תארי לך שאת דורכת על אדמה זרה ואת מטופלת בפעוט קטן. תארי לך שאין לך מסמכים מזהים ואת נחשבת לפליטה. […]
פרק ראשון
אני שוכבת על המזח, במרכזו של האגם. קרני השמש החמות זורחות על עורי החשוף המרוח בשמן שיזוף, שומעת את הזמרה של הטוקנים מבעד לעצים ומתבוננת בתנועה הקלילה של העננים הלבנים הנעים בחופשיות בשמיים. אט אט צורתם משתנה, מצורת סוסים לזו של מטרייה וממנה לדמויות אחרות, חלק מהן ללא דמויות מוגדרות.
מנומנמת אחרי שחיית הבוקר וקרני השמש החמות מלטפות את עורי החשוף, מכסה את עיניי בזרועי, מכניסה את האוזניות לאוזניי ומקשיבה לשיר של בוב דילן:
"כמה אדם צריך לנסוע עד שתקרא לו אדם?
לאורך כמה ימים יונה צחורה צריכה לעוף כדי שתמצא את מנוחתה על החוף"?
הרגשתי שנרדמתי לכמה דקות כי לא שמעתי שום צליל, כאילו אני מרחפת בוואקום נעים. מרגישה שצל נופל על פניי ופותחת את עיניי. זה הבן שלי שנעמד מעליי. מוציאה את האוזניות מהאוזניים. הוא מתנשף ומתלונן, "קראתי לך אלף פעם, אימא, אני רעב"! מושיטה אליו את ידיי שיעזור לי לקום. אף על פי שהוא רק ילד בן תשע, יש לו גוף מפותח וחזק. עיניו נוצצות מבעד לפוני החום הנופל על פניו. הוא מקים אותי. אני מותחת את הגוף שלי וקושרת את השיער בגומייה מאחורי ראשי. שערי נהיה שמנוני משמן השיזוף שמרחתי על הגוף.
אני הולכת אחריו. הוא מדבר פרסית במבטא שוודי! כבר הרבה זמן שהוא הוגה את האותיות s ו-kh בצורה כזו שאני לעולם לא אדע להגות. אני בטוחה שכישרון לשפות הוא מולד ולא נרכש, בדיוק כמו כישרון מוזיקלי או מתמטי.
ליד הבריכה אנחנו חולפים על פני השחפים והברווזים אשר מתחממים תחת השמש הלוהטת ולא נותנים תשומת לב יתרה לקול החריקה של גשר העץ שמתחת לרגלינו, נכנסים לשטח של המדשאה וריח של דשא קצוץ טרי ממלא את אפינו. חרקים קטנים עפים מעל הדשא. דבורי הדבש מזמזמות בין הפרחים שאת ניחוחם ניתן להריח מרחוק. קצת יותר רחוק משם בולטים באור השמש בנייני לבנים דו־קומתיים ועל המרפסות תלויים אגרטלים ובהם פרחי הגרניום. במרכזו של כר דשא ממוקם מגרש משחקים שילדים רבים משחקים בו. מחצלות רבות פרוסות על הדשא ואימהות ואבות צופים בילדיהם המשחקים.
אני מניחה את ציוד הפיקניק מתחת לעץ הטיליה ושמה לב שכמה קני ציפורים תלויים על ענפיו.
נוכחותו של גבר מושכת את תשומת ליבי. לפתע אני נעמדת במקומי וקופאת לכמה שניות. הפעם האחרונה שפגשתי בו הייתה לפני חמש שנים. אני לא יודעת את השם שלו ואני חושבת שהוא גם לא יודע את שמי. לא מצליחה לראות היטב את פניו מתחת לכובע הקש האפור שהוא חובש אבל אני בטוחה שזה הוא. הוא לבוש במכנסיים קצרים אדומים, פלג גופו העליון חשוף, חפציו זרוקים על כיסא מתקפל בשמש וידו הימנית על אותה העגלה. אני חושבת שהוא לא שם לב אליי ואם כן, אני בספק אם הוא זוכר אותי. קור מוזר חודר אליי. אני מרגישה את הברכיים שלי רועדות, מופתעת והרגליים שלי ממש רועדות שוב. רועדות באמת. שוב מודאגת. מניחה את ידי על הלחי, מרגישה שוב את הצריבה של הסטירה ההיא.
לעיתים קרובות ראיתי את האיש הזה בחלומותיי, שמעתי את קול צעדיו ואת חריקת גלגלי העגלה שלו כאשר נכנס מהדלת האחורית של האוטובוס. הרבה זמן אני מנסה לשכוח, מנסה לרכז את מחשבותיי רק בהווה, משקיעה בשגרת היומיום וכך מנסה להיות פחות עצובה. כבר הרבה זמן מנסה לא להיתפס במלכודת הזו.
קולו של בני מחזיר אותי למציאות, "אימא, כמה פעמים אני צריך להגיד לך שאני רעב!?"
אני לוקחת נשימה עמוקה ומתקרבת אליו, מרימה את התיק. היד שלי קופאת באמצע פתיחת הרוכסן. האיש מטלטל את עצמו פתאום, מותח מעט את גופו וחוזר להיות כפוף. הוא מקרב אליו את העגלה שלו, מפנה אלינו את פרצופו החיוור ואומר לי בשפתיו הקפוצות, "היי."
בלי לענות לו, אני נותנת לבן שלי את כריך הנקניק ואת המיץ. המבט המעריך של הבן שלי עם הביס הראשון מהכריך מרגיע אותי. עכשיו אני בטוחה שבשלב הזה בחיי, שום כוח לא יוכל להזיק לו או לי. אני מחזיקה את ידו ומנשקת את לחייו שעדיין רכות כמו לחיים של ילדה. הוא מחלץ את ידו מהיד שלי ורץ לעבר הילדים בני גילו.
הבן שלי למד סגנונות שחייה שונים בשנה שעברה ועכשיו הוא יודע לצלול לעומק הבריכה.
אני הולכת בצעדים מהירים לאותו המקום הנעים באגם שבו הייתי. שם אני צוללת עד לקרקעית, שוחה עד לאמצע האגם עם קבוצת דגים שחורים קטנים וביטחון ושלווה מחלחלים לגופי. המים קרים יותר ממה שציפיתי. אני שוחה לאט במקביל לשפת האגם ואחר כך אוחזת בסולם הברזל במים, מנענעת את רגליי במים ומורידה את האצות מרגליי.
מרגישה שאני אוהבת את הארץ הזו. זו לא הארץ שבה עשיתי את הצעדים הרועדים הראשוניים של ילדותי, זו לא מולדתי והיא לא דומה לה אבל עכשיו אני מרגישה את האדמה היציבה והבטוחה הזו מתחת לרגליי. לא משנה לאן הגעתי, עכשיו האדמה הזו והשמיים האלה הם שלי.
הבן שלי עדיין משחק ליד החוף והשמש עדיין זורחת, ואני יודעת שהיא תמשיך לזרוח כל היום או אולי עד חצות. ברקע נשמעים קרקור של צפרדע מהאגם וקול רשרוש עדין של ענפי עצים מהבריזה הנושבת מהאחו. הרעננות החודרת אל ליבי מרגשת אותי. אני מורידה את החלק העליון של בגד הים שלי. עכשיו אני מרגישה מרחוק את כובד המבט של הגבר עליי.
כשראיתי אותו שוב, כל אותם הימים שניסיתי לשכוח החלו להתרוצץ לי מול עיניי, כל הפחדים והכעסים שנשאתי באותו הזמן. חשבתי שאצליח להתפטר מהפחד הזה והוא יהיה שייך לתקופה בחיי שלעולם לא ארצה לחזור אליה. עדיין כואב לי לחשוב על הימים ההם.
אף אחד לא שם לב אליי, לא הילדים באגם שצחקו בקול רם ובידיהם שנורקלים, לא האישה ששכבה והשתזפה, לא הגבר ששכב על שפת האגם וקרא עיתון. רק הגבר עם העגלה הסתכל עליי מרחוק.
אני שוכבת על הבטן ומכניסה את האוזניות לאוזניים. בוב דילן שר שוב:
"כמה פעמים אדם צריך להסתכל למעלה כדי שיוכל לראות את השמיים.
כמה אוזניים צריכות להיות לאדם"?
אני מסתכלת על הגלים הקטנים שמכים על העמודים השחוקים של גשר העץ. שפירית בכנפיים בורקות עפה אחורנית ליד האוזן שלי. אני עוקבת אחרי השפירית בעיניים פקוחות למחצה. קראתי באיזשהו מקום שרק שפיריות יכולות לעוף אחורה.
אני חושבת לעצמי שאני חייבת לעבור על כל מה שקרה לי, לחזור אחורה בסדר כרונולוגי, מההתחלה עד היום. אני מנסה לקחת מרחק מכל הרגעים והאירועים שעברתי ואז לסדר את החלקים הפזורים ולשים אותם במסגרת מסודרת של זמן.
כבר מהרגע שראיתי את האיש הזה, נראה לי כאילו שההיסטוריה של חיי מחולקת על פיו. חיי לפני שראיתי אותו וחיי לאחר מכן, ממש כמו לפני ואחרי הספירה.
הייתי בת שלושים ושלוש באותה התקופה. שלושים ושלוש הוא מספר מיוחד, כמו שהמספר שבע הוא מיוחד. שמעתי שישו נצלב בגיל שלושים ושלוש.
אין עדיין תגובות