה שעובר עליו ונפגע מכך שהחבר העמיד את הבוס על מצבו האישי הרגיש משהו של נילס לאישה בת חמישים ואחת שנושאת ברחמה את הצאצא שלו, ואת סערת הנפש שבה נתון נילס – זו שמורידה גם את יכולת השיפוט שלו בתכנון חדרי השירותים הציבוריים בשני בנייני הענק, בהם “שכח למעשה למקם שורת משתנות לגברים והשמיט משום מה לגמרי את חלל נטילת הידיים והמראות בשירותי הנשים למען השם…” כפי שחברו הטוב יאן שח “וליקט” בישיבה מיוחדת עם מנהל משרד האדריכלים.
“באמת חמור… חמור מאוד… נראה שלא יזיק לנילס שלנו חופשה קצרה של כמה שבועות… אדבר איתו… תודה, יאן, ואנא קבל למחלקה שלך את תיקון הטעויות הנ”ל שהזכרת ותגישו אותן יחד עם תוכנית הגינון הפנים בנייני… אה וכן… יחד עם הדגם שנילס הבטיח להגיש לי עד אתמול, ונראה שהוא מתאחר…”
“אדוני, אדאג שהדגם יהיה אצלך עד מחר בערב”, אמר יאן בשיחה ההיא.
“תודה יאן… תודה מקרב לב…” אמר הבעלים של משרד האדריכלים.
החופשה בת חמשת השבועות של נילס הייתה לדידו יותר עונש מברכה: הוא נסע לבורה בורה, וניהל שם רומן קצר עם אישה נשואה שבגדה בו עם בעלה כמה פעמים עד שנמאס לו, עוד אחד מסידורי הטינדר האגדי שסובב את הגלובוס בלפיתת חנק אבהית. הוא טיפס על צוק בעזרת מדריך טיפוס מיוחד, ונפצע בפניו מנתז של סלע שנפל מרגלו של מטפס אחר ומיומן ממנו, שהיה מעליו במצוק.הסלע התעופף היישר אל פניו וכמעט ריסק את גשר האף שלו. כשבילה שלושה ימים רצופים בבית חולים בבורה בורה, החל נילס לחוש כאחד שאיבד את מזלו בחיים. שיחות הטלפון הליליות והטרנס־אטלנטיות בוואטסאפ עם בת’ ההרה, שטרחה גם לומר לו שהיא “מחורמנת עד הצוואר והלוואי שהיה לי מאהב כאן ועכשיו”, לא תרמו לשיפור מצב הרוח של האב העתידי בעל כורחו.
“פעם היינו מדברים על פוליטיקה, פילוסופיה, ספורט, אהבה… והיום את האויב הכי מר שלי”, אמר נילס לבת’ באחד הימים בבורה בורה, עת בחורה יפה בשמלה פרחונית הסתכלה בו רגע אחד קצת ממושך מדי בלובי המלון שטוף השמש.
“תנסה ליהנות, נילס, כי לא רק ים מפריד בינינו עכשיו, אלא חיים שלמים שאני הולכת לחיות יחד עם בני שייוולד. ולך אין כל התחייבות כלשהי להכיר בו ותוכל להמשיך את חייך”, אמרה לו בת’ בערב עגום אחד כשנילס ישב לבד במסעדת הערב של המלון, והביט בכל אותם זוגות ומשפחות מאושרים שאכלו ודיברו בהתלהבות על אירועי היום.
“אני חושב שאני אוותר מעכשיו על הדבר הזה שקוראים לו ‘קשר’ עם מישהי, או ‘אהבה’, או ‘רומנטיקה'”, אמר לה נילס והביט מטה אל רגליו שרעדו בזמן שדיבר.
גם החופשה הכפויה עוררה בנילס אנטגוניזם לבוס הגדול של משרד האדריכלים, שקידם עתה במקומו את יאן, ולא טרח אפילו לשאול אותו בוואטסאפ קטן אם הוא נהנה מהחופשה. לאט לאט החל נילס לשנוא בליבו את בת’, את הבוס, את משרד האדריכלים, את נורבגיה כולה ואולי אף את העולם כולו ומה שמחוצה לו.
שלוש הנקישות שנשמעו לבת’ נוקשות משהו, אם לא תקיפות, הקיצו אותה מצפייה בתוכנית הטלוויזיה האהובה עליה, “החתולים הגדולים” שבערוץ נשיונל ג’אוגרפיק, תוכנית שסיווגה את התנהגויותיהם של נמרים, טיגריסים, אריות ונמרים סיביריים לקטגוריות שהסבירו היטב את דרך החשיבה של החתולים הגדולים בג’ונגלים ובאמזונס, וסיפקה תהייה בעלת אופי מדעי על הפסיכולוגיה שלהם וניחושים על דרך מחשבתם ופעולתם עלי אדמות.
“אני חייב לדבר איתך”, היה כל מה שנילס בעל עיני העצב אמר לה בקול חלוש אך נוקשה כשאחז בידה.
“אני בחודש השביעי, נילס”.
“אני יודע בדיוק את החודש שלך, אני יודע בדיוק שאת ישנה, לבד, ולא טוב לך עם זה…”
“נילס, אני יכולה למצוא מאהב! יש טינדר בעולם! אני עדיין אישה יפה!” התרתחה בת’ ויופייה ההריוני בער בעיניו כמו פנס רחוב נוגה שעומד בדד בגשם.
“את צריכה אותי! את צריכה מישהו שיטפל בך! שיטפל בילד! הוא גם שלי את יודעת! איך את יכולה?! איך את יכולה לדרוש ממני… אני שבר כלי בלעדייך, בת’! אני בלופים מחשבתיים חוזרים עשרים וארבע שבע עלייך ועל הבן שייוולד לי! איך את יכולה למצוץ את ה…”
“זה כבר מתחיל להישמע מעניין…” אמרה בת’ וחייכה אליו.
“התכוונתי למצוץ את לשד החיים מתוך העצמות שלי ושל בני אל תוך מאורת החשכה האין־סופית של האגו הנשי שלך…” אמר נילס והוציא גם הוא חיוך משל עצמו.
זה היה הרגע שבו התחבקו השניים. זה גם היה הרגע שבו הבין נילס שכל אדם רשאי לנסות לברוח מהרחם, אלא שבמקרים רבים, אולי רבים מדי, הרחם הזה הוא שעוטף את האדם בין אם הוא יפה או מכוער, שפוי או משוגע, מדופרס או שמח, חכם או טיפש – ושבמקרה שלו, הוא זכה לכמה שנים קלות של שכחת הרחם ומעשיו בעולם, בכניסה ויציאה מזדמנים ממנו, בכמה הזדמנויות פז שהיו לו בעולם הזה, ושטינדר הנהדר אף עזר לו בכך, ללא פגיעה כלשהי ברגשות הנשים בעלות הרחמים שבילו עימו. הוא דמיין לעצמו עץ רחב וגדול, עץ עבות ומפותל ענפים כמו שרואים באפריקה בספרי הטבע, עץ ששורשיו באדמה וששערו משורג בהם, וגופו של נילס מעל האדמה והוא כאילו עומד הפוך, אך אף על פי כן מבין במצב הזה את העולם שסביבו בצורה בהירה ונהירה יותר מאי־פעם.
הוא נכנע.
והיא קיבלה את הכניעה.
עתה מה עושים?
הילד נולד בלי עין ימין, לא ראו זאת בצילומי האולטראסאונד שביצעו בבטנה של בת’.
“העובדה המצערת הזו חמקה כנראה מעיניי… פעמיים”, אמר להם מאבחן הבדיקות לאחר שפרצה בת’ ביבבות מרות במשרדו הקטן, שצילומי עשרות תינוקות מחייכים היו בו על קירותיו הכחולים.
“אנחנו נתבע אותך על רשלנות ארורה!” גערה בו בת’ ונילס עצר בעדה מלסטור לו.
“תנסי, גברתי, ותצטערי על הרגע שעשית את זה כל חייך”, אמר לה בחיוך חשוף שיניים צהובות האיש גבה הקומה בעל החלוק הכחול שענד את התג “דוקטור נובל”.
כשיצאו משם התקשרה בת’ לשמרטפית בדירתו של נילס שהייתה עתה ביתם המשותף. “האכלת את ויק?” שאלה.
“כן, גברת הון. ויק אכל את הדייסה והוא ישן עכשיו”, אמרה השמרטפית.
“אני שומעת שם את הטלוויזיה בווליום גבוה מדי, תחלישי אותו בבקשה”. בת’ הסתכלה בנילס וברכבים החולפים לעומתם בלילה ברחובות אוסלו.
“תירגעי, בת’, בואי נלך לאכול ארוחת ערב ונירגע קצת כולנו טוב?” אמר נילס והביט בה כאילו הוא מתחנן על נפשו.
“ואל תשכחי לכבות את החימום בחדר שלו עוד שעה בערך, התרמוסטט שם מקולקל ו…”
“גברת הון, את רשמת לי את זה והפתק מונח פה לפניי על השולחן”.
“אוקיי, אנחנו נצא לאכול ונחזור מאוחר… אני זמינה כל הזמן אם…”
“כן, גברת הון, אני יודעת”, אמרה השמרטפית.
“אוווו! אוווהוווהוווהא! העולם המופלא הזה! כל כך מופלא, נילס! כל כך מופלא…” החלה לבכות בת’ בת החמישים ושתיים. זה היה תאריך יום הולדתה והיא ידעה זאת. היא הסתירה את העובדה הזו מנילס התמים כי לא רצתה שיקנה לה משהו, או יסדר עבורה איזו מחווה מיוחדת שתעלה לו הון, כי לנילס לא הייתה עבודה עכשיו. הוא התפטר מחברת האדריכלים והתעניין כרגע בלימודי בניית אתרי אינטרנט. ‘קירות, גבס ובטון אאוט – אינטרנט אין”, כך שח לחבריו שהלכו והתמעטו בעיר בקצב מסחרר. גם שני ילדיו מיעטו לבקר בביתם המשותף עתה. לבת’ היה חוש אשמה בלתי מפותח עדיין למה שהייתה עוד מסוגלת להמיט עליו, אך גם תפוח רקוב ומושחר יכול עדיין לספק מזון לחרקים ולתולעים חפצי החיים שבתוכו. כך דרכו של עולם, ולפעמים היהלום הלא מלוטש מופיע גם במקומות החשוכים ביותר מתחת לאדמה.
חלפו חמש שנים מהולדתו של ויק הצעיר בעל העין האחת. זה בהחלט היה מום מוחשי, שמשום מה הטריד את בת’ יותר מאשר את נילס, שהיה כעת בעלה החוקי (הם נישאו הרחק מאוסלו, בעיר קטנה בשם קראגרו, עם עשרה עדים וקונפטי ופרחים שזרקו עליהם שתי זקנות ממושקפות שלאחת מהן הייתה שומה גדולה ליד העין). ויק היה לילד מעט מפוחד, מחמת היחס שקיבל בגן הילדים מהילדים האחרים, שהמטפלות חזרו ושיננו להם עשרות פעמים לא ללעוג למומו המשונה. ויק המתין בתור לניתוח השתלת עין זכוכית כאשר יגיע לגיל שש או שבע.
היה זה יום שישי, השלושה־עשר במרץ, ובבמוזאון לאומנות מודרנית אסטרופ פירנלי באוסלו הייתה חגיגת יצירה מיוחדת למשפחות, עם הפעלות בתחומי האומנות השונים, לילדים ולהורים. נילס, בת’ ובנם היו שם וההפנינג ההמוני והססגוני הוציא מהם כמה חיוכים אמיתיים! גם ויק נראה ערני ומעונין במה שראתה עינו האחת. והנה המשפחה הקטנה הגיעה לרחבה בתוך המוזאון, עם רצפת פרקט מבריקה, ועליה פרושים ניילונים לבנים וכני ציור עם קנווסים גדולים וקטנים, ואין־ספור שפופרות גדולות וקטנות של צבעים אקריליים. היו שם מדריכים אומנים, צעירים ברובם, אך היו גם מנחים מבוגרים יותר, בעלי “הבעה של אומנים” שנראה היה כי ויק הקטן מהופנט מהם ומנסה להקשיב לדבריהם, כשהזמינו את הילדים האחרים לצייר ציור בהדרכתם ולקחת אותו הביתה כמתנת המוזאון. לפתע קרא אחד מהם לוויק לבוא אליו, וסימן להוריו שישחררו את הילד מאחיזתם בו. ויק הקטן בן השש רץ אל האיש, שהיה בעל שיער שיבה ומבע חכם. שני ההורים הסתכלו בבנם נוטל מכחול ומקשיב להסבר של המדריך על פלטת הצבעים שמונחת על השולחן, ועל הצבעים וצבעיהם המשלימים. בקושי יכלו בת’ ונילס לשמוע את השיחה שהייתה בין הילד למדריך, בקושי יכלו להבין את מה שהתרחש ביניהם, אך הם ראו משהו לא צפוי בבנם: הילד מילא את פלטת הצבעים שהייתה מעץ, בשמונה או תשעה צבעים, הוא הכין ארבעה מכחולים בעלי קוטר שונה, וללא אומר או שאלה נוספת החל לצייר. בתחילה חייכו שני ההורים אחד לשני כמתלוצצים על מהתלה שעומדת להתרחש ושאמורה אולי להצחיקם. הם היו מומחים באכזבות כבר. אך לפני שהספיקו לומר ג’ק רובינזון, היה על הקנבס הגדול בית, ולידו נחל זורם, כמה עצים, ציפורים, דגים מעופפים שכנפיהם נראו ממש בתנועה, וכל זה בציור תלת ממדי עם התחשבות בחוקי התאורה, הפרספקטיבה, תורת הצבע וכיוצא בזה באומנות הציור. המנחה הסתכל בילד ונראה שהוא מחפש כיסא כדי לשבת. הוא היה מהופנט בעוד ויק ממלא עוד צבעים על הפלטה ומתחיל למרוח פה ושם בציור באצבעותיו את קרני השמש שחדרה מבעד לענפים המשורגים והמתוארים היטב בידי הילד בן השש – במכחולים הזעירים שבהם עבד עתה כמומחה לכל דבר ועניין…
כעבור שישים דקות, שבמהלכן אף מבוגר לא פצה את פיו, ורק ויק הקטן דיבר על מעשיו, כמו איזה מאסטר קטן שכבר היה אמון על מלאכתו תקופה ארוכה, התקהל קהל לא קטן סביב הילד וציורו ומישהו צעק, “אני מוכן לקנות את הציור הזה! כמה הוא עולה?” כשלא שמע תשובה צעק את דבריו שוב.
המדריך ההמום הרחיק כמה אנשים שהתקרבו לוויק יותר מדי וניגש להוריו.
“הילד שלכם הוא כישרון נדיר… לא ראיתי דבר כזה בכל שנותיי כמורה ופרופסור לתולדות האומנות. אני רוצה להפסיק את בנכם מלצייר את הציור הזה… נראה כי הציור כבר מושלם… או כמעט מושלם. אני רוצה ברשותכם לתת לו לצייר עוד אחד… עוד ציור… אם תרשו לי… ועוד עצה – אל תמכרו. הנה הכרטיס שלי… תקבעו פגישה על המזכירה שלי והביאו אלי את הילד הזה… יש לכם נכס יקר – אם אפשר לומר את זה על ילד…”
במשך השעה וחצי הנותרות עד לסיום יום המחווה הזה של עולם האומנות והמוזאון צייר ויק לקהל הרחב שני ציורים מופשטים, עם אלמנטים נראטיביים מהדמיון, שהזכירו כמה סגנונות מורכבים ביותר של ציור, שבהם השתמשו מאסטרים גדולים כמו רות’קו וחואן מירו הסוריאליסטי.
שני ההורים התקשו לקחת את היצירות אל המכונית, ובעצת הפרופסור, מר האמרסון, השאירו לבסוף את היצירות בחדר מיוחד באגף המוזאון המערבי, שם יתייבשו וייבדקו גם בידי כמה מומחים ואוצרים מעולם האומנות הנורבגי.
בשנת 2031, במוזאון לאומנות מודרנית בריו דה ז’נירו, נאסף קהל של מאות אנשים מהשמנא והסלטא של עולם האומנות בכל הגלובוס. בכניסה למוזאון ניתלו תמונות ענק של יצירותיו של ויק הון בן השלוש־עשרה. תמונותיו המדהימות עיטרו את רחובות ריו בכרוזים מוארים ובמודעות תואמות על בנייני ענק. בת’ ונילס כבר מזמן היו בעסקי המכירות של יצירות האומנות של בנם שהיה אומן פורה. הם עברו לקראגרו שבדרום מחוז טלמרק, אותה עיר קטנה שבה התחתנו, ושם הקימו לבנם סטודיו ענק שהיה סמוך לבית כפרי מדהים הצופה על הים. שניהם זנחו את עיסוקיהם בחיים לטובת המפעל המשפחתי שהיה בנם, ואף סיפקו לו מורים ומנטורים בהתאם, ולימודים חלקיים בבית הספר המקומי, שגובו במנה יפה של מורים פרטיים להשלמת השכלתו. לוויק כעת הייתה עין מזכוכית, אך הוא בעצמו בחר את צבע העין לעין חומה דווקא – כך שהייתה לו עתה עין כחולה ועין חומה – ואיש בעולם לא יכול היה להתנגד לרצון האמן…
בהמולת הערב של פתיחת הרטרוספקטיבה לצעיר האומנים בעולם היו גם שני ילדיו של נילס, ואף אימם שעתה גרה עם מאהב צעיר אמריקני בהיר שיער וגבוה. כולם השיקו כוסיות ומילות הפתיחה שנאמרו מפיו של מי שגילה את הילד, פרופסור אמרסון, היו חמות, ואף כי כבר הייתה בהן נימה חבויה של ביקורת שנונה שיש לאנשים ומומחים על כל דבר שהוא יותר טוב מטוב – בכל תחום – הרי שהקהל מחא כפיים והתפזר באולמות הגדולים והמוארים כדי לחזות במאות היצירות, שחלקן היו כבר השאלות מבתים עשירים במיוחד ברחבי הגלובוס.
כאשר נילס ובת’, שהיו מבושמים מיין אדום צרפתי שהגירו לקרבם, ישבו זה עם זו באחת מפינות המוזאון, נדמה שיש לעולם רצון לתת לשניהם רגע קטן של מנוחה ושקט מכל המולת האירוע הנוצץ. “אני חושב ששני ילדיי כבר אוהבים קצת את האח, או חצי האח הקטן שלהם, בת'” אמר נילס וחייך אליה חיוך מרוכך.
“אני גם חושבת כך, אבל הם לא סולחים לאימו שעשתה אותו למורת רוחם…” בת’ נעצבה אך היה גם חיוך בעצבותה התאטרלית מעט והמבושם ביין.
“הם ניסו לחיות שנה אצל אימם בפנסילבניה – וזה לא הצליח, בת’… שמת לב שבזמן האחרון הם באים יותר לבקר אותנו בקראגרו?”
“כן, שמתי לב לכך”.
לפתע השמיע הטלפון של בת’ צרצור הודעה. נילס נטל מידיה את המכשיר. “אני רוצה לראות את ההודעה הזו ולסגור לך את הטלפון!” צעק, “אני רוצה לסגור לאישה הזו את הטלפון ולכבות אותו פעם בחיים, רבותיי, תראו!” צעק נילס בחיוך מתגאה לקהל המרוחק מהם, והביט לשנייה על צג המכשיר.
“את בטינדר?! את בטינדר, בת’? מי זה ריקארדו?! כתוב פה שיש לך הודעה מריקארדו ושיש התאמה! את רוצה להגיד לי ש…”
“גם במכשיר שלך… במוזהב… ראיתי את זה. אומנם הסתרת את זה היטב בלוח האפליקציות המוסתרות אבל ראיתי! וראיתי וקראתי את ה… התכתבויות שלך עם חמש נקבות, נילס! ואז גם אני עשיתי לי טינדר…” בת’ התחילה להתייפח. “אני לא מאמינה שאנחנו אומרים את זה אחד לשנייה פה! פה במוזאון לאומנות בריו! תתבייש לך, נילס הון! תתביישי לך, בת’ הון! הוריו של ילד כל כך מתוק, חכם, רגיש ומוכשר שלא יודע שאנחנו מנייאקים אחד לשנייה בלי לתת דין וחשבון לעולם המופרע הזה!” צעקה בת’, הליטה את פניה בכפות ידיה והלכה משם.
נילס מצא אותה כעבור שלוש שעות, כשהקהל כבר התפזר בחלקו, יושבת עם בנו ובתו הגדולים ושותה איתם קפה. ויק היה עסוק באולם הגדול במתן חתימות וצילומי “סלפי” עם שארית האורחים.
הוא לקח את בת’ הצידה. “בת’, אני נשבע לך שנפגשתי רק עם שתי נשים ולא הייתה אפילו נשיקה”.
“אתה מוכן להיבדק על זה במכונת אמת?” שאלה בת’.
“כן, ואת? את נפגשת? היה לך רומן, בת’? תהיי איתי כנה…” פניו של נילס אמרו עייפות גדולה וגם חמלה מול סיפור חייו ההפכפך.
“אני נשבעת לך שרק פעם אחת נכנסתי עם גבר צעיר למיטה… ויצאתי ממנה ורצתי הביתה לפני שהוא הספיק להוריד את המכנסיים… נבהלתי, נילס, נבהלתי למה אני מסוגלת, נבהלתי מהטיפשות שלי… מהעלבון כשראיתי את הטינדר בטלפון המוזהב שלך עם השיחות… זה עורר בי כעס עליך”.
“את מוכנה להיבדק במכונת אמת שלא עשית סקס עם אף אחד אחר מלבדי מאז שאנחנו ביחד?”
“כן, נילס, אני מוכנה…”
כיום, כשוויק הון בן השמונה־עשרה מוערך במאה מיליון דולר, בת’ ונילס מוציאים בלילות החורף הקרים בחדר השינה בביתם בקראגרו רצועות נייר ארוכות עם קווים מזוגזגים שמשורטטים לכל אורכם. פעם בשנה בליל כל הקדושים, הם בודקים. הם בחרו את התאריך בעליצות של שני מביני עניין כי הם יודעים אחד את השנייה ידיעה מרובה, אולי מרובה מדי לגבי אנשים שעדיין צריכים למצוא פה ושם פינות מפתיעות באישיותו של האדם הישן עימם מדי לילה.
“כן, נילס, בבדיקה האחרונה של 2036 יש פה לדעתי זיג זג אחד שמראה על חשד… אתה לא חושב נילס?” בת’ מצביעה בציפורן האצבע המורה שלה הצבועה בוורוד על הקו המזוגזג.
“בת’, אני דווקא ראיתי… הנה תראי את הבדיקה שלך פה… לדעתי או שהייתה נפילת מתח במכונת האמת או שאת… פשוט שיקרת! כן, שיקרת, בת’, ויש לך מישהו… כן… בחיי…”
שני המבוגרים נאחזים זה בזה כמו שעוגן נאחז בחול, והם שוקעים למצולות הנאות הגוף שגופם ומוחם מרשה להם.
במסדרון מרובה החלונות שמוביל לחדר השינה שלהם בקומה השנייה של בית המידות הצופה לים, תלויות כל תוצאות בדיקות מכונת האמת השנתיות שעושים השניים על פי הסכם קבוע. והשאלה היא כמובן אם הם עדיין נאמנים זה לזה ולא בוגדים עם אחרים. רף המתח המיני ביניהם עולה מדי שנה, כאשר שניהם הולכים למכון המיוחד לפוליגרף ונחקרים בידי מומחה, שיורה להם כמה שאלות קבועות שהשניים ניסחו כדבר בלתי משתנה בסקרנותו. לפני הבדיקה “הם משתגלים כמו ארנבות שם” אומרים בנדנוד ראש שני ילדיו של נילס לוויק הצעיר, שמחייך, צוחק מעט, ומיישר את גבו בספה, בעוד שלושתם צופים בסרט בטלוויזיה, ונדמה לוויק ולו לרגע, שהוא רואה את הסרט גם בעינו החומה מזכוכית, שכמו מתעוררת לרגע והופכת לבשר מבשרו, ולו כדי להתל במקצת בחשיבתו הפורה והיצירתית של הגבר הצעיר כי מציאות ודמיון – אמת ושקר – חד המה.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ציפור משונה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות