"עדן, את יודעת מה יקרה אם זה לא יעבוד, נכון?" נלחצתי. "אור, תירגע, לא יורים לי בראש. ברגל זה מספיק." […]
“בבקשה, אל תעזוב לי את היד,” אומרת עמית.
“אל תדאגי, עמית, אני פה, ואני תמיד אהיה. אני לא עוזב לך את היד עד שאת כאן, לידי,” אני עונה לה.
עמית בוכה, היד שלה מתחילה להחליק מידי, ואני מאבד שליטה באחיזה.
“אור, בבקשה, אל תעזוב אותי. אסור לך לעזוב אותי!” עמית ממשיכה לבכות.
“עמית, תנשמי עמוק ותחזיקי חזק. אני מרגיש שאת מחליקה ואני לא יכול לתת לך ליפול. אסור לך ליפול! את לא יכולה לעזוב אותי!”
עמית ממשיכה לבכות, כפות הידיים שלנו ממשיכות להחליק זו מזו ועמית מסתכלת למטה. אני שוכב על קצה הצוק, מחצית גופי ממני והלאה, מנסה להגיע כמה שיותר קרוב לעמית ולמנוע ממנה ליפול. הדבר היחיד שאוחז את עמית זו היד שלי. לא משנה מה, אני חייב למנוע ממנה לשחרר אחיזה, כי כשהיא תיפול…
“אולי תפסיק לבהות בי ולחשוב עם עצמך, ותעשה משהו?” צועקת עמית.
“תביאי לי את היד השנייה שלך, אני אמשוך אותך למעלה.”
“לא. אתה לא תצליח למשוך אותי, אני אפול!”
“את לא תיפלי! אני שומר עלייך. את מעדיפה להישאר במצב הזה או לסמוך עליי ולתת לי להציל אותך?”
“אני לא יכולה יותר… אני עוזבת…” כף היד של עמית ממשיכה להחליק.
“עמית! היי, עמית! תסתכלי עליי. תסתכלי עליי,” אני צועק לעמית שמביטה למטה.
עמית מרימה את הראש ואומרת שהיא מצטערת. “אני לא מוכן לשמוע את זה!” אני צועק אליה, מושך אותה למעלה בכל הכוח ומציל אותה.
“זהו. זה נגמר. את בטוחה עכשיו. את לא תיפלי, את כאן לידי. היי, היי. תסתכלי עליי.” אני אוחז בפניה וממשיך, “אני תמיד אהיה כאן בשבילך, לא משנה מה. בואי נעוף מפה.”
אני קם מהישיבה המביכה שלי, אוחז בידה של עמית ועוזר לה לקום.
“תודה.” עמית מחייכת תוך כדי התרוממות.
לפתע מתפוררת האדמה שעליה היא עומדת, והיא נופלת מהצוק. “עמית!” אני צועק.
“אני אוהבת אותך,” היא צועקת.
אני לא מבין בכלל כיצד הגענו לסיטואציה שבה אנחנו על צוק – עמית מרחפת באוויר ואני מחזיק בידה, מונע ממנה ליפול אל מותה. הדבר היחיד שחששתי ממנו כשהייתי איתה היה לאבד אותה. והנה, אני מניח שהדבר הזה שכל כך חששתי ממנו, התממש. היא נפלה, ולא הייתה שם יותר.
אני מתיישב על קצה הצוק, הרגליים שלי מתנדנדות באוויר, ואני תוהה אם זה יכול היה להיגמר אחרת, אם, אולי, היינו מחליפים תפקידים ואני הייתי במקומה. אני מרגיש שלא עשיתי מספיק כדי להציל אותה, ואולי היא יודעת את זה. לא הספקתי להגיד לה עד כמה אני אוהב אותה. הכול קרה כל כך מהר.
הלוואי שהייתי יכול להאט את הזמן. להחזיר אותו לאחור.
אין עדיין תגובות