ובצאתי לקראתך

גילי זילברמן היא חברה טובה של דבי שחורי שביקשה ממנה טובה, עזרה, שתחתום אצל עורך דין. היה שם דף נייר חלק ונקי, אור אדום הבהב אצלה ובלב היא אמרה לאלוהים, נראה אותך מוציא אותי מזה. בעיצומם של ימי פיגועים היא סופגת פיגוע כלכלי ויוצאת למסע. היא משוטטת בתל אביב, אמתית ומדומיינת, צבעונית, רועשת, מטונפת ומקסימה. היא מתייסרת ומפנטזת, מלקה את עצמה, משוחחת וגוערת בקרוביה ובאלוהים, ומנסה להבין. כל זאת בעברית עכשווית וייחודית ובחוש הומור פרוע.

מקט: 001-2660-001

גילי זילברמן היא חברה טובה של דבי שחורי שביקשה ממנה טובה, עזרה, שתחתום אצל עורך דין. היה שם דף נייר […]

---

פרק 1

לקחתי את הסכין היפנית וחרצתי בסלוטייפ שסגר על הקרטון. היה כתוב עליו כלי מטבח אבל בתוכו היו ספרים ומגבות. הסתובבתי בין הקרטונים שעמדו באמצע הסלון הקטן ופתחתי כמה מהם, עד שמצאתי את ארגז הכלים הכבד והחבוט מפלסטיק שהיה פעם של “האקס”, האבא של התאומים המתבגרים שלי.

קרוב לדלת הכניסה, קצת נמוך מקו המשקוף העליון, נעצתי מסמר ועליו תליתי את המראה הארוכה במסגרת ירוקה. זה היה הדבר הראשון שעשיתי בכל פעם שהגעתי לבית חדש. לא שהייתי מאוהבת בעצמי או שהיה לי עניין מיוחד באיפור, לא, אלא כדי להוכיח לעצמי שאני קיימת. במבטים חטופים אלה במראה נזהרתי שלא להסתכל בחור השחור שיש לי בתוך הכחול של העין, האישון – כמו שנזהרתי מחוטי חשמל חשופים, מחציית צמתים באדום ומשתיית אקונומיקה.

אחרי שני ימי אריזה כאבו לי כפות הרגליים, כאילו כל האוויר שהיה בהן נשאב החוצה. הזזתי כמה סירים והתיישבתי לרגע על הכורסה הצהובה שעמדה בכניסה למסדרון שם הניחו אותה המובילים. התלבטתי אם לסדר קודם את המטבח או את החדרים של הילדים, אף שהיה לי ברור שעד שכל החפצים לא יהיו במקומם, אני ממילא לא אנוח.

עשיתי את זה, עברתי לתל אביב, אמרתי לעצמי ושרתי, והזזתי בשמחה את האגן והכתפיים. עכשיו כל הדברים הטובים יכולים לקרות לי, חשבתי והרגשתי שאני חיה מאוד. אני יכולה לסיים את כתיבת התסריט תוך שלושה חודשים, הנס הזה יכול להתחולל, הוא קרה לאחרים, פתאום הכתיבה תזרום ואני אדע בדיוק לאן. ידעתי שהתסריט שאני כותבת עוסק באהבה, בטח אהבה. קומדיות לא סחפו אותי ומתח מכל סוג שהוא לא יכולתי לסבול. אפילו מהסרט “במבי” נמלטתי כשצעדי הציידים נשמעו באולם.

קמתי מהכורסה ונכנסתי לסלון, זה היה בוקר והשמש רק התחילה את הסיבוב שלה אבל קלטתי שהבית חשוך והסרתי את משקפי השמש בסגנון ג’ון לנון ששמרו שהעולם יישאר קצת כהה וקצת רחוק ממני. הדבקתי את הפנים לחלון הסגור בגלל החורף ורק אז ראיתי את עץ הפיקוס הענקי שעמד בחצר. מכונית צפרה למטה ואוטובוס יצא מהתחנה, והרגשתי שעברתי לגור ברחוב. אחרי שש שנים שבהן שמעתי ציוץ ציפורים, עכביש טווה חוטים וגעייה אקראית של פרה מרוחקת, זה היה שינוי קיצוני אפילו בשבילי.

פתחתי עוד קרטון והוצאתי את חמשת השעונים שהיו אחראים להעיר אותי בבוקר, ואז הפלאפון שלי צלצל. הלכתי בעקבות הצליל וכדי לחזק את ההחלטה ששום דבר בעולם לא יפריע לתוכנית שלי להפוך מהר את הדירה לבית מסודר, תפסתי את המקל עם הנוצות הוורודות ועניתי למכשיר השחור הקטן.

בצד השני של הקו מישהו שאל אם הוא מדבר עם גילי זילברמן, הציג את עצמו בשם פרטי ומשפחה אבל כשאמר שהוא מנהל סניף הבנק, השם שלו מיד נמחק לי מהלוח והגוף נדרך.

היחסים שלי עם המוסד הזה לא היו קרובים. הגעתי לסניף שש, עשר פעמים בשנה ותמיד אחרי שהקיר בלע את כרטיס הפלסטיק שלי בגלל שהתבלבלתי בסדר ארבעת המספרים של הסיסמה. לפעמים הקלדתי מספרים אחרים לגמרי אבל לא ירדתי לדקויות.

כך או כך מנהל הבנק אמר שלא כובדו חמישה צ’קים שנתתי על שבעים אלף שקל, רשרש בדפים והתנשף והבית הריק הדהד את דפיקות הלב המואצות שלי. “מה זה?” הטיח.

היה לי קשה עם האוויר אז פתחתי פה וניסיתי לשאוב כמה שיותר. “אהה, זו בטח טעות, נתתי לחברה צ’קים לביטחון של משהו,” אמרתי את מה שזכרתי שדבי שחורי, חברה שלי, אמרה כשביקשה אותם ממני. דקלמתי בלי שהבנתי מה אני בכלל אומרת.

“ביטחון? על כאלה סכומים נתת צ’קים לביטחון? כמה צ’קים כאלו נתת?” מהטון של השאלה הרגשתי שעשיתי משהו לא בסדר, אבל עוד לא הבנתי מה בדיוק למרות שהפחד ממספרים ומחוסר הבנה כבר הידק את האחיזה שלו בצוואר שלי. “נראה לי שפנקס אחד, אולי אחד וחצי, כמה צ’קים יש בפנקס?” אמרתי ומיד הבנתי שזאת לא שאלה טובה וסגרתי טוב טוב את השפתיים שלא תצא ממני אף מילה על זה שכבר שנתיים אני נותנת צ’קים כאלה, הרבה פנקסים בשביל הביטחון של דבי שחורי.

“שלחנו אלייך מכתב אזהרה רשום לפני שבועיים,” המשיך להטיח.

“הייתי עסוקה, עזבתי את הבית בכפר ועברתי היום לדירה בתל אביב,” התגוננתי.

“את יודעת שאת תהיי מוגבלת?” שאל והקול שלו היה עוד יותר קשה,

“מוגבלת? מה זאת אומרת?” ראיתי את עצמי יושבת בכיסא גלגלים משותקת לגמרי, כמו סופרמן אחרי הנפילה, מעפעפת בעין שמאל.

“זה אומר, שלא תוכלי להשתמש בכספומט, ויזה, צ’קים שלא לדבר על הלוואה מהבנק ואת כבר חורגת ממסגרת האשראי שיש לך. על כל צ’ק שחוזר את צריכה לשלם לבנק 55 שקלים, נתת משהו כמו שלושים צ’קים, את לא יודעת כמה נתת? שלושים כפול חמישים וחמש, שווה, אלף…”

הוא אמר הרבה מספרים, ובבת אחת נשמט לי המוח מהראש ובחלל שנפער נשמעו נקישות חזקות, חבטות שניסו להסתדר לאיזו שהיא צורה מוכרת ועשו רעש נוראי, הרבה יותר חזק מהרעש של קידוח בשן אצל רופא שיניים והרבה יותר כואב מקידוח כזה בלי הרדמה. רציתי לזרוק את הפלאפון ולברוח רחוק לארץ בלי מספרים. בכל ארבעים ואחת שנות חיי לא הצלחתי לתפוס מה זה, לא הבנתי אותם, לא ראיתי את הצל שלהם.

״זאת טעות, קרתה טעות, איך אפשר לתקן אותה?” שאלתי בקול צרוד מייאוש כאילו החיים הם טיוטה. מנהל הסניף שתק וניסיתי להיזכר אם ראיתי אותו פעם מאחורי כלוב הזכוכית, אם הוא הגבוה עם לחיצת יד קרה, או הבחור השחרחר שהולך מהר, איך הוא אמר שקוראים לו? לא הצלחתי להעלות אף פרצוף של מישהו מהבנק, כולם נראו לי אותו דבר.

“תגידי, במה את עוסקת אם מותר לי לשאול?”

“אני צלמת,” אמרתי את השקר הראשון שצץ לי בראש, בלי מילה על האסטרולוגית. מניסיון קודם ידעתי שזה לא עושה רושם טוב במוסדות.

“אני לא יודע אם את מבינה, אבל את בצרות גדולות,” הקול שלו היה מתוח עד הקצה.

צרות דווקא הבנתי, הבנתי מסיפורים של אנשים שבאו להתייעץ עם האסטרולוגית. לי לא היו צרות, היו לי אכזבות, מחסנים של דאגות, לב שבור כמה פעמים, נזלת, ציפורן חודרנית במצבים הרי גורל, אבל לא צרות, ככה שזזתי הצדה בשביל להתחמק מהצרות שהוא הבטיח לי וכבר הייתי מול המראה שהזכירה לי שאני אישה, מהסוג שמושך אליו מבטים.

“מה אתה מציע לי לעשות?” שאלתי וגררתי את המילים שעל כל אחת מהן ישבה נסיכה חסרת אונים שחיכתה שהוא יזנק על הסוס הלבן ויציל אותה. שמעתי אותו מתנדנד בין התפלצות לבין איזו שהיא חמלה על הטמטום.

“לא שמעת ממני את זה, אבל הדרך היחידה היא ללכת למשטרה ולהגיד שגנבו לך את פנקסי הצ’קים.״

“ואז מה, מה ייקרה?”

“ייפתחו בחקירה. זה לא יהיה נעים לחברה שלך, אבל רק כך תוכלי לצאת מזה. ואל תצטטי אותי, אני לא אמרתי לך כלום. איך אמרת שקוראים לחברה הזאת?”

“דבי שחורי, התסריטאית והבמאית של הסרט ‘סוף הלילות’,” אמרתי בביטחון שזה מה שישנה את המצב, אבל הוא שוב רשרש בדפים ואמר, ”הצ’קים מוסבים לטובת שמשון אבני, את יודעת מי זה? ורק להזכיר לך, את חתמת בבנק על הצהרה על פי החוק לאיסור הלבנת הון, את יודעת שעברת עבירה פלילית, כן?”

ניסיתי בכל הכוח להבין מה לעזאזל הוא אומר. השילוב הזה בין מספרים, שמות ומילים לא מובנות היה קטלני ולא היה לי מאיפה לנשום. “כדאי מאוד שתפעלי מהר, אני מצפה לשמוע ממך מחר.”

“תן לי לפחות שבוע,” ביקשתי.

“שלושה ימים.” פסק וטרק את הטלפון.

יצאתי למרפסת הקטנה הצמודה לסלון. לו יכולתי הייתי מצמיחה שורשים לאוויר כמו אלה החומים הדקים שהשתלשלו מעץ הפיקוס הענק שבחצר. שחזרתי את מה שהוא אמר. השם הזה, שמשון אבני התרוצץ לי בזיכרון עד שצפה תמונה של מפה אסטרולוגית. ככה זכרתי אנשים, אבל לא הייתי בטוחה שזאת המפה שלו. הקונפליקט המרכזי במפה הזאת היה אין גבולות מול גבולות נוקשים מאוד, אופייני לרופאים, אמנים ועבריינים, בדיוק הטיפוסים שדבי שחורי הסתובבה אתם.

נקישות קצביות נשמעו על הדלת. זה היה ישי. ככה כותבים את השם שלו אבל כשקוראים לו, אומרים את זה כאילו יש אלף בהתחלה וגם נשענים עליה. אי-שיי היה החבר שלי כבר ארבע שנים, לא כולל פרידות, פרידות סופיות בהחלט ופרידות לנצח נצחים וחיכיתי שהוא יבוא לעזור לי לפרק את החפצים. הוא גם זה שמצא לי את הדירה הזאת ברחוב אוליפנט פינת יהודה הלוי, מרוחקת כמה רחובות מהבית שלו בבלפור.

מכנסי וחולצת ג’ינס היו התלבושת הרגילה שלו, אבל אליה נוסף סרט כחול שהחזיק את התלתלים האפורים צמודים לראש. ככה הוא נהג כשהיה לחוץ. הוא הלך בין הקרטונים החומים בצעדים כבדים, הדף הצידה פה ושם קרטון שהפריע לו בדרך ואמר, “המון קרטונים.”

“זה מהגנים של השואה, לא יכולה לזרוק,” אמרתי.

“בלגן, וואו, כמה בלגן,” אמר אי-שיי.

ולא הייתי בטוחה אם הוא מתכוון למצב הדירה או למצב אצלו בראש. אי אפשר היה שלא להבחין שגם לו קרה משהו. אי-שיי היה שחקן תיאטרון ולפעמים היה לוקח את הקהל לסיבוב בחיים.

הוא נתן בי מבט ושאל מה קרה. אמרתי שהייתה לי שיחה עם הבנק ולא הבנתי מה שאמרו לי ושאלתי אותו מה זה צ’ק ביטחון.

“משהו שלא משתמשים בו, כמו שלוקחים לשכר דירה,” אמר והוסיף שלמרות שלא יפה לחשוב ככה, הוא בעד שאיזה שיעי יפוצץ את עצמו בסניף המרכזי של הבנק. כמובן שהנזק ייגרם רק למחשבים. הוא נתן בי עוד מבט ושאל למה אני צולעת. אמרתי שזה בגלל האריזות והוא אמר שבשביל זה יש כדורים, “אבל אני מכיר אותך, את הרי לא תיקחי כלום.”

“אני אקח אבן שתעזור לי לחזור לאיזון,” אמרתי.

הוא הפטיר את ה”איש באמונתו יחיה,” שהיה משפט הסיום שלו לכל ויכוח בינינו, הוסיף, “אל תשאלי מה קרה,” וסובב את הראש ימינה ושמאלה כמה פעמים כאילו מסרב להאמין למה שקרה. ”דיברתי קודם עם רמי. רמי, מה את עושה לי פרצוף שאת לא יודעת מי זה? ר-מ-י, הפרטנר שלי להצגות, כל כך הרבה שנים את אתי ועוד לא קלטת את השם שלו, מה יש לך?”

“כל כך הרבה שנים אנחנו ביחד ועוד לא קלטת ששמות ומספרים אני לא קולטת?” תקעתי בו את אחד המבטים היותר עוינים שלי.

הוא הלך שני צעדים אחורנית ואמר, “טוב, טוב, לא התכוונתי שנריב. תשמעי, חמש דקות אני מספר לך על רמי ואחר כך מסדרים את הבית. בקיצור, התקשרתי אליו קודם לסגור תאריכים לחודש הבא, לינואר. בגלל הפיגועים יש לנו רק מעט הופעות, ומה הוא אומר לי? לא יכול בתאריכים האלה. מתברר שבחודשים האחרונים הוא עבד על הצגה חדשה עם שלומית והוא כבר רץ אתה. הייתי כל כך המום שטרקתי לו את הטלפון. לא מבין. העלינו חמש הצגות והולך לנו, זה עדיין לא להיט, אבל מתפרנסים, יש יופי של ביקורות ופתאום מה? ואת זה אני מגלה רק אחרי. אם הוא היה בא ומספר לי שאלה התוכניות שלו, הייתי מפרגן לו, אבל ככה? בי הוא בוגד? בי?״

“תבדוק איפה אתה בגדת בעצמך,” אמרתי אוטומטית ופתחתי עוד קרטון. אמרתי את זה כמו שהרבה פעמים אמרתי לאחרים דברים שאני הייתי צריכה לשמוע ולא שמעתי.

”אני? אני לא בגדתי בשום דבר. ותעשי לי טובה, שחררי רגע את הנוסחאות הרוחניות שלך, העולם קצת יותר מורכב מזה,” אמר והוציא מהכיס של הז’קט בקבוק קטן מפלסטיק, הטה את הראש אחורנית והזליף לאף כמה טיפות. אחר כך הלך לחדר הילדים, הוציא משם את הראש ונתן מבט על המסדרון כאילו הוא אומד משקל ומרחק, “לי הוא עושה כזה דבר?” כשמשהו הסעיר אותו הוא היה חוזר פעם ועוד פעם על הדברים כמו טקסט שהוא צריך ללמוד בעל פה. הוא נכנס לחדר האמבטיה והודיע שיביא מקדחה כי צריך לסדר מדפים ובינתיים צצה לי בראש שוב המפה האסטרולוגית של שמשון אבני, וניסיתי להבין למה דבי שחורי נתנה לו צ’קים שלי לביטחון.

אי-שיי חזר לסלון, הסתכל על מקל הנוצות שהיה תקוע לי ביד מאז השיחה עם מנהל הבנק ושאל, “מה קרה לזה?” המקל נראה מעולף והנוצות הוורודות מרוטות ודביקות.

“זה לא עמד בלחץ, אני אזרוק את זה,” אמרתי וחשבתי, יש לי שלושה ימים, אני אפגוש את דבי שחורי ואחזיר לה את התסריט הזה, הוא שלה, לא שלי. לקחתי את הפלאפון וחייגתי אליה.