שתקנו, ואז הוא רומן מקורי על אלי, צעיר ישראלי, שבסך הכול רצה לחיות את חייו בשקט, בלי מלחמות, בלי בעיות, לסיים […]
חושך, חושך סמיך אופף אותי, ממשיך ונטמע בריק אפל — נקודת נצח היא נצח וכוכבים זערערים — שלא, אך פתאום הם כן — מציצים פה ושם, ושוברים בנצנוצי זוהרם את תהום השחור. והם משייטים, הכוכבים, כמו מקריים — לא קבועים ככוכבי שמיים. קור, קור משתלח בעצמותיי; אבני רחוב, מרצפות קרות ארבעים על ארבעים של בטון גס מתחילות להסתמן במוחי המתעורר מערפילים.
שכבתי על גבי וגלגל מכונית, ממש לידי, היה הדבר הראשון שהלך והסתמן לי — ובגובה העיניים… עולם זר הולך ומתחבר, מציאות לא ברורה ועמה גם תחושה של קבס: גלגל, מכונית, שוכב — נדרסתי! כולי מזדעק בתוכי, משתכנע שנפגעתי בתאונה — והרי נדרסתי כבר פעם, בגיל שנתיים, והגלגלים… אני מנסה להשתלט ולעשות סדר במוחי… ואני זוכר איך שכבתי ככה על הכביש, בין הגלגלים… הכול נראה אז כה זר ושחור — והנה עכשיו, גלגל המכונית שאני רואה נמצא בכלל לצידי, והוא של ‘כרמל דוכס’ מצ’וקמקת, שחנתה בצמוד למדרכה. שכבתי על המדרכה, אבל חושיי החלו לחזור אלי ודי היה בכך כדי שאזהה את דמויותיהם המתרחקות במהירות של שני גברברים, והתמונה החלה להתחבר ולהתחוור לי: לפני רגע עוד קלטתי אותם רצים לקראתי כמטורפים… לפני רגע גם הייתי שם, משרך דרכי על המדרכה ומנסה לאתר איזה שלט של דירה להשכרה — ‘אתה תמצא את זה בקלות’, כך אמר לי הסטודנט ששמע אותי מחפש דירה, ‘תיכנס לרחוב נחום מבן יהודה וזה ממש קרוב, קצת אחרי קולנוע תכלת…’ כך גם נזכרתי איך עברתי ליד הקולנוע, נזכרתי אפילו בפוסטר ישן של מרכבות האלים שראיתי ששוב הוצג שם, ורשמתי לי לראותו — ואז, כשעשיתי את דרכי על המדרכה הצרה מדי של הרחוב, מחפש את המודעה ‘להשכרה’, פתאום הכול נעשה מאוד ברור. ושוב רצה התמונה, כמו בהילוך חוזר, ואני רואה את צלליותיהם הצפופות של השניים מתפרצות לקראתי בסערה — אין מקום לשניים על עמוד החשמל, ולשלושה ודאי שלא, על המדרכה הזאת — ואני רגוע, אני בטוח שהם יתפצלו ויחלפו לידי האחד אחרי השני. השתדלתי אפילו לפנות להם מקום וממש נצמדתי למכונית שחנתה שם… אך אז זה הגיע — ובהתחלה זה היה חוסר האמון הזה, ששיתק אותי ברגע האחרון, קולט שההתנגשות היא בלתי נמנעת. ואז — ההתנפצות הכוחנית, התדהמה שהציפה אותי כשהענק שבשניים פשוט פרץ דרכי, העיף אותי ורמס אותי כאילו בכלל לא הייתי שם — והמשיך. פשוט המשיך, אפילו לא עצר לבדוק מה קרה לי.
עם שוב ההכרה עלה התסכול. תסכול עצום. זעם מוכר. הרצון הזה לרדוף אחריהם, להכות, להרוג… אבל בגל השני הייתה תחושת אין אונים שהציפה אותי, התחושה המוכרת כל כך… שלוותה בכאב המוכר בגבי והתזכורת שנשאתי עמי — התאונה, הטנק… וזה הרי קרה כה מזמן, אבל הכאב הזה היה מיידי, משתק. חשתי איך לרגע מתמוטטת תחתיי רגלי השמאלית — מיהרתי לחפש תמיכה בכרמל דוכס המרופטת — איזו טרנטה, גיחכתי, לא בדיוק קובע מי הטרנטה: הכרמל או אני. ואז הוא היה שם. ‘מה קרה לך?’ שאל הגבר הצעיר שפתאום ניצב לידי בדאגה.
‘זה סתם,’ מלמלתי במבוכה, נסער עדיין, ‘חושך בעיניים.’
אבל הוא לא הניח לי — וכך גם שכנע אותי להתלוות אליו בחזרה לקולנוע תכלת ומיהר ללוות אותי לחדר השירותים, לוודא שאני בסדר, בשעה שרחצתי במים שחיקה רחבה ומדממת קלות שהלכה והאדימה לרוחב מצחי. הוא אף ניסה לעזור, אבל אני, בגאווה אטומה ומוכרת, דחיתי אותו עם משהו כמו ‘עזוב, אל תעשה מזה עניין’, ומיהרתי אל גליל נייר הטואלט הקרוב, ששימש אותי היטב לניגוב ולספיגת ניצני דם חדשים שהחלו לצוץ במקום ולשוב ולהתפשט על פניי הרטובים.
‘מזל,’ הוא מלמל, ‘לפעמים, במצח, זה מדמם בְּרַמּוֹת…’
הרמתי את עיניי אליו, דאגנותו החמה הפתיעה אותי והוא גם ידע להיסוג ולא לכפות את עצמו עלי — ‘מייק,’ הוא חייך אלי בלבביות, ‘ככה כולם קוראים לי כאן. פשוט מייק,’ ולא חיכה לתשובה — ‘בוא, נשתה משהו במזנון,’ אמר ומיהר להוביל אותי למזנון הקולנוע. זו הייתה שעת ההצגה היומית והוא פשוט הנהן משהו לסדרן שבכניסה, שהביא מיד כיסא והציב אותו ליד המזנון שבאולם הכניסה.
‘אלי. אני — אלי. תודה,’ עוד הוספתי במבוכה מחפש בעיניי את עיניו — הייתי אסיר תודה, אך כשמצאתי את עיניו חשתי שהוא דווקא הבין בדיוק את כל שרציתי לומר לו או שחשתי כלפיו.
מייק בחן אותי לרגע במבט דאגני כל כך שזה נראה לי כמעט משעשע, או לפחות מוזר — מיהו הבחור הזה? איך נפל עלי טיפוס כזה מהאגדות. ודווקא היו קווי דמיון בהופעתנו, שנינו בג’ינס שחוקים, קלילים למראה, אתלטיים מעל לממוצע… שנינו כמעט אותו גובה, כמטר שבעים וחמישה… אבל העיניים שלו! עיניו השחורות היו כה יפות, חודרות, ובו בזמן גם כה רכות… כה דומיננטיות לעומת החום הבהיר של עיניי, תמיד הערצתי עיניים שחורות, הייתי מת שיהיו לי עיניים כאלה, ושבמקום העור הבהיר, רדוף מכות השמש, אתהדר בשיזפון בריא כשלו, חום כהה, ישראלי. הוא מיהר להעביר לי מהמזנונאי אחת משתי כוסות המים והניף את השנייה לכבודי: ‘לחיים!’
ללא מילה נוספת התפניתי לכוס המים שבידי ופשוט שתיתי. הקלה עם כל לגימה. כמשחרר אל תוככי גופי קפסולות של חיים חדשים. תחושות שמפוגגות את ההתאבנות שהשתלטה עלי. סופסוף יכולתי להרגיש גם בכאב. הצלחתי גם לחייך אליו, ובהקלה.
מייק החזיר לי חיוך לבבי משלו — ‘ככה זה בהתחלה, לא? אולי זה בהשפעת מרכבות האלים, התרחב חיוכו כשהחווה כלפיי פוסטר של הסרט מרכבות האלים. זה המזל שלי… זה היה סרט הפתיחה שלי כאן, לפני שנתיים… ב־1971, בתכלת. השבוע יום הולדת — הצגה מיוחדת, בשישי בערב. הקהל מת עליו, אתה יודע — כל השאלות האלה על ההתחלה… תחילת היקום — אם היו? האם קדמו לנו יצורים תבוניים, כאן, על כדור הארץ? ובבראשית הלוא כתוב: ‘וחושך על פני תהום’, לא?’
‘היי, היי — בסך הכול קצת חושך בעיניים. זה עוד לא המבול — אתה יודע!’ חשתי שהקלילות שלי חזרה, שאני חוזר לעצמי — ‘אמרו לי שיש כאן, על יד הקולנוע, דירה להשכיר. כלומר איזה חדר…’
‘דירה, אתה מחפש דירה?’ הופתע מייק, אבל מרגע שהוקל לי, הוא פשוט השתחרר ולמעשה היה כבר במקום אחר — נדלק לעניין הסרט ‘שלו’, ומאריך פון דניקן, החוקר שגם צילם וביים את הסרט, והתיאוריה שלו על ביקורם של יצורי על, תבוניים, על פני כדור הארץ… וכמו רק אז קלט: ‘חדר? אתה צריך חדר… לשכור? דווקא יש לי חדר, אני לא מאמין!’ קרא בקול, אך מיד קלט שאנחנו עדיין באולם הכניסה לקולנוע, אחז בידי בהתרגשות ומשך אותי החוצה.
‘זה ממש כמו בַּסרט: כל פלאי תבל האלה? שקראנו עליהם? זה כאילו שהיו כאן יצורים תבוניים לפנינו… זה כאילו…’
‘יש לך חדר? איפה?’
‘הפרטנרית שלי בדירה מתה לעזוב. היא עוברת לגור עם החבר שלה ורק הבוקר סיפרה לי בלחץ, שהבעל בית מוכן לשחרר אותה מהחוזה, אבל רק אם היא תביא לו…’
‘יש לך מקום?’ קטעתי אותו, ‘מתי אפשר לראות?’
בינתיים, בדרכנו לדירת שני־חדרים־וסלון שלהם ברחוב רופין 43, ירד כבר הערב, ועד שנכנסנו לחדר המדרגות לא פסקנו לדבר ולספר זה לזה אלף ואחד סיפורים מתולדות חיינו. זה התחיל מהקולנוע: פתאום קלטתי שהוא פשוט מכיר יותר מדי טוב את הסרט ההוא, את מרכבות האלים… ואת הקולנוע הזה… הוא סיפר לי שהוא החוכר של הקולנוע — ואני אפילו לא הבנתי על מה הוא מדבר.
כך התברר לי שמייק הוא האחראי לכל אלה, שהוא ‘הנשמה’ של המקום הזה, והדבר הרשים אותי הרבה יותר ממה שיכולתי לתאר לעצמי. הבחור השחרחר הזה, כבן עשרים ושש, נראה לי מעניין יותר מרגע לרגע. ואם לא די בכך הרי התברר ששנינו עבדנו על השלמת התזות שלנו, לקראת סיום תואר שני באוניברסיטת תל אביב. הפתעתי אותו כשסיפרתי לו שהמסטר שלי הוא בהיסטוריה. צחקתי, נהניתי מן ההפתעה שעל פניו —
‘ומה חשבת?’
‘לא, זה בסדר,’ הוא מלמל, ‘זה רק שאתה דווקא נראה לי כזה משהו אחר…’
‘ואתה?’ שאלתי בהנאה.
‘לא, לא — אתה דווקא נראה לי כמו אחד כזה של מִנהַל עסקים — אָנָא עַארֶף? אפילו כלכלה…’ התעלם משאלתי, תקוע עדיין במה שנראה כמו הפספוס שלו.
והוא צדק, הממזר. אני לא מבין איך — אבל הוא צדק, כי הרי תואר ראשון עשיתי באמת בכלכלה ורק אחר כך עברתי להיסטוריה…
‘צדקתי? אני לא מאמין!’ צהל מייק, ‘זה היה ככה כאילו ‘נכון’ לי בתמונה שלך. אז זהו, שאני בחוג לתיאטרון, אתה יודע…’ וכמובן שעדיין לא ידעתי, ‘ואם זה היה עכשיו מחזה? אם אתה כזה במחזה שלי? הייתי שם אותך בלי בעיות בכלכלה. ככה אתה נראה לי’, חייך בהתנצלות מה, כחושש לפגוע. וזה דווקא מצא חן בעיניי.
‘ואתה?’ שאלתי, ממש לפני כניסתנו לחדר המדרגות, ‘אתה ערבי?’
‘כן,’ הרצין בהפתעה שחלפה מהר לחשש מה, ‘איך ידעת?’
‘אנא עארף?’ הגבתי, והוא מיד קלט, ולרגע עוד חיפש אותי בעיניו — עד שהשתכנע ששנינו נהנינו מן התשובה שלא נאמרה, וכמו חתמנו בכך בתוכנו את האינטימיות החדשה שנוצרה בינינו, מסכמים זאת בצחוק שהכניע עוד ועוד גוונים של ניכור מיותר. וזה הרי היה ברור לי כל הזמן, ובעיקר לאור מעט הערבית שבה תיבל את דבריו — או המבטא, המבטא הזה שהתגלגל לו על לשונו ושנשמע לי כל כך רך ונעים לאוזן.
תמיד קינאתי באבי, יליד הארץ, מדורות, שדיבר ערבית מילדותו והיה משוחח עם בני המקום בשפתם. ומייק? בחור חמד, כשהרצין לפתע, חששתי שפגעתי בו כי הבחנתי במוצאו — אבל לא. הוא התעשת מיד. בקושי חלפו שש שנים מאז בוטל המשטר הצבאי בארץ.
כשנכנסנו לבניין כבר היינו ידידים. לא התרגשתי ממראה החדר וגם לא נרתעתי מעננת עשן הסולר השרוף שעלתה ממרתף הבניין שהאפילה עוד את חדר המדרגות העלוב.
אין עדיין תגובות