מיץ תפוזות

התחלה

הרגע הזה, כשאתה חותך את עצמך פשוט כדי להרגיש.

וכל הצרחות בתאים הסמוכים מוחרשות… נעלמים האנשים המטיחים את עצמם בקירות הבטון המסוידים בלבן מעוטר בשמנת.

הכול נקי. הכול מהוגן.

טיפה קטנה של דם היא לא סיפור גדול בעולם הלבן, רחב הידיים, הסטרילי.

עולם בלי דרמות גדולות של קיום יום יומי.

בלי הישגים ושאיפות וכישלונות רצופים.

עולם של שלווה.

ולכולם מסביב נראה שאתה כבר מת מבפנים, שכאבת כל כך עד שהכול נהרס.

אתה נתח בשר מלא הבטחה שנשכח בתנור.

התוך שלך עצמו שחור ומפויח, ואתה מביט בפסיכיאטר המתוסכל המנסה למצוא עוד מעט מיץ.

ואיך ניתן להסביר שאתה חותך כדי להרגיש משהו אחר.

משהו אחר מלבד ארבעים וכמה השנים שנפרשות למולי, ארבעים ומשהו השנים שנותרו לי בלעדיה.

הפסיכולוגית שלי לא מבינה.

כי איך מסבירים געגוע?

הימים חד־גוניים, הדלתות כמעט תמיד סגורות.

יש הקלה גדולה במנעולים ובסורגים, הם משאירים אותי בפנים ואת האחריות בחוץ.

האחריות למה שעשיתי, למה שלא הספקתי, להבטחה הגדולה שהייתי ובוזבזה לריק.

היא מנסה להבין ואני חייב לתת לה משהו.

אם שוב אשתתק, אחזור לזריקות ולכדורים ההופכים את העולם למלא צמר גפן.

אני שונא כשהכול נעים ובטוח, אני מרגיש מאוים וחסר ללא הפינות החדות.

קראתי פעם שהעולם אכזרי ויש לקדמו בכידון ובחרב.

אני מביט באופירה — מטר שבעים וקצת של רצון טוב ואכפתיות בשירות המדינה.

ואולי ההורים שלי שילמו עליה?

אין לי מושג, אני הולך לאיבוד בחצאית הפסים הארוכה, פסים ארוכים של רכבת בודדה.

לו רק הייתי רכבת שיכולה לנסוע כמו בסיפור אהבה צועני במזרח אירופה.

כמו בשיר עצוב של ‘החברים של נטשה’.

הייתי חולף בנופים לא מוכרים של ערפל אפור ושלג, ומוצא את האחת על הרים סחופי בדידות בדיוק כשחשבתי שהכול לא אפשרי.

אבל סיפור האהבה מחזיר אותי אליה — להיא שאין לנקוב בשמה.

ואני משתתק וחצאית הפסים מתאכזבת ואני מגמגם את הפזמון המוכר.

על ילדות מאושרת,

על צבא מנוכר.

יותר מדי סמים בפחות מדי שנים.

ואיך מסבירים געגוע?

ישראל 2013…