אוגנדה

יפתח:

נולדתי בגבעת און, ליד מושוניה, המושבה שהוקמה בידי האיכרים מרוסיה שנשלחו לאוגנדה בידי אנשי יק’א מיסודו של הברון משה הירש. הייתי בן עשר כשהוקמה המדינה. את הגבעה שלנו הקימו בתקופת ‘חומה ומגדל’ שנתיים לפני שנולדתי, וגם אז לא בדיוק זכינו למחיאות כפיים כי זה לא היה קיבוץ של מפא’י, אלא של הרוויזיוניסטים. הגרעין הראשון כלל עשרים משפחות מ’המשפחה הלוחמת’. צריף של חדר וחצי ושירותים בחצר. הרוויזיוניסטים מעולם לא היו חקלאים גדולים או דייגים מוצלחים. הקמת יישובים לא היתה בדיוק העסק שלהם. הם דרשו רוויזיה ברעיון ההתיישבות באוגנדה, לחזור לתפיסה של אוגנדה רק כמקלט זמני. הם התנגדו להתבססות בה, וקראו לניסיון מחודש להתיישב בארץ ישראל. מי זוכר היום כבר את כל הוויכוחים האלה. הם היו נגד העסקת שחורים, אבל החום הרג אותם. לכן העדיפו להתעסק ברמה המדינית: קודם נקים צבא, נגרש את האנגלים ואת השחורים, נקים מדינה ואחר כך נצא לכבוש את ארץ ישראל. האידיאולוגים שלהם העדיפו שהצעירים בקִנים יתמקדו בהכנות למלחמת השחרור ולא יבוססו ברפת. אבל אבא שלי, יחזקאל, שבא מרוסיה, למד אגרונומיה בארצות הברית והגיע לאוגנדה ב־33׳ — הוא דווקא התכוון ברצינות. ההורים שלי, אף על פי שהיו רוויזיוניסטים והאמינו שיבוא יום ונעזוב את אפריקה ונצא לכבוש את ארץ ישראל — לא הסתפקו בסיסמאות יישוב אוגנדה וגאולת הקרקע, אלא גם עבדו במטעים, ברפת, בלול. אלו היו ימי השלטון הבריטי. כמה שהיה קשה לכולם — לרוויזיוניסטים היה הכי קשה. לא רק האנגלים נלחמו בהם, ואף תלו אותם אם נתפסו עם נשק ביד — גם המפא’יניקים נלחמו בהם: תפסו אותם, עינו אותם, זרקו את מה שנשאר ליד כפרים של שחורים כדי שלא יאשימו אותם, או סתם הסגירו אותם לבריטים. הנבלה הזה, לודוויג, היה קצין קישור לבריטים, מסר רשימות. אבא שלי היה באחת הרשימות האלה אבל איכשהו לא הגיעו אליו. וגם אם לא הלשינו — זרקו אותם מהעבודה. אם לא היה לך פנקס אדום של הקואופרציה — לא עבדת. ואם חשדו שאתה במחתרת או אפילו רק תומך — פיטרו אותך, אפילו אם היה לך פנקס. לקופת הבריאות לא נתנו לנו להיכנס. היו צריכים לקחת אותי עד קמפלה אם הייתי חולה. הייתי בן עשר כשזה נגמר, אבל את הסיפורים האלה שמעתי עד שאבא מת. או בעצם, עד ששקע בתהומות האלצהיימר. וגם כשזה נגמר וקמה המדינה לא בדיוק נתנו להורים שלי אותות הצטיינות. כשהעבירו אותנו מגבעת־און דחקו אותנו לקצה מושוניה. וגם בהפסקות בבית הספר היינו בפינה בחצר. ליד הצריף של האחות, מאחורי הברזייה. אם לא הבאנו כדור שלנו — לא שיחקנו. היו שם כמה מעמדות ברורים. המשפחות שהגיעו בימי הברון, לכל אחת מהן היו מאה עשרים דונם קפה. אחר כך הביאו גרוזינים שיהיו פועלים. בהמשך הגיעו היהודים מגרמניה, ואז הקימו את השכונה שלנו. כל פעם שהאדמה התחילה להיות שווה משהו — העבירו אותנו למקום אחר. בסוף כל משפחה קיבלה נחלה של ארבעה־חמישה דונם לבנייה ושלושים דונם אדמה חקלאית. הרבה נדל’ן לא יצא מזה. אחרי הכול, אנחנו שלושה יורשים.

הכי שנאתי חליבה. החום, הסירחון ברפת והפצעים על העטינים. לא היה לי אכפת לאסוף ביצים, אבל כשעופות מתו והיה צריך לשרוף את הפגרים, הייתי שופך נפט, מדליק ובורח כי הריח של הנוצות השרופות היה חונק אותי. אולי כל האסטמה שלי זה מאז. הרבה יותר טוב היה לרסס במטע הקפה. והכי טוב היה הכדורגל. השכן שלנו איזי היה בטירונות עם סטלמך. סטלמך היה אלוהים — ואיזי נגע בו. אני הערצתי דווקא את שייע גלזר, והיינו הולכים מכות על זה. לקבוצות של הרוויזיוניסטים לא היו אז שחקנים שאפשר היה לדבר עליהם בהפסקות. רק כמה בוכרים מגמל’א פלא (שהכושים מתעקשים לקרוא לה קמפלא) שחוץ מכסאח לא ידעו הרבה. כל הכוכבים שלנו: ברלוביץ וטלר ויעקוביאן וקיסלסי הגיעו הרבה אחרי זה. השקעתי את הנשמה שלי במשחק. שברתי פעמיים את יד ימין באותו מקום, כי שיחקתי עם הגבס, ופעם את רגל ימין ופעם את רגל שמאל. רק אחרי שבעטתי שני פנדלים החוצה שלחו אותי לבדיקת עיניים. וכשאמרו, ‘הילד צריך משקפיים’, זה היה כמו גזר דין מוות. אין רונלדו עם משקפיים. היה ברור לי שככה לצנחנים לא אגיע, גם אם אסתיר את העניין של האסטמה. עם ביניה הקטן הייתי משחק בבן גוריון וקניאטה. למרות הרקע הרוויזיוניסטי — אני הייתי בן גוריון. כל פעם שצחק עלי בגלל המשקפיים הוא היה חוטף מכות רצח. קניאטה כלומר. אני מצטער שלא הרבצתי לו יותר. אולי לא היה הופך לעלוקה שהפך. ופעמיים בשבוע פסנתר. אצל גברת אלפסי, שהגיעה מנקרות. (הכושים, כמו שהיה נהוג לומר בארץ ישראל — שימרו את השם המקראי וקראו לעיירה העלובה שלהם נקורו). תודה להורי שהביאו אותי עד הלום. בייחוד לאמא. היינו מוכרחים להיות הכי טובים בהכול. היינו אפיקורסים להכעיס. לא צמים אפילו ביום כיפור, בר מצווה לא עשו לי כדי לא לעלות לתורה בבית הכנסת. פעם בשבת אחת בבוקר עשו לי מסיבת בר מצווה בבית והביאו את כל החברים שלהם מ’המעמד’. ראיתי איך הם מסתכלים על השפתיים שלי אם אני יודע בעל פה את המילים של ‘שתי גדות להרצליה, מקיסומו עד ניאהנגיה’, ושל השירים מתקופת המלחמה בבריטים.

אמא היתה משגעת אותי. היא חשבה שהיא מפנקת אותי וכל פעם היתה קונה לי חולצה חדשה לבית ספר. פעם צהוב פעם ורוד. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מהבושה. זה הגיע לזה שהייתי מחביא חולצת טריקו של מנצ’סטר יונייטד מאחורי הבלונים של הגז בבית של השכנים ומחליף בדרך לבית ספר. פעם נגמר להם הגז, החליפו להם בלון והחולצה נעלמה. זה היה תשעה באב בשבילי. עד היום אני לא יודע אם מחלקי הגז גנבו לי אותה או שאמא עקבה אחרי וגילתה את המחבוא. היא טענה שאני אף פעם לא מרוצה. בארוחת ערב היו מספרים שאם הייתי נתקל במשהו ונופל ליד הרפת, הייתי צועק לאמא במטבח, ‘אמא, למה הפלת אותי?’

עד שהייתי צריך משקפיים שיחקתי לא רע. חלמתי להיות בנבחרת מא’י, והאותיות ‘מדינת אוגנדה היהודית’ רקומות בזהב… משחק נגד רוסיה. קורע את הרשת של יאשין שוב ושוב ושוב. היו מעירים אותי כי הייתי משדר משחקים בלילה כמו השדר האגדי נחמיה בן אברהם. אחרי המשקפיים יכולתי לשחק רק עם עצמי מול הקיר של הבית או מול ביניה. הייתי בועט לו ‘שפיצים’. גם בבית הספר המחנך לא היה מסוגל סתם לתת לי ציון על בחינה. תמיד היה מוכרח להוסיף, ‘קח דוגמא מיודפת’. הכי גרוע היה שבאספת הורים שאלו את אמא אם ביניה הקטן יכול לעזור לי ללמוד לבחינות כי יש לו ‘זיכרון פנומנלי’. באותו יום שברתי לו את האף בבעיטת פצצה. חטפתי מכות מאבא, והייתי צריך לבקש סליחה, מה שהיה הרבה יותר גרוע. באותו ערב הלכתי לבית של רב המושבה, שבכלל לא היה רב אלא שוחט ג’ינג’י, וביקשתי ממנו ללמד אותי להניח תפילין. הייתי הולך אליו בשבתות ללמוד פרשת השבוע ופרקי אבות. אחרי שהיה ברור לי שאבא שומע הייתי אומר בדלת, ‘אני אצל הרב’. כמעט חזרתי בתשובה. וגם בדיוק אז התחילו החידונים בבית הקואפרציה בשבתות, כשהסטודנט ההוא היה מגיע באופנוע הבריטי העתיק שלו, בי־אס־אֵי, אני חושב, ועורך חידונים לנוער. אני או ביניה היינו מנצחים תמיד. או שהוא היה יוצא ראשון או שאני. אני חושב שבפעם הראשונה הבנים והבנות של המיוחסים במושבה הבינו עם מי יש להם עסק. פתאום הילדים של הרוויזיוניסטים היו מנצחים בכל חידון. שנים אחר כך פגשתי אותו שוב, את הסטודנט הזה. הוא היה יושב ראש הפרלמנט של המדינה היהודית באוגנדה. מי היה מאמין? הוא זכר אותי. לא ייאמן.

יחזקאל:

נולדתי בשנת 1910 בליפצק שעל הדון. אבא של סבא שלי היה בן עשר כשנחטף לצבא הצאר. מהקנטוניסטים. עשרים וחמש שנים היה בצבא. כשהשתחרר קיבל חלקת אדמה קטנה על הדון. כבר לא זכר מה היה שם משפחתו בילדותו. בקושי זכר שהוא יהודי. הקוזאקים חשבו שהוא גרמני, וכיוון שהוא הקים שם בית חדש יצא להם נויהאוס. השם זה מאז, והוא נשאר ליד המחנה שלו, על הדון. אחרי המהפכה הקומוניסטית, הייתי בן שבע, המשפחה יצאה עם עוד כמה משפחות יהודיות מסמרה ברכבות ועגלות לוולדיווסטוק. חודשיים נמשכה הדרך. היתה מלחמת אזרחים, הלבנים נגד האדומים. רצחו יהודים בדרכים. בוולדיווסטוק היתה כבר קבוצה שחיכתה לאונייה לסין. אבל אנחנו נתקענו בוולדיווסטוק כי הציעו לאבא שלי לפתוח שם עסק. שם עוד הייתי ב״שומר הצעיר״. הם חלמו על עלייה לארץ ישראל, אבל בקושי נשארו שם יהודים אחרי מלחמת העולם הראשונה. לאט־לאט ראיתי שהיהודים הסוציאליסטים יותר גרועים מהקומוניסטים. אני לא בטוח שזה מקליט. רגע אחד, בבקשה.

—

— אז שלחו אותי ללמוד אגרונומיה באמריקה. יק’א של הברון הירש שילמו. מה זה כבוד לאומי למדתי דווקא שם. מהאנטישמים הוואספים.

חלמנו להקים מושבות חקלאיות באוגנדה ולארגן שם צבא שיכבוש את ארץ ישראל. קראו לנו רוויזיוניסטים כי לא הסכמנו להשלים עם הוויתור על חלום ארץ ישראל. הבעיה היתה שרוב הרוויזיוניסטים לא התכוונו באמת לעבודת אדמה. מצאו חן בעיניהם המדים, הטקסים, המסדרים. אבל עם מדים לא עובדים ברפת ועם כפפות לבנות לא מקלטרים. וכבר אז ראו מי יהיה עסקנצ’יק קטן ומי מתכוון למסור את נפשו. ב־33׳ נסענו לקניה. כבר היו שם בערך מאה אלף יהודים. באזור שלנו היו גם בערך חמישים אלף שחורים. חמש שנים התגלגלנו בכל מיני ניסיונות התיישבות, כל מיני ספק משקים חקלאיים ספק מזבלות. ליד אגם ויקטוריה שקראנו לו הרצליה הקמתי חוות דיג אבל רק הכושים יצאו לים. ב־36׳ פרצו הפוגרומים. המאו מאו של קניאטה נלחמו גם בבריטים וגם ביהודים. אי אפשר היה יותר לשתוק. הבריטים דווקא שמחו כשהמאו מאו הרגו יהודים, כי הכי טוב להם היה לסכסך, וזה הוריד את הלחץ מהם. רוב היהודים האמינו בהבלגה. ‘זה התפקיד של השלטונות הבריטיים להילחם בגרילה של השחורים. לא התפקיד שלנו,’ אמרו מנהיגי ההתיישבות. לנו היו ניירות, והצהרות עם התחייבויות בריטיות להקים בית לאומי לעם היהודי באוגנדה. ולשחורים היו מצ’טות. רוב השטח שהוקצה לנו היה במערב קניה בעצם, לא ברור למה הרצל קרא לזה ‘אוגנדה’. כל מה שהבריטים רצו כבר בשלב הזה היה להישאר במושבות. אני הצטרפתי למחתרת כי חשבתי שיהודים צריכים להגן על עצמם ולא לסמוך על הגויים. היו אז בערך עשרה אחוז מוסלמים בקניה והם היו הכי גרועים. דווקא עם הקיקויו הסתדרנו, אבל גם הם היו מאו מאו. לארגון שלנו קראו ‘המעמד’. בהתחלה חשבתי שנתרכז בהגנה על היישובים שלנו נגד הכושים, אבל מהר מאוד הבנתי שנצטרך להילחם גם בבריטים, שלא היתה להם שום כוונה לעמוד בהתחייבויות שלהם ליהודים. פעם אחת שמנו מארב ליד קיסומו וירינו על משאית עם מאו מאו. המשטרה הבריטית הגיעה אחרי כמה דקות, ובמקום לעזור לנו להרוג אותם, ירו עלינו. אז זרקתי עליהם רימון. אחרי זה כבר הייתי צריך להתחבא. בשנים של מלחמת העולם השנייה לא עשינו כלום. היו כמה אלפים שהתנדבו לצבא הבריטי כי ידענו מה עושים ליהודים באירופה. ב־39׳ סוף־סוף קיבלנו אדמה, ליד מושוניה. הקמנו את גבעת און. היינו עשרים ושמונה משפחות. מכל אוגנדה אספנו את הרוויזיוניסטים הבודדים שהיו רציניים בהתיישבות. וגם מהם חצי לא ידעו מאיפה הפרה משתינה ומאיפה יוצא לה החלב. והיינו צריכים להעסיק מסאים. באמצע המלחמה הגיע מרוסיה ישראל קוסובר וקיבל פיקוד על ‘המעמד’, ורק אז התחילה ברצינות המלחמה נגד הבריטים. השתתפתי גם בפיצוץ מלון נורפולק בניירובי. הממשל הבריטי ישב שם. נהרגו כמה בריטים, כולל סגן המושל. ומאה שחורים וגם כמה יהודים שעבדו בשביל הבריטים. אחרי זה מצבנו היה ממש גרוע כי היהודים התחילו להסגיר אותנו לאנגלים. אחרי קום המדינה הלכתי אחרי קוסובר ל’מפלגת החופש מיסודו של המעמד’ למרות שלא סבלתי את הפומפוזיות שלו. הוא היה יכול להפוך את התמיכה העממית העצומה שהיתה ל’מעמד’ להרבה מנדטים — ולא הצליח. גם לא בבחירות השניות. כל הזמן עשיתי לו צרות כי לא הסכמתי לסתום את הפה. היישובים של הרוויזיוניסטים היו בדיחה. והנאומים של קוסובר על החלומות לכבוש את ארץ ישראל היו מילים ריקות… אני דרשתי תנופת התיישבות רוויזיוניסטית בכל אוגנדה כדי להקים ביישובים גרעיני ארגון צבאי. גם כדי ליישב את הארץ שהכושים התחילו להגר אליה מכל קניה, וגם כפתרון למצוקת השכבות העניות שלנו, כי כל הפליטים היהודים מאירופה היו עניים מרודים. לקראת הבחירות לפרלמנט השלישי היה משפט גדול נגד יהודים שהיו קאפו במחנות. ‘שלמה’ ליאופולד התגלה כגדול הפרקליטים. אז כבר הייתי בקשר איתו ודיברנו כדי להחליף את קוסובר. ליאופולד עזב כזכור את ‘מפלגת החופש’ בתחילת שנות החמישים, ואני ניסיתי לשכנע אותו לחזור, אבל ליאופולד חזר למפלגה רק כעבור עשר שנים, כשחשב שיש סיכוי למהלך הזה. בינתיים הייתי במפלגה. קוסובר חשב שישתיק אותי אם אהיה בפרלמנט. הייתי חבר בפרלמנט השלישי והרביעי, אבל מהרגע הראשון זה רק היה יותר גרוע, וקוסובר ניסה להיפטר ממני. הוא הצליח רק בפעם הרביעית והכריח אותי לא להציג מועמדות לחמישי. חיכיתי עוד כמה שנים לליאופולד שיחזור, כי ידעתי שלבד אי אפשר יהיה להיפטר מקוסובר. בינתיים גידלתי שלושה ילדים לתפארת. אוהבי האדמה ונאמנים לחלום ארץ ישראל. נקיי כפיים וישרי דרך. אף אחד מהם לא היה חקלאי גדול אבל כל אחד מהם יכול להיות ראש ממשלה. חוץ מיפתח. לא שלא שמחתי כשהוא, בוועידה ב־66׳ ועם כל החוצפה של בחור צעיר, קרא לישראל קוסובר להתפטר בגלל הכישלון בבחירות. אז כבר היינו גח’ל, גוש חופשי ליברלי, וכולם חשבו: או־טו־טו לוקחים את השלטון. אבל נכשלנו. אתה יודע מה היה ישראל קוסובר ב’מפלגת החופש’? ולפני כן במחתרת, ב’מעמד’? אלוהים, גם לחילונים. לצאת נגדו היה סכנת חיים. אנחנו הכנו את הכול בבית. ידענו שאם אני אקרא לקוסובר להתפטר, הוא רק יתנפח. יפתח התנדב, וזה באמת עבד כי קוסובר בג’סטות של השלאכטה הפולנית שלו לא נתן שכל מלחכי הפנכה שלו יקרעו אותו לגזרים, ונתן לו לדבר. אחרי שני רגעים כולם התחילו לצרוח: ‘רד! סמארקאצ’!!!’ אבל קוסובר עשה שקט בתנועת יד דרמטית. הוא ממש טוב בזה. ואחר כך אמר שהוא גאה בתנועה שבה חבר צעיר יכול לקום ולדרוש מראש התנועה להתפטר. ‘אם לא תיתנו לציר ברקאי לדבר,’ הוא אמר, ‘אני לא אוכל לעמוד בראשכם.’ נניח. נאום יפה הוא נאם, יפתח. והוא עוד סטודנט. רק ליאופולד נבהל ברגע האחרון. ראיתי אותו זוחל לאט לקצה האולם, ליד היציאה, ואז ממש נעלם. בטח עשה במכנסיים. והמהפכה לא הצליחה. ועוד יותר שמחתי כשקוסובר באמת התפטר אבל הכרתי את הקליינט: קוסובר הלך הביתה, נעלם. היו חודשים שבאמת אף אחד לא ידע איפה הוא. צחקו שיש לו מאהבת. שהתחפש לערבי ונסע לארץ ישראל. הם לא בחרו אף אחד במקומו למרות שליאופולד היה שם. ואחרי כמה חודשים חזר קוסובר ‘להציל את התנועה’. ואז כבר פרצה מלחמת חמשת הימים נגד קניה ואוגנדה וטנגנייקה, וקוסובר נכנס לממשלה והיה צריך לדחות את ההתנגשות איתו בכמה חודשים.

בנימין:

תמיד הוא היה מוכרח לנצח. כשהיינו ילדים זו לא היתה חוכמה גדולה. הוא יותר גדול ממני ותמיד היה יותר גבוה ויותר חזק. היה נהנה כשבכיתי. ראו עליו. ותמיד השתדל שזה לא ייראה כאילו סתם הרביץ לי. היינו רצים, והוא היה שם לי רגל. היינו נוסעים על אופניים, והוא היה חותך אותי. היינו מטפסים על הבאובאב, והוא היה שולח יד לעזור לי ומושך אותה כשכבר הסתמכתי עליה כדי לא ליפול. הכי אהב ‘לאמן אותי בשער’. אני הייתי שוער בין הפינה של הרפת ועמוד החשמל. והוא היה מכוון בעיטות פצצה. בחידונים אני הייתי יותר טוב ממנו, ואם הייתי מנצח, הייתי חוטף פי שבע. רק אם מישהו אחר היה מנסה להרביץ לי, היה קופץ להציל אותי. אלו היו השעות שהיה נדמה לי שהוא אוהב אותי באמת.

יפתח:

אני לא רוצה לדבר על הצבא כי זה לא היה בדיוק סיפור של הצלחה גדולה. בלשכת גיוס לא סיפרתי להם על האסטמה ועל השברים ברגליים וביקשתי לשרת בגדוד, מגדודי הצנחנים שהיו סביב אגם רופין, שהאוסטרים שהגיעו אליו קראו לו אגם רודולף, אבל ברחו משם מהר… הייתי חזק כמו סוס. יכולתי לרוץ עשרים קילומטר. אבל בטירונות גדוד 57 היו לי כאבים איומים ברגליים. אז עוד לא ידעו מה זה שברי מאמץ. כבר לא יכולתי. העלו אותי בתור הפצוע על אלונקה. זה היה בסוף מסע והחבר’ה נפלו. פשוט נפלו באיזה ירידה ליד סורוטי. נפלתי מהאלונקה וידעתי שגמרתי. הרגל היתה בזווית. בדיוק איפה שנשברה בתיכון, בכדורגל. צילמו אותי בסורוטי ושמו גבס לחצי שנה בערך. אבל בוועדה הרפואית אמרו שהסתרתי מידע, שהם קיבלו את התיק הרפואי שלי מ’קופת בריאות’ וראו שיש שם לא רק שבר חדש, אלא גם שבר ישן. נתנו לי פרופיל 24 ואחרי חצי שנה 64 ולא יכולתי לחזור לגדוד. בשלב הזה כבר נגמר לי מלהיות חירני’ק. ובטח לא בא לי לגמור שירות בשלישות של הגדוד. יודפת היתה קצינה. לא עלה על דעתי להיתקע בתור פקיד. ביקשתי דחיית שירות כדי ללמוד. רצו שאחתום. אמרתי, ‘מה פתאום לחתום. לחתום זה הרזרוויסטים שמראש מתחילים ללמוד, עוד לפני השירות, ואני נפצעתי בשירות. תוך כדי ועקב.’ הם לא ידעו מאיפה זה בא להם. קראתי את כל הפרק בחוקת המשפט הצבאי ובאתי מוכן. אמרו לי שלא יעזור לי. אם אני לא חותם, הם מחזירים אותי לשירות עורפי. דיברתי עם ליאופולד, שהיה חבר של אבא מהמפלגה. עורך הדין הכי טוב במא’י. פירמה. כתבתי לשלישות הראשית בשם מרשי יפתח ברקאי וכל הרעש והצלצולים. בסוף אמרו לי, ‘תלך תלמד, תחזור, תשלים שירות כשתגמור.’ נרשמתי לאוניברסיטה העברית בקיסומו, שאחר כך ניסינו לקרוא לה קסם אבל השם לא תפס. על שפת הים. ושם פרחתי. פתאום לא הייתי רק האח הקטן של דפי. לא אחראי על בנימין. לא סנדוויץ’ אלא הנקניק בעצמו. לא צריך להרגיש אשם שלא עזרתי לאבא במטע הקפה או בסירחון הזה ברפת. והיתה אגודת הסטודנטים שפתאום הבנתי שאנשים מקשיבים לי ואני יכול לדבר בסוף ולסכם. תא הסטודנטים של מפלגת החופש. בטח. הרי לא יכולתי לסבול את כל השמאלנים שרצו שוויון זכויות לכושים. לא הבנתי איך הם מוכנים לוותר על מדינה יהודית. נכון שכבר אז, בגלל כל המהגרים היהודים היו השחורים מיעוט באוגנדה שלנו, אבל לשחורים באפריקה היו חמישים ושתיים מדינות. וללבנים רק שלוש וליהודים רק אחת. אז להפוך גם את המדינה היהודית למדינה רב־לאומית? למדתי היסטוריה ומדע המדינה לתואר ראשון ולא ממש הייתי סגור על עצמי. מהר מאוד הבנתי שאני לא רוצה להיות היסטוריון. מדע המדינה נראה לי יותר, אבל לא באקדמיה. וכסף בטח לא היה בזה. היינו צעירים. הכול היה מתחיל בדשא מול מדעי הרוח ונגמר במעונות. שנות השישים. ביטלס. מי שלא היה לה האלבום הלבן לא היתה יכולה להזמין אף אחד. ליד המנזה היה פסנתר, ואני שיחקתי אותה טלוניוס מונק בצהריים. היו חודשים שלא הייתי חוזר למושוניה. בכל זאת, מאתיים קילומטר, והרכבת היתה איומה. בימי רביעי היה צהרי יום ד’, ולייבוביץ ושייב היו מתווכחים. היו מאה חמישים מקומות באולם ושש מאות איש בפנים. ההצגה הכי טובה בעיר. שייב היה יותר קרוב אלי אידיאולוגית אבל לייבוביץ היה מדהים. אי אפשר היה לצטט אותו אצלנו בבית אבל תמיד יכולתי להשתמש בנימוקים שלו. שנים אחר כך שמתי לב שאני משתמש במשפטים ששמעתי ממנו. בניכוי הפרובוקציות הוא היה המנטור האמיתי שלי. ממנו למדתי לומר שהמשפט הכי מפחיד בעברית זה, ‘אני מהממשלה ובאתי לעזור’.

ענת:

ישבתי עם ספר ליד בניין רוטשילד, בניין המנהלה באוניברסיטה. מול הנוף של ימת הרצליה. היה חם. זה היה הקיץ אחרי מלחמת חמשת הימים. לפני הבחינות. והבחינות היו הדבר האחרון שהיה לי בראש. המלחמה היתה איומה. הכי גרוע היה שניצחנו וכולם הסתובבו שיכורי ניצחון. שמתי רגליים במים של המזרקה. התיישב לידי אחד עם שיער ארוך ומשקפיים. המון משקפיים. ראיתי איך הוא מסתכל עלי. שחצן. אחר כך התחיל לדבר. אמר לי להיזהר מהקרוקודילים. ואז חשבתי שהוא גם מגוחך. אבל הוא אמר שהוא מנגן בפסנתר ושאל אם בא לי בערב לשמוע ג’אז. אמרתי לו שיש לי בחינה מחר. אבל בכל זאת הלכנו. אני זוכרת ששתינו ג’ין קולינס כי זה מה שהיה בדיסקוטק בשביל סטודנטים. היה גם קוניאק 777 וקוניאק מדיצינל, שזה מה ששתו ההרצליאנים הזקנים. יפתח דיבר הרבה, נשמע פשיסט מוחלט, אפילו לא מבין כמה הוא גזען, איך שהוא דיבר על השחורים. אבל איכשהו זה לא באמת הפריע. היה לי חדר במושבה האנגלית בקיסומו. בית קולוניאלי ישן. ואחרי שעלינו אלי לקפה, הוא הסיר את המשקפיים וכמעט נראה יפה. לא קרה שום דבר מסעיר, אבל דפקתי את הבחינה למחרת. יפתח היה באגודת הסטודנטים וסידר לי מועד ג’ עם המילואימניקים שחזרו מהמלחמה. כשניגשתי לבחינה בתור מילואימניקית (ואני בכלל הייתי סרבנית מצפון) נזכרתי בעמיר שכמעט חשבתי שיש בינינו משהו עד שהלך ונהרג באנטבה, אפילו שהתנגד למלחמה המיותרת הזאת.

יפתח:

את ענת פגשתי בקיץ אחרי המלחמה. ישבה עם הרגליים הארוכות שלה במים של המזרקה ליד בניין המנהלה. בחורה יפה מאוד. היתה לה צמה עבה, שמרנית כזאת, כמו מימי ההתיישבות של הברון הירש. כמה נמשים על האף למרות שלא היתה ג’ינג’ית. יותר בלונד כהה. והמבט שלה — כזה שגורם לך לחשוב שאתה משקר גם אם אתה מדבר על מזג האוויר. התיישבתי לידה. לא היה קשה להבין שהיא ההפך ממני. שמאל קיצוני, אבל לא כמו השמאלנים ההיפים שהסתובבו באוניברסיטה לבושים כמו טרזן, הולכים כמו ג’יין ומסריחים כמו צ’יטה. רציתי להתחיל איתה אבל נגמר לי כל האומץ. התחלתי לקשקש לה על היפופוטמים, שהם הכי מסוכנים בעונה הזאת שהיא עונת הייחום שלהם, כידוע. בסוף איכשהו הצלחתי להציע לה לשמוע ג’אז בערב במועדון הסטודנטים. נפגשנו. יצאתי נמושה כי הזמנתי ג’ין קולינס והיא שתתה קוניאק. עלינו אליה ודיברנו. לא קרה כלום אבל יצאתי משם בארבע לפנות בוקר. וידעתי שהיא תהיה אשתי. למחרת היא נכשלה בתולדות האמנות וסידרתי לה מועד ג’ דרך האגודה. כתבתי שהיתה במילואים והשתתפה בקרבות בטנזניה.

‘שלמה’ ליאופולד:

בוקר אחד הגיע אלי למשרד יפתח, הבן של יחזקאל. בחור מבריק ואמביציוזי מאוד. הזכיר לי את עצמי בגילו. אבל ראיתי שאין בו עומק. הוא בא להתייעץ איתי על הלימודים. נראה לי מוזר כי בקושי הִכרנו. יכול להיות שעם אבא שלו הוא לא יכול היה להתייעץ. הרי הכרתי את אבא שלו ב’מעמד’. באמת טיפוס בלתי נסבל. יפתח שאל אותי על לימודי משפטים. העיניים שלו התרוצצו במשרד שלי כמו עיניים של שמאי. העריך כמה שווה שולחן הכתיבה. אם העור על הכורסאות אמיתי. לא יכול היה להוריד את העיניים מהפטק פיליפ שלי. פעמיים שאל מה השעה.

יפתח:

כשהייתי לקראת סוף התואר הראשון הבנתי שכל מדע המדינה וההיסטוריה האלה — זה לא עסק. החלטתי ללמוד משפטים. אז הלכתי לדבר עם ליאופולד שהיה חבר של אבא שלי. בשנות החמישים היה משפט מפורסם נגד קאפו אחד ששרד את בוכנוואלד והגיע לאוגנדה ושם הכירו אותו ברחוב כמה ניצולי מחנות. המשפט הזה שם את ליאופולד בשורה הראשונה של עורכי הדין באוגנדה. הוא הרוויח הון תועפות. אחרי שעה שיחה כבר ידעתי שהוא מה שאני צריך. אדם מבריק. מבין פוליטיקה. שש אלי קרב. חושב שהוא הכי חכם בעולם. בטוח שהשמש זורחת אצלו באופן פרטי מאחורה. קלאסה. חליפה שלושה חלקים בקיץ. וכתפיות. חפתים מזהב. גם הפארקר 51. שעון שאפשר רק לחלום עליו. כולם ידעו שהוא שונא את ישראל קוסובר ורוצה להעיף אותו ולעמוד בראש ‘מפלגת החופש’. אבל גם אם לא הייתי קורא עיתונים, הייתי מבין את זה אחרי שלוש דקות שיחה. ליאופולד לא שנא אותו מהסיבות של אבא שלי. לא משהו אידיאולוגי. גם לא אישי. רק פרסונלי. הוא היה אשף תקשורת אמיתי. יודע לדבר עם עיתונאים ויודע להשתמש בהם. כל הטריקים והשטיקים. הדלקתי אותו כשדיברנו על מאבק בשחיתות. הבנתי שזה מה שהוא יצטרך ממני. אמרתי לו שאחזור אליו עם תואר במשפטים. אעשה אצלו סטאז’ וגם אביא לו פרשיות שחיתות נגד מי שירצה. התחלתי ללמוד משפטים בבניין הישן של הפקולטה, על ההר. אמא שלי שמחה מאוד, אבל אבא בקושי דיבר איתי. חשבתי שהוא לא שומע אותי כשאמרתי לו שאני מתחיל משפטים. כשהתחתנתי עם ענת הוא רב איתי על רשימת המוזמנים. ‘אני לא רוצה אצלי בחתונה את כל הקומוניסטים וכל הכושים החברים שלה,’ הוא צעק. אמא הרגיעה אותו. אני בטוח שמשפחת בטלר חשבה בדיוק אותו דבר עלינו.

באמצע הלימודים הגעתי להסכם עם הצבא שאני חוזר לשנה, ויכול להמשיך ללמוד משפטים תוך כדי השלמת שירות. שלחו אותי להיות עיתונאי בעיתון הצבאי ‘בקסרקטין’. זה היה שירות של ג’ובניקים ולא משהו שאפשר להתגאות בו. יודפת כבר היתה רב־סרן. לחתונה שלי היא באה במדים. לעצבן אותי. אני זוכר ששלחו אותי פעם לראיין את שר השיכון והלכתי לריאיון עם ענת. שני סטודנטים שמסבירים לשר השיכון שבמצב הכלכלי של המדינה הם אף פעם לא יוכלו להגיע לדירה משלהם. והוא דיבר על סבלנות. ‘כשאנחנו באנו הנה היינו צריכים לחפור תעלות בידיים, אלפים מתו ממלריה, אז סבלנות זוג צעיר.’ הוא אמר. ‘וכל התעמולה החתרנית הזאת שיש מיליון רעבים במדינה שלנו. בדקתי, זה נכון, אבל זה כי הם כל הזמן בדיאטה,’ ונראה מאוד מאוכזב כשלא צחקנו מהבדיחה הדפוקה שלו. אני חושב שתוך כדי הריאיון ההוא נשבעתי שהוא עוד יזכה לראות אותי בווילה הכי מדהימה שהוא ראה בחיים.

‘שלמה’ ליאופולד:

ב־1974 יפתח התחיל אצלי סטאז’. הוא מוכשר כמו שד. לימדתי אותו הכול. לעשות הכי הרבה רעש כשהחומר שיש לך ביד הוא הכי חלש, ואם התיק חזק, אפשר לגמור אותו מהר בלי להגיע לבית משפט. לימדתי אותו איך מדליפים חומר ברגע הנכון. איך מפעילים עיתונות. הוא ראה עיתונאים אוכלים מכף ידי. הוא ראה איך הם שותים אצלי ויסקי ומעשנים סיגר ולוקחים אחד הביתה. אני חושב שאת הקוהיבה הראשון שלו שקיבלתי מאנגולה, הוא עישן אצלי. החיילים הקובנים היו מביאים אותם לאנגולה ומכרו בכל היבשת כי היו רעבים ללחם. פעם הזמנו את הברקאים הצעירים לשבת בצהריים בווילה על שפת ימת הרצליה. אם לא המשקפיים, העיניים שלו היו יוצאות ונופלות על השטיח. הסברתי לו גם על השטיחים. לפני כן הוא כנראה דרך רק על מחצלות ערביות ממומבאסה. היה מעורר רחמים לראות אותו נלחם בצדפות, אבל בחוזים ובעסקים הוא הבין. גם בפוליטיקה.

רינה:

הייתי עם ערמת תיקים בידיים בדרך החוצה ופתאום נפתחה הדלת עלי והעיפה את כל התיקים. התכופפתי להרים, וזה שפתח את הדלת התכופף לעזור לי. ראיתי שהוא לא מסתכל רק על הניירות — תאמינו לי שגם בגיל ארבע־עשרה כבר היה מה לראות — אבל הוא רק אמר, ‘סליחה גברתי.’ כאילו לא ראה שעוד אין לי שבע־עשרה. חודש קודם התחלתי לעבוד במשרד ‘שינקן שפאק ושפאק’. היה לנו משרד ענק. צופה אל הים בשכונה הדרומית של קיסומו. הייתי נערת שליחויות. לא צריך בגרות בשביל זה, לא צריך אוניברסיטה. אז הגיע יפתח, שהעיף לי את התיקים לפיזור. הוא התקבל לעבודה במשרד ואחרי שבוע כבר ביקש ממני את הרשימה של הלקוחות. שנינו התחלנו שם מלמטה. אני בתחתית הסולם של הפקידות, והוא בתחתית הסולם של העורכי דין. שלוש שנים עבדנו שם. היה מתחיל איתי אבל לא יותר ממה שהיה נהוג אז. תמיד היה מנומס ולא התנפל כמו כל השאר. אבל בשבילי הוא היה הרבה יותר מהאחרים.

זנון איש אוגנדה — עיתונאי צהוב שאף פעם לא הוציא מילת אמת מפיו:

ניכר היה שהילדה התאהבה בו מהרגע הראשון. הוא היה מבוגר ממנה בעשר שנים. לה זה לא הפריע, ולו זה החמיא כנראה. היא היתה ילדה יפה, לחובבי הז’אנר. היו ימים שנשארו לעבוד במשרד עד מאוחר, ואני אפילו לא רוצה לחשוב על מה שהלך שם.

רינה:

הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים. הייתי מאוהבת בו והערצתי אותו מהרגע הראשון. ידעתי שהחיים שלי יהיו קשורים בחייו לנצח. המשרד התעסק בעיקר בקרקעות. כשרק התחילה ההתיישבות היהודית באוגנדה קנו עשרות אלפי דונמים מהכושים שלא היה להם מושג שזה שלהם בכלל. הבריטים חילקו אדמות על הנייר. חמישים שנה אחר כך הכושים נזכרו שהיה להם איזה שטח בג’ונגל, ועכשיו צמחה שם עיר וטענו שרימו אותם. היה לנו תיק אחד, גדול, של מבלללה נגד סיטון. סכסוך קרקעות בקיסומו שנמשך עשר שנים. הגיע לדיון במחוזי. אמרו ליפתח להכין תקדימים. הכין אולי עשרים עמודים מודפסים צפוף במכונת כתיבה. יום לפני המשפט ביקש ממני שבערב, אחרי שכולם הולכים, אסלק את המסמכים מהתיק של שפאק הזקן. כבר הכרתי אותו. נגעתי לו ביד ואמרתי, ‘סגור.’ בערב לפני שסגרתי, הוצאתי את הניירות מהתיק ושמרתי אצלי. בבוקר, בערך בתשע וחצי, מצלצל הזקן היסטרי מבית המשפט. הוא לא מוצא את התקדימים, ‘מי הכין אותם?’ אמרו לו ברקאי. ‘שיבוא תכף לבית משפט, שייקח טקסי.’ יפתח הגיע והציג את החומר בעל פה כמו גאון. יש לו גם כישרון לשפות. מדבר סוואהילית וערבית ובנטו ואנגלית. השופטים כיבדו אותו מאוד. בערב צילצל אליו סיטון ואמר לו שהוא יבקש משפאק שרק יפתח ייצג אותו. היו עוד כמה סיפורים כאלה.

ואחרי כל תיק כזה הוא היה נשאר איתי במשרד בערב. מביא שתי שישיות בירה־בננה והיינו משתוללים עד אמצע הלילה. אחרי שלוש שנים כבר היו לו מספיק קליינטים. הלך להקים משרד משלו עם החבר שלו, ג’ורי. פעם ראשונה שהוא סיפר לי מה הוא הולך לעשות נפל לי הלב. הוא ראה ולא אמר כלום. אחרי יומיים לחץ באינטרקום וביקש שאכנס עם איזה תיק. כשנכנסתי, חתם על משהו ונתן לי להכניס לתיק. כבר הייתי בדלת כשהוא אמר, ‘את מבינה שאת באה איתי, כן?’ זה היה לי יותר טוב מהצעת נישואים. הוא עשה ממני מנהלת המשרד.

ענת:

אחרי שיפתח גמר סטאז’ אצל ליאופולד הוא נכנס למשרד של כמה עורכי דין גדולים ועבד שם. מהרגע הראשון נדבקה אליו רינה. נערה ממשפחה ענייה, שעבדה שם בשליחויות. פעם אחת יפתח חזר מאוחר מאוד ודי שיכור. כל אחת היתה יכולה לנחש. אמרתי לו להיזהר ממני. לא אמרתי יותר. לא היה צורך. כבר כשהכרנו ידעתי שאני מתכוונת לבנות חומה גבוהה בין האיש שלי ובין מה שהוא עושה, העבודה שלו. לא היתה לי שום כוונה לתת לו להביא הביתה את האיש שהולך לעבודה, ובאותו לילה זה היה סוג של ערבוב. אחרי שלוש שנים הוא עזב את המשרד והקים משרד עצמאי עם ג’ורי ולקח איתו את רינה. כבר היה ברור לי שהיא איתנו לכל החיים. היא היתה מגיעה אלינו הביתה כמו בת משפחה. יפתח עזר לה בהרבה דברים, גם אני ניסיתי כשהיה לה קשה עם הילדים. היא הפכה עצמה למישהי שאי אפשר בלעדיה, ממש ביום־יום. בבנק, בסידורים, היינו בכל השמחות שלה, והיא בשלנו. אני כמעט בטוחה שלא היה ביניהם משהו באמת, וגם אם היה משהו בהתחלה — יפתח לפחות נזהר שזה לא יהיה ברור. אני לא הייתי מוכנה להגדיר אותה בתור מתחרה. זה היה מעליב מדי. יפתח אף פעם לא היה רודף שמלות, ולא נראה לי שדווקא השמלה הזאת גורמת לו להתנהג אחרת. אז כבר הבנתי שבקטע הזה קצת אכלתי אותה, שאי אפשר להפריד ממש את עורך הדין, את הפוליטיקאי — מהבית. ורק ניסיתי לצמצם. רק חלק קטן מהאנשים שעבד איתם היו מגיעים אלינו הביתה, לפעמים היינו הולכים אליהם, כי היתה מסיבה, כי לא היתה בררה, כי לא רציתי לפגוע בקידום שלו, שלא ייראה כאילו אני מחרימה אותם, אבל כל העסקנים הקטנים האלה לא היו עוברים את סף הבית שלנו. היו לנו החברים שלנו, אנשים נפלאים. לקח לי זמן להבין שהוא עובד גם עם החברים שלנו. לכל אחד מהם היה תפקיד. לעיתונאים, לעורכי הדין, לאנשי הכספים. יפתח לקח איתו למשרד החדש כמה לקוחות גדולים. פעם ראשונה ראיתי אותו מאושר לא בגלל ניצחון במשפט אלא בגלל שכר טרחה טוב. אמרתי לו שאני שמחה שהרווחנו הרבה כסף ועצובה כי הוא ניצח. כי מי שהפסיד היה קיקויו מסכן. והלקוח שלו, מנדלקורן הקבלן, היה מסתדר גם בלי הכסף הזה. יפתח נתן לי את הצ’ק אחרי שחתם עליו מאחור ואמר, ‘תעשי עם זה מה שאת רוצה. תקני לך אוטו, תתני לעניים. מה שאת רוצה.’ אמרתי לו, ‘ואם העניים קיקויו? ואם הם ערבים?’ הוא ידע טוב מאוד שהם החברים שלי. ושאני נלחמת באפרטהייד. ושאני חולמת על היום שהקיקויו והיהודים והמסאים והערבים באוגנדה יבנו יחד את המדינה. שתהיה אור לגויים. שהמדינה היהודית שהקמנו באפריקה לא תהיה איזה שריד קולוניאליסטי מאובן מהמאה התשע־עשרה אלא מופת של שוויון ואחווה. אבל הוא לא אמר כלום.

יפתח:

אחרי שניצחנו בתיק של שלמה מנדלקורן הוא בא אלי למשרד ואמר לי, ‘אני לא יודע איך להודות לך.’ אמרתי לו שמאז שהפניקים המציאו את הכסף זו כבר לא בעיה.

‘שמואל’ ליאופולד:

כשהיה ברור לי ש’מפלגת החופש’ לא בשלה להחלפת קוסובר, הקמתי את ‘מפלגת העצמאות המרכזית’. יחזקאל ברקאי־נויהאוס היה אחד הכוחות המניעים שלנו. החשבון עם קוסובר היה אצלו פצע פתוח והוא חיפש נקם. חשבנו שמצאנו את הפטנט: מפלגת מרכז. אני הבאתי את יפתח, לא אבא שלו. כמעט להפך. בגלל אבא שלו הוא כמעט לא נכנס. יחזקאל איש קשה. איכר אמיתי ממושוניה. הוא היה חקלאי מוכשר, שתל קפה וקקאו בידיים שלו. הרג כושים ואנגלים בידיים שלו. אבל ישר מאוד, ראש בקיר. חוץ ממנו, לא היו איתנו פוליטיקאים אמיתיים. אחר כך בא הרציג מהקואופרציה הרוויזיוניסטית ואמר לי, ‘או הוא או אני,’ כי הוא הכיר אותו משם. בדיעבד הוא צדק.

אחרי שנה התברר לי שבאמת אי אפשר לעבוד איתו. רב עם כולם, ואני הייתי צריך כל הזמן לנקות אחריו ולכבות שרפות. למרות שרחשתי לו כבוד, נוכחתי שאינו מסוגל לעבודה משותפת. בוקר אחד, לאחר פגישה עם יחזקאל בפרלמנט שנגמרה בצרחות, נכנס יפתח לחדר. אמרתי לו, ‘אבא שלך, שיהיה בריא, בן אדם לא קל.’ לא תאמינו מה אמר הבן יקיר: ‘ליאו, אם אתה רוצה לסלק אותו, אני אסדר את זה תוך עשרים וארבע שעות.’ אמרתי, ‘אני לא מציע לסלק אותו! אני רק חושב שקשה איתו. אולי תשכנע אותו להתגמש.’ ‘טוב,’ אמר יפתח ברקאי, ‘איך שאתה רוצה, אבל כמו שאמרתי, אם אתה רוצה שיעזוב את העבודה — אסדר זאת תוך עשרים וארבע שעות.’ האמת, הייתי די מזועזע. הצד הזה באופי שלו עשה לי גועל נפש. בכל זאת אבא… לא? כשחזרתי ל’מפלגת החופש’ אחרי המלחמה (חמשת הימים. א’א) יחזקאל כבר היה מזמן בחזרה ברפת במושוניה, ויפתח היה מזכיר הסיעה. שלחתי אותו להדליף חומר על כמה פרשיות שחיתות. אבל הוא עשה בדיוק מה שלימדתי אותו לעשות: אסף סביבו כמה עיתונאים שאכלו מכף ידו ושיכנע אותם שכל הקרדיט לחשיפות מגיע לו, ולא לי. הבנתי שאני מגדל נחש ממבה ארסי. עוד לפני מלחמת חג הפסח התחלנו להתכונן לבחירות. בא יפתח ואמר לי שעכשיו, כשהולכים שוב עם ‘מפלגת החופש’ — הוא עומד על כך שיהיה חבר פרלמנט. היו לנו רק שלושה מקומות ריאליים. את הרציג הייתי חייב להכניס כי הוא הביא לנו את חברי הקואופרציה הרוויזיוניסטית. וגם כסף הוא הביא. כסף לבן. היה איתנו גם אבטליון נוף ציון. מאלה שהגיעו מארץ ישראל אחרי מלחמת העולם. חתיכת טיפוס. היה כותב שירים ללהקות קצב שחורות — בעברית. לא תאמינו. שבוע לפני שקבעו את הרשימות באו וסיפרו לי מה אמר עלי יפתח לעיתונאים. החלטתי לשים ברשימת המועמדים את נוף ציון במקום ריאלי. דיברתי עם יפתח, והוא לקח את זה קשה מאוד. הצעתי לו ללוות אותי הביתה ברגל. הסברתי לו למה. ואני יודע להסביר, אבל ראיתי שברקאי ממש רועד בכל הגוף. הולך ובועט באבנים. ‘תירגע!’ אמרתי לו. ‘מה כבר יכול לקרות? העולם לא נחרב. אתה בן עשרים ושמונה!’

יפתח:

מגלומן מניאק. מאז המשפט של הקאפו הוא לא עשה שום דבר גדול. כל פעם שהוא נכנס לעיתונות זה היה בזכותי. את כל הפרשות הבאתי לו, והוא גנב את הקרדיט. חלק מהעיתונאים האמינו לו שאלה חשיפות שלו ואני הייתי רק ברקע. אמרתי להם, ‘או־קיי, אני מוחק אתכם, ועכשיו תראו של מי החשיפות. חכו לקבל סקופים מליאופולד ותבינו מי באמת עושה את העבודה.’ אחרי שהתייבשו כמה חודשים, התחילו להאמין לי. הוא דפק אותי וניסה לדחוף אותי מחוץ לרשימה. שם אותי במקום לא ריאלי, אבל אלוהים גדול. פרצה מלחמת חג הפסח. ו’מפלגת החופש’ — שכבר הלכה בגוש משותף עם הפרוגרסיבים ועם ‘מפלגת אוגנדה השלמה’ ו’עצמאות מרכזית’ — קיבלו שלושים ותשעה מנדטים. אני לא יודע על מה ליאופולד הצטער יותר, על המלחמה או על זה שנכנסתי לפרלמנט. החבר הצעיר ביותר בפרלמנט בהיסטוריה של המדינה היהודית באוגנדה… הייתי בן שלושים ושתיים. ואני לא יודע על מה שמחתי יותר. על זה שאני סוף־סוף בפנים, או על זה שליאופולד אכל אותה. אבל ידעתי שלא אשכח לו את התרגיל המלוכלך שעשה לי וידעתי שגם הוא יודע את זה. זה היה רק עניין של זמן עד שאלך על הראש שלו.

‘שלמה’ ליאופולד:

‘עצמאות מרכזית’ הצטרפה ל’אחדות לאומית’. אני תרמתי לגוש הזה את הסיסמה ‘שטח משוחרר לא יוחזר’ כי היו אצלנו סמרטוטים שרצו להחזיר את איי ססה לאוגנדה השחורה ואת מישורי מונגי לטנזנים. למה מי הם? רק אתמול ירדו מהעצים. בשביל להפיל באוגנדה ממשלה צריך רק מסור שרשרת.

רינה:

כשיפתח נבחר לפרלמנט הוא ביקש שאהיה העוזרת הפרלמנטרית שלו. אמרתי לו שזה נראה לי גדול עלי. אין לי אפילו בגרות. מה אני מבינה בפרלמנט. בשבילי זה סיגריה אמריקאית עם פילטר. הוא אמר לי להיכנס אליו בערב ועשה לי חדש ימינו כקדם. אמר שאני יותר חכמה מרוב חברי הפרלמנט שהוא מכיר ושאני אמשיך גם לנהל את המשרד. אמרתי לו שהוא יודע שאני בשבילו מוכנה גם לרדת לכביש. מה שיגיד, אבל שלא יגיד שלא הזהרתי אותו. רק לא רציתי לעשות לו בושות. הכול עשיתי בשבילו. מאוכל ועד כל העניינים הכספיים שלו. חתמתי על צ’קים בשבילו. בישלתי לו. ידעתי שאם לא אני, הוא יאכל סנדוויצ’ים כל היום. יהרוס את הבריאות שלו. ענת אישה נהדרת. מתאימה לקלאסה שלו. אלגנטית, מתלבשת יפה, מדברת שפות. יודעת לארח כל מיני חשובים. היא גם מפסלת מכל מיני ברזלים חלודים, ויש לאורחים על מה לדבר איתה. אבל היא לא מבינה את הפוליטיקה שלו. הוא בימין, והיא הכי שמאל שיכול להיות. הוא רוצה אימפריה יהודית והיא בעד הכושים והערבים, הוא אוהב מסעדות פאר והיא טיפוס של פשטידות מוכנות, קישים כאלה. פעם פתחתי את הפריזר שלהם, ונפלו לי על הרגל מאה שניצלים קפואים. היא כאבה לי שבועיים, אבל הלב כאב לי עליו הרבה יותר. היא לא נראית אחת שיודעת מה הגבר שלה צריך, אם הוא לא כותב לה את זה בשלושה העתקים. אישה נהדרת, אבל לא האישה בשבילו.