אישה חוזרת מגלוּת מרצון בארצות–הברית לעיירתה שבארגנטינה, אל המקום שפעם קראה לו בית. עשרים שנה עברו, והיא לא נראית ולא […]
הייתי צריכה לומר שלא, שזה בלתי אפשרי, שאני לא יכולה לנסוע. להגיד משהו, לא חשוב מה, אבל לא אמרתי. סיפקתי לעצמי הסברים, אלף ואחת פעם, בקשר ללמה, ולמרות שהייתי צריכה לומר שאני לא נוסעת, בסופו של דבר הסכמתי. התהום מעוררת משיכה. לפעמים בלי שנהיה מודעים למשיכה הזאת. יש אנשים שאותם היא מושכת כמו מגנט. אלה שיכולים להציץ, להביט מטה ולחוש שהם מסוגלים לקפוץ. אני אחת מאלה. אני מסוגלת לקפוץ אל תוך הרִיק, ליפול כדי להיות — בסוף — חופשייה. גם אם מדובר בחופש חסר תכלית, בחופש שלא יתקיים לאחר מכן. חופשייה רק כל עוד נמשכת הנפילה.
אז אולי העניין הוא שהסכמתי לא כי לא ידעתי לומר לא; אולי, בתוך־תוכי, הסכמתי כי רציתי. במקום אינטימי ואפל בתוכי, במקום שבו כבר אני בעצמי אינני יכולה להכיר את עצמי, בעצם רציתי. אפילו יכול להיות שחיכיתי לכך כל הזמן הזה. התהום שלי עצמי. תשע־עשרה שנה. יותר, כמעט עשרים. לחכות שמשהו, או מישהו, כוח שלא אוכל להתנגד לו, מצב שאי אפשר לתקן או למנוע יכפה עליי לחזור. לא החלטה עצמית שלא אהיה מסוגלת לקבל. הגורל או המזל, לא אני. לחזור. ולחזור לא רק אל הארץ שלי, ארגנטינה, לא רק אל העיר שבה גרתי, טֶמפֶּרלֶיי, אלא גם לבית הספר סנט פיטר. שיבה למין מָמוּשקָה שמתמצה בתת־העולם הזה: בית ספר אנגלי בפרוור דרומי של בואנוס איירס, שאהבתי ושנאתי באותה העוצמה.
בית הספר סנט פיטר. עדיין קשה לי לומר את השם שלו, קשה לי אפילו לחשוב עליו. אני יודעת שמי שמעניין אותי כבר בטח לא נמצא שם. אבל אולי כן מישהו שאני אזהה, או מישהו שיזהה אותי. ואותו. שאולי שמע עלינו כשעדיין גרתי בשכונה ההיא. למרות שכמה שינויים פיזיים והתערבות חיצונית מסוימת שעברו על הגוף שלי מרגיעים אותי. אני בטוחה שאצליח לשהות שם בלי שיבחינו בי. לפני חמש שנים בקירוב פגשתי את קַרלָה סָבָּלָה — אימא מבית הספר שהשתייכה לקבוצת החברות הקרובות ביותר שלי באותן שנים ובאותו מקום שאליו אני חשה חובה לשוב — והיא לא זיהתה אותי. זה קרה באחת מהחנויות הגדולות האלה. שתינו חיכינו לתור שלנו בקופות, זו לצד זו. היא הביטה בי, ובאנגלית גרועה במיוחד שאלה אותי משהו על מחיר הבגד שהיא החזיקה. לא הוצאתי מילה, לא הצלחתי להגיב. קרלה חיכתה כמה שניות, אולם לא הראתה שום תגובה לנוכח ההשתהות שלי. היא רק הציגה את אותה שאלה לאישה שעמדה מאחוריי. כך נוכחתי במה שידעתי באינטואיציה שלי: זאת שהייתי בעבר היא כבר לא מי שאני; זאת שהמתינה בתור כדי לשלם בחנות גדולה בבוסטון מימיה לא הייתה בטמפרליי, לא הכירה את בית הספר סנט פיטר ולא הייתה יכולה להיחשף בידי קרלה סבלה או מישהו אחר, פשוט מכיוון שהייתה מישהי אחרת.
אפילו אני לא מזהה את עצמי כשאני מחפשת את דמותי בתמונות מאותה תקופה. אני שומרת רק שלושה תצלומים, את שלושת התצלומים שבהם אני מופיעה אתו, בשלושה רגעים שונים. אף אחד מהם לא עם מריאנו. אני כבר כמעט לא מסתכלת בהם. הפסקתי לעשות זאת כדי שאצליח להירפא. רוברט ביקש ממני שלא להסתכל בהם יותר, והיה צדק בדבריו. זמן מה המשכתי לעשות זאת, אבל בסתר. אבל לילה אחד, כששכבתי לישון, שמתי לב שעבר יום שלם בלי שהצצתי בהם. ואחר כך עברו יומיים נוספים שבהם לא עשיתי זאת. ואחר כך שבוע, חודש. זמן. עד שלא הסתכלתי בהם עוד. למרות זאת לא נפטרתי מהם. עכשיו, היום, במטוס הזה שמחזיר אותי אל המקום שעזבתי, אני לוקחת אתי ארבעה תצלומים: את אותם שלושה ועוד אחד שבו אני עם רוברט, לפני הבית שלנו. אבל גם עכשיו אני לא מסתכלת בהם. אני רק לוקחת אותם אתי, אני אפילו לא יודעת בדיוק למה.
אני כבר לא בלונדינית, כמו רוב הנשים ששלחו את הילדים שלהן לסנט פיטר, בית הספר ההוא שהכרתי היטב כל כך. כבר זמן רב שהשיער שלי אדמדם, כמעט ג’ינג’י. ירדתי במשקל, בערך עשרה קילו, או אפילו קצת יותר. אף פעם לא הייתי שמנה, אבל אחרי הנסיעה שלי — הבריחה שלי, צריך להודות — נהייתי כחושה, עור ועצמות, ומאז לא העליתי שוב את הקילוגרמים האבודים. אני לא לובשת את אותם הבגדים ששאר הנשים ההן לובשות, את אלה שלבשנו כולנו; אני — עכשיו, ביום החזרה שלי — אישה אמריקאית, אישה מבוסטון. אם יהיה קר, אולי אחבוש כובע — עניין שלא יעלה על הדעת בטמפרליי. הקול שלי, הקול ההוא, יישאר חבוי תחת השינויים של גון הקול של שפה אחרת, שאותם אתאמץ להקצין כשאהיה באזור הסכנה. והוא יישמע מעומעם בגלל הצרידות הזאת שצצה אצלי באותו היום שבו עזבתי את הארץ. ‘ליקוי הגייה עקב סטרס טראומטי’, אמר הרופא כשקיבל אותי לבדיקה בבוסטון, כמה שבועות לאחר מכן. עם השנים הוא הפך לליקוי הגייה כרוני, בגלל המאמץ שמטילות על מיתרי הקול שעות הוראה רבות. אפילו העיניים שלי כבר לא אותן עיניים. ולא רק מפני שהן מביטות בדברים שונים, בעולמות שונים. גם לא מפני שהן לא מביטות עוד במקום הזה שאליו אני חוזרת היום. אילו היו עיניי משתנות בגלל הדברים הללו, השינוי היה בלתי מורגש. רק אני הייתי מרגישה בו, אולי גם רוברט: עצבות מסוימת, הניצוץ הכבוי ביותר, העיכוב שבתזוזת העיניים כשהן עוברות מאובייקט אחד לאחר. אולי בתוך השינויים הללו השתנה גם המקום של כל אדם, המקום שאליו נעות העיניים בחיפוש אחר המילים שאדם אינו מוצא כשהוא מדבר. העיניים שלי מחפשות אותן בתקרה; אני מלכסנת את מבטי כלפי מעלה, והמילים נתלות על הגג, מתעכבות שם למעלה, עד שהמילה צצה. רוברט נהג לחפש אותן מלפנים, שם הן היו בשבילו, תמיד לרשותו; אימא שלי — היום אני יודעת — הייתה סוגרת אותן בעפעפיה. לאן ילכו העיניים, העיניים שלו, בחיפוש אחר המילים שהוא אינו מוצא? אני לא מצליחה להיזכר בכך. עם זאת, אני לא מתכוונת לאחד מהשינויים העדינים הללו, הפרטיים, שהיחידים שמבחינים בהם הם אלו שקשובים מאוד לאופן שבו מביט האחר. אני מתכוונת לשינויים ניכרים יותר וחיצוניים יותר, שבימינו אפשר להפוך אותם למבט, אם רוצים בכך. כשרופא העיניים שלי הציע לי לשים צבע שונה בעדשות המגע שלי, אמרתי כן. רוברט נבהל כשראה אותי. אבל רוברט לא היה מסוגל לסתור אותי בשום עניין, אלא אם כן היה מדובר במשהו שעלול להזיק לי. וכך, אם רציתי עיניים חומות, לא הייתה מבחינתו בעיה שאקבל אותן. רוברט. הוא אהב את העיניים התכולות שלי. אני כבר לא. ‘חום יהיה נפלא,’ הוא אמר לי למרות הטעם האישי שלו. מבחינתי, להיתקל ברוברט, להישען עליו כשהתמקמתי בבוסטון, כפי שיכולתי להתמקם בכל מקום אחר בעולם, היה למצוא מפלט אחרון, בדיוק ברגע שבו כבר החלטתי להפקיר את עצמי לחסדי הגלים והסערות, להניח לעצמי לעזוב.
בבוסטון אני מעבירה שיעורי ספרדית. אני מלמדת ספרדית לדוברי אנגלית. לכתוב בגוף ראשון או שלישי? למה לבחור במילה כזו או אחרת? אלו הן כמה מהשאלות הרבות ששואלים אותי התלמידים שלי, מיד לאחר שהם מתגברים על הקשיים הראשוניים ורוצים ‘לכתוב’. הם יעשו זאת שוב כשאחזור, או שיעשו זאת תלמידים חדשים בסמסטר הבא. אלו הן שאלות טכניות, ואף על פי שככה אני עונה — בשיעורים שלי אני לא נותנת תשובות ספרותיות אלא דקדוקיות — השאלה הספציפית הזאת נשארת אתי זמן מה, כאילו היא מצפה ממני למחויבות גדולה יותר. התלמידים באים ללמוד שפה, והם לא עשויים להשתמש בעניין זה על מנת לכתוב רומן או סיפור קצר. לשם כך יש להם שפת אם. אדם חייב לכתוב בשפה שבה הוא חושב, בשפה שבה הוא חולם. בשפה שבה הוא יוצר שתיקה. אבל למרות שאני יודעת מה מצופה ממני בשיעורים האלה, לפעמים אני מרגישה שהתשובה שאני נותנת לתלמידים שלי היא תיאורטית מדי: ‘הגוף (הראשון, השני, השלישי) הוא היחידה הדקדוקית הבסיסית, והוא בא לביטוי בכינויי הגוף. המאפיין הזה קובע את הצורה הישירה הממשית הנחוצה כדי להבהיר את התפקיד של הדובר, של השומע או של משתתף אחר, ביחס לנאמר’. ישירה, להבהיר, משתתפים, לנאמר. בולשיט, היה אומר רוברט. אני יודעת את ההגדרה בעל פה. אני מכריחה אותם לשנן את ההגדרה בעל פה. By heart, אומרים באנגלית. זה לא תרגום מילולי. ההפך הגמור. פֶּה מול לב. לפעמים אני מרחמת על התלמידים שלי ונותנת להם תשובה ידידותית יותר: ‘הגוף הראשון הוא בדרך כלל זה שמדבר: אני, אנחנו. הגוף השני הוא זה שמדברים אליו או ששומע: אתה, את, אתם, אתן. הגוף השלישי הוא זה שמדברים עליו: הוא, היא, הם, הן’. ואני, כאן, עכשיו, כשאני ממתינה לעלות לטיסה בחזרה לארגנטינה, גם אני שואלת את עצמי, מול הנייר הריק, אם יהיה לי קל יותר לספר את הסיפור הזה בגוף ראשון או בגוף שלישי יחיד. האם ‘אני’ או ‘היא’. אני מנסה את האפשרות הראשונה ואת השנייה. הגוף השלישי מרחיק, מגן בעזרת המרחק. הראשון לוקח אותי אל שפת התהום, מזמין אותי לקפוץ. השלישי מאפשר לי להסתתר, להישאר שני צעדים מאחור, לא להביט אל החלל, אפילו לא לספר עליו. עם זאת, אני יודעת שלהסתתר זה מה שעשיתי עד עכשיו, בזמן שלא יכולתי לכתוב אפילו מילה אחת בקשר לאותו יום, בקשר לימים שבאו לאחר אותו יום, לשנים שבאו לאחר אותו יום. לכן אני אומרת לעצמי, אני משכנעת את עצמי, אני מכריחה את עצמי, שהטקסט הזה — יומן ההפלגה הזה של מסע החזרה — חייב להיות כתוב בגוף ראשון. כי את הכאב אפשר לספר רק ככה. את הכאב, את השבר, את הבריחה, את ההתנפצות לאלף רסיסים שמעולם לא התאחו מחדש, את המבט המרוחק, את הנטישה, את ההזנחה, את הצלקות, אפשר לספר רק בגוף ראשון.
והנה אני, כאן, בשדה התעופה של ניו יורק — רוברט עזר לי להצליח לעלות על רכבת פעם נוספת וליהנות מהיופי שבנסיעה על מסילת הברזל מבוסטון לניו יורק, בהיעדרן של טיסות ישירות, ‘ככה עולים למטוס בתחושת נועם’ — אני מחכה שיקראו לי לעלות למטוס, אחרי שהפקדתי במסוע המטען מזוודה קטנה עם מספיק דברים לזמן שאשהה מחוץ לבית, משהו כמו שבוע־שבועיים. ובזמן שאני מחכה, אני כותבת בגוף ראשון. אני כותבת בשבילי בגוף ראשון. אני כותבת. אני משרבטת בעמוד הראשון ‘יומן הפלגה’ ולא ‘יומן’. כדי לכתוב יומן צריך שיהיה לך ביטחון בערך שבכתיבת סיפור החיים שלך עצמך — ביטחון שאין לי. הידיעה הפנימית שהחיים האלה, קשים ככל שיהיו, ראויים להיכתב באופן יומיומי, סצנה אחר סצנה, מנקודת מבטו המוחלטת של מי שמספר אותם. ולי אין ידיעה פנימית שכזו.
התצלומים באים אתי בתא הנוסעים. ארבעת התצלומים. לפני שלוש התמונות הישנות יותר באה זו של רוברט; למקרה שבאמצע הנסיעה אצטרך להוציא משהו מהתיק, אבלגן את הדברים בתוכו, וזה יאלץ אותי לראות אותן. במקרה כזה אעדיף להיתקל קודם ברוברט, אפילו עכשיו כשהוא מת וכבר לא יכול להגן עליי מרוחות הרפאים שלי כפי שעשה כל השנים הללו. קודם ברוברט, רק אחר כך בו. בתוך אותו תיק יד שבו נמצאות התמונות, נוסעים גם המסמכים הרבים של מכון גַרליק, בית הספר האמריקני המתוחכם שאני עובדת בשבילו היום. זה שאליו נכנסתי בתור מורה לספרדית בזכות רוברט. המקום שבו — כשהייתי מאובנת מכאב לאחר הבריחה — העברתי את השנים שבאו לאחר חיי הקודמים. בית הספר שהיום שולח אותי בטיסה ישירה ובמחלקת עסקים אל בית ספר אחר, אל סנט פיטר.
ואל העבר שלי.
אין עדיין תגובות