יומן מסע לפולין, ארץ הולדתה של המשוררת. המסע ספוג מפגשים עם נופים שנעלמו והתעוררו לחיים, עם אנשים המושיטים יד לידידות […]
מול הצל
"אפילו העבר יכול להשתנות", כתוב על גב ספרו האחרון של נתן שחם – "סיפור הכיסוי הכפול של אימא שלי". קראתי בתדהמה את המילים: "נהוג לומר שהנפטר נאסף אל אבותיו. ההפך הוא הנכון: במותו הוא נאסף אל צאצאיו…". זאת ועוד: "חומר הגלם שבידי היה צל, לא נותר לי אלא להסתמך על הזיכרון…" (שם, עמ' 7, ההדגשה שלי). רק העבר משתנה! אמת זו הלכה והתחזקה בי משנת 1974, ויש לה תוקף עד היום הזה.
למה 1974? כי אז, בגיל 24, קלטתי שההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה והשואה הן עניין אישי ופרטי. עד אז הן היו בשבילי רק חלק מלימודי בתיכון, מהרומנים ומהסרטים ההיסטוריים שנחשפתי אליהם. מאז, משנת 1974, התחלתי, מתוך מבוכה מבוישת ובחיל וברעדה, מסע ארוך אל תוך הצל. המסע ארך יותר משלושה עשורים. התקדמתי בו בתחילה באטיות של צב, שכן היה עלי למוטט את חומר הגלם החבוי בצל הפנימי שלי, שהסתתר מאחורי חומות של יומרה 'צברית', ניכור והכחשה של כל הגלותי בביוגרפיה המשפחתית היתומה שלי. רק אז יכולתי להתקרב אל העֵדים הספורים שנותרו עדיין בחיים ויכלו לשפוך מעט אור על הזיכרון אפוף המיסתורין של משפחתי – אמי רחל, אבי שלמה ושרה ליפצ'אק, שאמה הצילה את אמי ממוות ב-1942 בטשקנט, ולבסוף אל התצלום המשפחתי.
במסע הבזק המופלא לפולין – שזימנה לי בת-דודי, רותי, חזרתי אל נופים ואנשים שעליהם כתבתי בִנסיעה, בהליכה, בבתי אירוח ובבתי נתיבות. למרות שכתבתי במשך כל המסע, חזרתי לארץ כשרִיק הפוסטיניה עדיין מקנן בתוכי בסתר, עד שנתקלתי בתמונה המשפחתית היחידה שלנו, שבה יש גילוי מצבה מלפני עשרות שנים. כשהגדלתי אותה באמצעות מחשב נראתה בבירור המצבה של אבי-סבי, סבא רבא מרדכי צבי בן פינחס חיים, שלא הכרתי את שמו עד אז. סוף סוף איני רק שארית של פליטים וקורבנות חפים מפשע, אלא 'ריבעת' של חסיד צדיק בעל שיעור קומה. מצאתי שורש שהחל לאט לאט למלא את הרִיק.
