"לכי תביני גברים!" הוא מדריך לאישה חזקה שאוהבת מאוד את הגבר שלה ורוצה לטפח זוגיות פורחת ומלאת תשוקה לאורך שנים. […]
מי אני?
שלום, נעים מאוד, שמי אנה.
נכון לרגעים אלה, שבהם אני כותבת ספר זה, אני בת 37, בעלת תואר שני בכלכלה בהשכלתי, מתכנתת ומנהלת מערכות Business Inteligence לפרנסתי.
אני גרושה ונשואה בשנית. אימא לשלושה ילדים מופלאים – כל אחד בדרכו.
אני בת של, אישה של, גרושה של, אימא של, אחות של, חברה של… ובעיקר… אדם של… אושר. אני אדם של אושר. אדם מאושר.
כשהתחתנתי עם בעלי הראשון – הייתי מאושרת.
במהלך שנות נישואיי איתו – הייתי מאושרת.
כשהתגרשתי ממנו – הייתי מאושרת.
בשבע השנים שבין נישואיי הראשונים לשניים הייתי מאושרת, ולאחר שהתחתנתי בפעם השנייה – אני ממשיכה להיות מאושרת.
כשהתקבלתי לעבודה הייתי מאושרת, וכשפיטרו אותי הייתי מאושרת.
וגם כשבית המשפט פסק כי בני הבכור אינו יכול להגר איתי ועם בני משפחתי החדשה לספרד, וגם כשנודע לנו על התסמונת הנדירה שיש לבני השני, לא נתתי לכל אלה להפריע לי להיות מאושרת.
אומנם זהו ספר על גברים, אבל אם כבר החלטתי להקדיש פרק קטן לעצמי, הייתי רוצה לחלוק איתכן את תפיסת העולם שלי על החיים באופן כללי.
לפי תפיסתי, האושר אינו מטרה, אלא דרך חיים. יותר מכך, הוא פנימי ואינו תלוי בגורמים חיצוניים. ישנם אנשים שחיים בלי כלום והם מאושרים, ויש אנשים שיש להם הכול – בית, משפחה, ילדים, חברים, כסף, מותרות, והם אומללים.
האושר שלנו תלוי אך ורק בנו, וליתר דיוק, בהכרת התודה שלנו. מחקרים כבר הוכיחו זאת. ככל שאדם מוקיר תודה יותר ויותר על מה שכבר יש לו, כך הוא מאושר יותר. ההתרכזות במה שיש, ולא במה שאין – היא הגורם לאושר.
כמובן, הדברים החסרים בחיינו אמורים להוות עבורנו מקור למוטיבציה להתקדם כדי להשיג אותם, אבל חסרונם אינו אמור לאמלל אותנו בשום אופן.
עוד, לפי תפיסתי, אין לנו לצפות לדבר מאף אדם אחר. לא מההורים שלנו, לא מהחברים שלנו, לא מבן הזוג שלנו, לא מהילדים ולא משום איש.
ציפיות גורמות לאכזבות בלבד, לתחושות שליליות ולסכסוכים מיותרים ומכאיבים אם אינן מתממשות.
אין לנו להניח הנחות לגבי האחריות המוטלת על אדם אחר: מה הוא אמור לעשות, מה הוא אמור להגיד ואיך הוא אמור להתנהג ("אמור" הוא שם של דג).
כל אדם יכול לשלוט אך ורק במעשיו ולהיות אחראי אך ורק עליהם.
כל אחד צריך להתמקד בשאלה: "מה אני יכול לעשות?"
בכל מערכת יחסים, ואין זה משנה עם מי, אני מקיימת את החלק שלי בלבד, והכי טוב שאני יכולה. אם הדברים אינם "עובדים" כמו שאני רוצה, אני מנסה להבין כיצד אני יכולה לעשות את הדברים אחרת ללא ציפייה מהאחר. אינני שואלת:
האם הם יעשו את הטוב ביותר שהם יכולים?
האם ההורים שלי יסכימו לשמור על הקטנטנים שלי כשאזדקק לכך?
האם הילד שלי יאמר לי את האמת לגבי שיעורי הבית?
האם חברה שלי תעזור לי בשיווק ספר זה?
האם בעלי יתאמץ כמוני לשמור על המשפחה שלנו?
אין לי מושג, ואין לי שום אפשרות לשנות אותם או לגרום להם לעשות דברים נגד רצונם. ואם הם לא יעשו דבר, אני לא איעלב (גם אם זה קצת צובט בלב), ולא אפגע ולא אאשים אלא אנסה להבין אותם. לשים את עצמי במקומם. אז אולי אלמד משהו חדש ואדע לגשת אליהם להבא בצורה שבה הם ישתפו פעולה בשמחה.
דבר נוסף שבו אני מאמינה בכל מאודי הוא הרעיון שכדי להגיע לתוצאות רצויות צריך לעבוד ולהתאמץ. אני מתכוונת לעבודה עצמית – לא להתנהג על פי ברירות מחדל וחשקים מזדמנים, אלא לשנות את ההתנהגות הטבעית שלנו (מה שדורש מאמץ לא קטן) כדי להשיג מטרה רצויה.
לדוגמה:
אם יש לנו מטרה והיא להוכיח את עצמנו במקום העבודה ולהתקדם בקריירה –
- אנחנו צריכים לקום מוקדם בכל בוקר למרות העובדה שמתחשק לנו להמשיך לישון.
- אנחנו צריכים להיות "ראש גדול", לעשות מאמץ ולחשוב על רעיונות יצירתיים כדי לשפר תהליכים ולהגיע לתוצאות טובות יותר, גם אם נוח יותר להיות "ראש קטן" ולעשות את המינימום הנדרש ורק את מה שהמנהל מבקש.
- אנחנו צריכים להישאר שעות נוספות, למרות הרצון ללכת הביתה.
אם יש לנו מטרה והיא להצליח בלימודים –
- אנחנו צריכים להגיע להרצאות (או לפחות לטרוח להשלים את החומר מאלה שהיו בהן) למרות הרצון לא לעשות כלום.
- אנחנו צריכים להכין את שיעורי הבית ואת התרגולים למרות הקושי והתסכול.
- אנחנו צריכים "לשבת על התחת" וללמוד למבחנים גם אם מתחשק לנו לצאת לבלות.
אם יש לנו מטרה והיא לשמור על כושר – אנחנו צריכים לצאת מאזור הנוחות שלנו, להשקיע מאמץ ולהתאמן כמה פעמים בשבוע. גם אם מתחשק לנו לרבוץ על הספה ולבהות במסך כזה או אחר לאחר יום ארוך ומעייף.
וכך גם במקרה שבו נרצה לשמר את הזוגיות הטובה שבה אנו נמצאים – אנחנו צריכים להתאמץ ולעבוד, לעשות דברים שאולי אינם מורגשים כטבעיים (לפחות בהתחלה) ושאולי לא מתחשק לנו לעשות, אבל למען השגת המטרה (שהיא שמירה על הזוגיות) פשוט צריך לעשות אותם. אנשים חושבים, בטעות, שבזוגיות אפשר להתנהג ככל העולה על רוחנו ולעשות רק את מה שמרגיש לנו טבעי, ורק את מה שהיינו מעדיפים לעשות. "אני אמורה להתנהג בטבעיות – והוא אמור לקבל אותי כמו שאני". זו טעות ענקית. הרי עם גישה כזו לא נגיע לתוצאות טובות בשום תחום בחיים, אז מה גורם לאנשים לחשוב שבזוגיות כן? זה פשוט מגוחך.
"אישה אינה אמורה לשנות בעצמה דבר כדי להיות מושכת" – זה משפט שנאמר לי. וזה פשוט אינו נכון. גברים ונשים כאחד צריכים להתנהג בצורה מסוימת כדי למשוך את המין האחר. אם יש גבר, לדוגמה, שאינו מתנהג בצורה מושכת (ואני בטוחה שנתקלתן באחד או בשניים כאלה במהלך חייכן) – אם הוא רוצה להתחיל למשוך אליו נשים, הוא חייב לשנות את ההתנהגות שלו! וכנ"ל לגבי נשים.יש נשים וגברים שההתנהגות הזו טבעית להם, ויש כאלה שצריכים ללמוד כיצד לגרום למשיכה זו, בדיוק כמו שיש כאלה שהלימודים קלים עבורם – הם זוכרים את כל החומר הנלמד ומבינים אותו בקלות, בזמן שהרוב צריכים "לקרוע את התחת" בשביל להבין, לזכור ולהצליח במבחן, וכמובן, בדיוק כמו שיש אנשים שמתעוררים בטבעיות בשעה שש בבוקר, בעוד מרבית האנשים משתמשים בעשרה "נודניקים" כדי להתעורר בזמן לעבודה. אז כן… כך קורה גם בזוגיות.
יש (מעט) אנשים שההתנהגויות ה"נכונות" "באות להם" באופן טבעי, והם מתנהגים בצורה שמושכת את בני המין האחר ושומרת על זוגיות טובה ללא כל מחשבה יתרה. אבל רובנו צריכים ללמוד את ההתנהגויות האלה. הרוב צריכים לאמץ משהו שבהתחלה אולי לא יהיה טבעי עבורם.
למרות הרצון להאמין שאנחנו לא אמורים לשנות דבר בהתנהגות שלנו, ושהזוגיות הטובה פשוט אמורה להיות שם מעצמה באופן טבעי – אנחנו נדרשים להבין שזה פשוט לא נכון. כמו בכל תחום בחיים, אם רוצים תוצאות טובות, צריך להתאמץ ולעשות דברים שלאו דווקא תואמים את ההתנהגות הטבעית שלנו.
משהו חכם שקראתי פעם איפשהו:
"אם שני חבלים יירצו להיקשר זה לזה, יהיה על כל אחד מהם לוותר על חלק מאורכו. אם ירצה כל אחד לשמור על מלוא מידתו, לא יווצר קשר לעולם. מכאן מובן שהוויתור על חלק ממך הוא יסודו של הקשר".
זהו. עד כאן על תפיסת עולמי. להלן תמונה של "אמור":
מה הסיפור שלי?
למה בכלל לסמוך על העצות שאני נותנת בספר?
בתקופת התיכון לא חוויתי הצלחה מרובה (או הצלחה בכלל) עם בני המין שני. הייתי תמיד ילדה נאה, אבל מעולם לא הצלחתי למשוך אליי את מי שרציתי. אני יודעת עכשיו שזה בכלל לא קשור ליופי, אלא להתנהגות שלנו. מכירות את זה שאתן מגלות פתאום שהבחור המוצלח ביותר שאתן מכירות יוצא עם מישהי שהיא לא בדיוק מלכת היופי? אז זה זה.
לקראת גיל 17 התאהבתי בבחור ואפילו העזתי להתחיל איתו. הוא מצידו "זרם", אבל זה נראה יותר כאילו הוא "עשה לי טובה" שהוא היה חבר שלי. הוא היה מתקשר אליי אחת לשבוע, ונפגש איתי אחת לשבוע למרות העובדה שגרנו עשר דקות הליכה זה מזה. לרגל יום ההולדת ה-17 שלי, כמתנה, הוא גאל אותי מבתוליי, ואז איבד בי עניין לחלוטין. נפרדנו, ואני נכנסתי לדיכאון. תחושות כמו "אני לא שווה כלום…", "בחיים לא אמצא מישהו שירצה אותי!" ושאר ירקות הציפו אותי. לאחר שבכיתי את נשמתי לילות כימים, החלטתי לעשות משהו בנדון.
התחלתי לקנות ספרות על פסיכולוגיה, על מערכות יחסים, על מה זה בעצם "אהבה", על נשים וגברים ועל ההבדלים ביניהם, על סקס (בהזדמנות זו אני רוצה להמליץ בחום על הספר הנהדר "סקס עכשיו") ומדריכים למיניהם על "איך לגרום לו להשתגע עלייך". לא הפסקתי לקרוא.
בגיל 18, סבתא שלי שידכה לי בחור. הנכד של השכנה. בסך הכול בחור טוב, אבל הוא לא התאים לי. מהרבה סיבות. אחרי חמישה דייטים "לא וואו" הרגשתי שדי. זה בטוח לא זה. רציתי לחתוך, ושיתפתי בכך את קרוביי. הם, מצידם, יעצו לי: "תראי", הם אמרו, "ממילא, בינתיים, אין לך אף אחד אחר באופק. אז תמשיכי לצאת איתו עד שתפגשי מישהו אחר שימצא חן בעינייך. לא שופכים מים מלוכלכים עד שאין מים נקיים". אני רוצה רגע לעצור ולהסביר משהו: המשפחה שלי הגיעה מתרבות שמנחילה דעות מיושנות ושמרניות לגבי חתונה ומערכות יחסים. תרבות שבה, אם את לא נשואה עד גיל 24, את כבר "רווקה זקנה" ואף גבר לא ירצה אותך. וגם, את לא אמורה לשכב עם יותר מבחור אחד בחייך, וכיוון שאני כבר שכבתי עם אחד, ונפרדנו, הבחור הבא היה אמור להתחתן איתי, ועדיף שעה יפה אחת קודם! אז קיבלתי את העצה הזו, והמשכתי להיפגש עם הבחור. הוא מצידו התאהב בי, והתחיל לעטוף אותי בהמון אהבה. הוא כתב לי שירים, והביא לי ורד לכל דייט ודייט בלי יוצא מן הכלל. ואני, שאף בחור לא העניק לה קודם לכן תשומת לב כזו, התאהבתי. התאהבתי באהבה שהוא העניק לי, אבל זה הרגיש לי כאילו התאהבתי בו.
כיוון ששנינו שירתנו בצבא, היינו נפגשים בסופי שבוע בלבד, ובהתחלה אפילו פעם בשבועיים כי שירתי בבסיס סגור ורחוק, ומדי פעם גם הוא היה סוגר שבתות. בזכות המרחק ופרקי הזמן שבהם לא התראינו, גאו הגעגועים, והפגישות היו מתוקות יותר. האהבה פרחה. חודש לאחר שהשתחררתי הוא הציע לי נישואין, ואני, כמובן, הסכמתי. התחתנו למרות העובדה שלא גרנו יחד אפילו יום אחד ולמעשה, בעצם, לא בנינו זוגיות אמיתית.
כפי שכבר ניחשתן, הנישואין האלה לא צלחו. כשהשירים והוורדים נעלמו, ובמקומם צפו כל אותם הדברים שהדגישו כמה שונים ולא מתאימים אנחנו – אותם דברים שזיהיתי מהתחלה כבר בדייטים הראשונים – החל המצב להידרדר. כך לפחות הרגשתי. הרגשתי כלואה כל כך ואומללה בנישואין האלה. ניסינו והלכנו לייעוץ נישואין, אבל כל פגישה שהיינו בה רק חידדה לי יותר ויותר כמה אני צריכה לצאת מהנישואין האלה. לאחר מספר פגישות לא מבוטל וסכום כסף נכבד שהושקע כדי לנסות ולתקן, החלטנו שאין דרך שבה נוכל להמשיך יחד.
התגרשנו לאחר שש שנות נישואין.
ואני התחלתי להתפרע. הרגשתי שאני חייבת להחזיר לעצמי את אותם נעורים אבודים. וכמובן – גברים. רציתי להיות מחוזרת ונחשקת ונערצת, כמו שרציתי להיות בנעוריי, כשזה לא קרה. רציתי לדעת שאני מסוגלת לגרום להם להשתגע עליי אם רק ארצה.
והפעם הצלחתי הודות לכל אותה ספרות שקראתי אז בנעוריי, ספרות על פסיכולוגיה שלימדה אותי דברים שלא ידעתי, והודות לתובנות שהגעתי אליהן לאחר קריאת כל המדריכים למיניהם בנושאי מערכות יחסים וסקס.
אבל במיוחד הודות לכל אותן שיחות נפש שניהלתי עם מאות גברים שהכרתי בצבא, באוניברסיטה, במקום העבודה ובמרחב האינטרנטי.
כמה שאהבתי את השיחות האלה… נמשכתי אליהן, יזמתי אותן. הייתי צמאה לדעת כל מה שאפשר על היחס של גברים לנשים ועל יחסם למערכות יחסים: מה גברים חושבים בכל מיני מצבים, כיצד הם מרגישים במקרים כאלה ואחרים, ואיך אני יכולה להבטיח בעזרת ההתנהגות שלי שאהיה האישה הזו שהגבר שלה משתגע אחריה גם לאחר עשרים שנים יחד.
כשהייתי חיילת דרש התפקיד שלי משמרות לילה ארוכות ומשעממות על העמדה, ואין כמו למלא משמרת אפורה בשיחה קולחת עם המילואימניק התורן. שיחות על נישואין ועל מערכות יחסים וקיטורים על למה ואיך האישה מעצבנת ולא מבינה אותו, שיחות על מה מדליק גברים ומה מכבה אותם, שיחות על מה גורם לגבר להשתגע על אישה לעומת מה גורם לגבר להשתגע מהאישה. שיחות על מה גברים רוצים ומחפשים בבנות המין השני, שיחות פתוחות על הכול כולל הכול.
ואחר כך גם באוניברסיטה, ובעבודה, בהפסקות הקפה והצוהריים – שיחות על אהבה ועל תשוקה, על רגשות ועל היגיון, על נישואין ועל בגידות. ועוד ועוד. שיחות על גבי שיחות על גבי שיחות.
המקור שממנו קיבלתי, אולי, את המידע הכנה, הפתוח והבוטה ביותר ללא ניסיונות להסתיר או "לטייח" או לייפות את האמת היו הפורומים באינטרנט (כן, לפני עידן הפייסבוק, הפורומים היו שוקקי חיים). פורום "זוגיות" ופורום "סקס", פורום "בגידות ואהבה אסורה". שעות על גבי שעות ביליתי שם. קראתי וגמעתי בשקיקה דיונים והתפלספויות ותשובות כנות ובוטות על שאלות מעניינות. היפה שם הוא ההסתתרות מאחורי ניק-ניים, הזהות האמיתית מוסתרת. זה מה שמאפשר לכתוב את האמת לאמיתה. כל מה שמרגישים וחושבים באמת. ללא פחד הזיהוי והפחד שיאשימו אותך בכך שאתה חרא, אנוכי או סוטה או שוביניסט או שקרן בוגדני או כל דבר אחר…
כך, למעשה, ניהלתי שיחות ודיונים עם מאות גברים, והודות לאלה הצלחתי להבין גברים באמת. הצלחתי לפענח את אופן המחשבה שלהם ואת דרך הפעולה שלהם ומקורה בכל מיני מצבים, וגם כיצד לגרום להם להרגיש אחרת כך שזה יתאים לי, מבלי, חלילה, לפגוע בהם, כלומר לגרום למצב WIN-WIN (ניצחון של כולם).
הצלחתי להפוך לאותה אישה מחוזרת ונחשקת ונערצת. הו… כמה שזה היה כיף… איזה סיפוק… לסובב גברים על האצבע הקטנה. כן, אני מסכימה איתכן, זה דפוק וילדותי, אבל הרגשתי את החסך הזה, את הצורך הזה, ונהניתי כל כך למלא אותו. ולא. לא התחלתי לשכב עם כל דבר שזז (אף שאין בכך פסול בעיניי). נכון להיום, כשאני נשואה שנית, אני יכולה לספר לכן שאפשר לספור על יד אחת בלבד את כל הגברים שאיתם שכבתי בחיי, וזה בסדר גמור מבחינתי. המטרה שלי לא הייתה לבלות עם כמה שיותר גברים. המטרה שלי הייתה להרגיש רצויה, מחוזרת ונחשקת. לדעת שאני מסוגלת, שיש לי את הכוח. השלושה שאיתם הגעתי לשלב של הסקס, התאהבו בי עד טירוף, ומשלושתם שמעתי את המשפטים: "את האישה הכי מדהימה שהייתי איתה אי פעם", "את סקס חלומותיי. הכי טוב שהיה לי אי פעם!", "אני לא מצליח להפסיק לחשוב עלייך", ו"אני רוצה להתחתן איתך".
אינני מספרת זאת כדי להשוויץ ולהתרברב. אני מספרת כדי להמחיש עד כמה כל אותו מידע שקיבלתי, הן מהספרות שקראתי והן מהשיחות ומהדיונים שניהלתי עם גברים במרחב המציאותי והווירטואלי, היה חיוני ומועיל בצורה יוצאת דופן. כיצד כל מה שלמדתי הוכיח את עצמו במבחן המציאות מעל ומעבר לציפיותיי. לא נשאר שום זכר מאותה נערה חסרת כל מושג, זו שלא ידעה דבר וחצי דבר על ההתנהגות הרצויה כדי לכבוש את ליבו של נער, לעורר בו עניין ולשמר את העניין הזה מבחינתו. ולגבי אותם גברים שהתאהבו בי כל כך – עם שניים מהם סיימתי את היחסים מסיבות כאלה ואחרות, והשלישי הוא בעלי הנוכחי.
ואם כבר, בעלי הנוכחי – אני רוצה להתעכב על הסיפור הזה.
בעלי הנוכחי הוא בחור לא יהודי ולא ישראלי. הוא הגיע לארץ כדי לעשות פוסט-דוקטורט במהלך כמה שנים, והיה נחוש לחזור לארצו, ספרד, כאשר יסיים. לכן, בתחילת הקשר שלנו הוא לא לקח אותי ברצינות. מבחינתו הייתי מישהי להעביר איתה את הזמן עד שיחזור לארצו, שבה, כך לפי התכנון, ימצא את אשתו לעתיד ויקים משפחה. מי צריך להסתבך עם מערכות יחסים בין-לאומיות, עם קשיי שפה, עם המרחק בין המשפחות ועם פער תרבויות? אה! וילד… הרי היה לי כבר ילד מנישואיי הקודמים, וילד לא שלך זה "וואחד סיבוך" נוסף. בחודשים הראשונים אפילו תפסתי אותו מנהל התכתבות אינטרנטית עם בחורה ספרדייה, אחת ששמר "על אש קטנה" כדי שתחכה לו כשיחזור לספרד. הוא גם אמר לי בפנים שהוא אינו אוהב אותי, ושהוא אינו מוכן להתחייב. מילים אלה העצימו, מבחינתי, את תחושת האתגר שחשתי, את רצוני שהוא ירצה אותי, יתאהב בי ויתחייב אליי. כמובן, מעבר לאתגר, ראיתי את הפוטנציאל האמיתי הטמון בו כבן זוגי לחיים. יש בו את כל התכונות שרציתי אי פעם בגבר, ולגמרי ראיתי את עצמי מגדלת איתו ילדים ומזדקנת איתו.
בקיצור ולעניין, למרות כל הבלגן בחודשים הראשונים למערכת היחסים שלנו, בדיוק שנה לאחר שנפגשנו לראשונה, הוא הציע לי נישואין. בעצם לא. זה היה יומיים לפני מועד השנה. כן, הצלחתי לגרום לגבר זר, שלא ראה בי אלא שעשוע זמני, להתחייב אליי, למרות כל הסיבוכים והאתגרים הכרוכים בלהיות איתי. להתחייב אליי ולהתחתן איתי. תוך שנה אחת בלבד.
רגע, אני רוצה רגע לחזור על זה:
הצלחתי לגרום לגבר זר, שלא ראה בי אלא שעשוע זמני,
להתחייב אליי, למרות כל הסיבוכים והאתגרים הכרוכים בלהיות איתי.
להתחייב אליי ולהתחתן איתי. תוך שנה אחת בלבד.
נכון להיום, אנחנו נשואים חמש שנים. יש לנו שני ילדים משותפים, אחד מהם הוא ילד עם צרכים מיוחדים, ולמרות השגרה והילדים, האתגרים שהחיים מציבים בפנינו – אם זה התמודדות עם ילד מיוחד ואם זה התמודדויות הקשורות לבן הגדול שלי מנישואיי הקודמים, אם זה פער התרבויות והריחוק מהמשפחות, ואם זה המשכנתה והלחץ הכלכלי, ואם זה כל אותן בעיות שכל זוג נשוי חווה – למרות כל אלה אנחנו מצליחים לשמור על האהבה ועל התשוקה בינינו. אנחנו מדליקים זה את זה שוב ושוב, ומתאהבים זה בזה כל פעם מחדש. כן, ברור, יש ריבים ויש ימים קשים, ולפעמים בא לי לחנוק אותו במו ידיי, ואולי מתחשק לו להטביע אותי באסלה מדי פעם, אבל בגדול, ביום-יום, יש לנו זוגיות נפלאה ואנחנו מאושרים מאוד.
אז מה הסוד שלי? האמת היא שזה בכלל לא סוד. אם תפנו לכל אותם מקורות שאני פניתי אליהם, ותנהלו שיחות פתוחות וכנות עם מאות גברים בנושאים אלה, תגלו הכול בדיוק כמוני.
אבל אם במקרה אתן קצרות בזמן, ובא לכן לקבל הכול מוכן, מתומצת ומרוכז בספר אחד – בדיוק בשבילכן אני כותבת אותו. אם הספר שלי יועיל לכן ולו רק בדבר אחד או שניים, ויעזור בשיפור הזוגיות שלכן בצורה כזו או אחרת – אני את שלי עשיתי.
אין עדיין תגובות