כשבעלה הנוקשה והשתלטן של מרגריט נפטר, היא נפלטת לתוך מציאות חדשה של שקט ובדידות. רופא המשפחה מציע לה לצאת לטיפול […]
1
היא בחרה לבסוף את הארון העשוי עץ מהגוני, שיש לו ארבע ידיות מעור. דגם 328: עובי הלוחות עשרים ושניים מילימטרים, בטנה מסאטן, מוגן מפני טרמיטים, עמיד בפני לחות. "אמין," לדברי עובד חברת הקבורה. חסין בפני הכול. חוץ ממנוחת נצח.
"הבחירה בידייך, גברתי."
כבר שלושה ימים מהדהד בתוכה המשפט הזה כמו מכות פטיש. להחליט אם הארון צריך להיות פתוח או סגור, אם התצלום יהיה בצבעים או בשחור־לבן, אם חברת ההסעדה תגיש כריכים מלחמניות רכות או מסוגים שונים של לחם. ומלבד זאת, האם באמת ובתמים חייבים להוסיף לזֵר האבל סרט לבן שיכריז לבעלי היקר?
"הבחירה בידייך, גברתי."
אישה קטנה בחליפה חגיגית בצבע אפור פנינה, שפתיה משוחות בשפתון עדין התואם את הסומק ללחיים, נועצת מבט במצֵבה. מהוגנת וללא רבב, אנרי ודאי היה אוהב אותה כך. חמישים וחמש שנים ושבעה־עשר ימים של חיי נישואים. הגבר היחיד שהכירה, הגבר היחיד שראה אותה עירומה. חמישה־עשר אלף התעוררויות משותפות ובוקר אחד, הבוקר האחרון, בו הוא לא פקח את עיניו בבוקר במיטה הזוגית. בתעודת הפטירה נכתב: מת בשנתו והלך בקלילות לעולמו. שימוש משונה במילים, שלא מצא חן בעיני בנו יחידו, פרדריק.
לא נתפס שהוא כאן, בתוך התיבה הזאת שהקברנים תכף יורידו לתוך הבור ואחר כך יכסו באדמה. סביבה ניצבות צלליות מוכרות: ד"ר דובואה, נכבדי האזור וקרובים רחוקים שהגיעו מהמחוזות הסמוכים. מריה הנאמנה שלה מניעה את ראשה לעברה בעדינות. מרגֶריט דֶלוֹרְם היא כעת אלמנתו של הפרקליט. לצדה, בחליפה שחורה, עומד פרדריק, אוחז במרפקה ונושך את פנים לחיו כדי להסוות את רגשותיו. קרול, כלתה, מניחה את ידה על כתפו של בנם, לוּדוֹביק. קודם לכן, בכנסייה, הוא אמר כמה מילים על סבו, שאמנם לא ניהל אתו שיחות ארוכות, אך חלק עמו את האהבה למשחק הטניס. כשקרא את המילים מהדף הכתוב רעד הילד הקטן בכל גופו, ואחר כך חזר לשבת ליד סבתו, וזו ליטפה את לחיו. קרול הנרגשת הסבה את מבטה.
נושאי הארון מורידים אט־אט את מטענם אל בור הקבר בחבלים עבים. היא עוצמת את עיניה ותופסת את ידו של לודוביק. בנה מהדק את אחיזתו במרפקה. כשהחבלים שבים ועולים, היא מרגישה שהחלק הקשה ביותר כבר מאחוריה.
האנשים חולפים על פניה: הקידה של גברת פלונית, ההערה של אדון אלמוני – איך היא אמורה להגיב? היא מקבלת באצילות את מתקפת הניחומים.
"שמונים וחמש זה גיל יפה."
"הוא עשה דרך למופת."
"תהיי חזקה."
אנשים זרים לופתים את ידה ואוחזים בה בשתיקה זמן ממושך. מי הבא בתור? היא תוהה אם מישהו עלול להתבלבל ולהביע באוזניה איחולים כנים.
אחר כך תגיע עת מחול המאפים הקטנים וספלי הקפה. יום קודם לכן ראתה בעיני רוחה את התנהלותו של הטקס, וכעת היא כאן ממש. ליל השימורים והחום יוצא הדופן בחודש ספטמבר משבשים עליה את דעתה.
לכולם היא עונה: "יהיה בסדר."
כאילו היא זו שצריכה לנחם אותם. כי אין לה עוד שום דבר לקוות לו. היא אינה מאמינה באיחוד מחדש בעולם הבא. היֹה היו אנרי ומאגי. כעת נותרה רק מאגי.
היא לא הסכימה שקבלת הפנים תיערך באולם שליד הכנסייה. היא מעדיפה את שורת החדרים בביתה הבורגני, מוקפת ברהיטים ובמזכרות. סימן של קבע בלב כל מה שכבר אינו בשליטתה. מבטם של האחרים מגדיר אותה מחדש, כעת היא נראית כמו ציור ישן נושן. קולות עמומים מתערבבים בראשה: "היא חייבת לבכות, זה ברור," "שבי בבקשה," "תשתי משהו," "תרצי ספל תה, כדור נגד כאבים, כדור הרגעה?"
היא חוזרת על המילים היחידות שעומדות לרשותה.
"יהיה בסדר."
על מפתן הדלת פרדריק מנשק את מצחה, בדיוק כפי שראה את אביו עושה תמיד. לודוביק טומן את פניו בחצאיתה וממלמל: "סבתא, אני אוהב אותך."
כולם הלכו, הסלון נראה לה עצום בגודלו. כן, יהיה בסדר. היא תכבוש את כף התקווה הטובה, תחצה את האוקיינוס האטלנטי, ואם יהיה לה עוד כוח תטפס על האוורסט. אנרי היה ודאי חושב שלא היו מספיק כיסוני גבינה.
היא מתנודדת, נאחזת בשולחן הקטן, האגרטל על פרחי הציפורן שבתוכו מתהפך. היא מתבוננת ברסיסי הזכוכית. המים שנספגים בשטיח והפרחים השבורים מעלים דמעות בעיניה. הוא זה שתמיד נעל את דלת הבית במפתח. נעילה כפולה. "תמיד כדאי להיות זהירים," נהג לומר. היא חולצת את נעליה, מסירה את הז'קט של חליפת האלמנה וצונחת על ספת הקטיפה, אובדת עצות. הלן חסרה לה. אחותה הייתה מחבקת אותה וזרועותיה היו עוטפות את כאבהּ. מה הייתה חושבת על שלוש הסונטות של שופן שניגנו בשעת המיסה? "היו צריכים לנגן איזה קטע רוק טוב, כדי להזיז קצת את האנשים." הלן היפה שלה אף פעם אינה רחוקה.
היא מדליקה את הטלוויזיה בהיסח הדעת. תמיד משדרים את אותם שעשועונים, מלווים בפרצי צחוק ובצעקות של המנצחים. "נלעג ומגוחך," היה מעיר בעלה. היא מביטה בכורסה הריקה שתמיד ישב בה. כוסית של ויסקי סקוטי הייתה תמיד מונחת על השולחן, והוא היה עובר מוויכוח פוליטי לתכנית על כלכלה. היא הייתה שוקעת בספר. ללא מבטים, ללא מילות אהבה, ללא צעקות ומריבות. גבר ואישה, שני גופים ושתי נשמות. הוא נוקשה כמו הסכם נוטריוני; היא – להבת נר שרועדת אך אינה נכבית. היום, אף ששלט הטלוויזיה עבר לפקודתה, היא אינה שולטת בלחצנים. על המסך סרט תיעודי יפני על דיג הטוּנה.
כשהיה אנרי חוזר מהלשכה היה פותח את הדלת בדממה, תולה את מעילו ואת כובעו בכניסה, ובלי להודיע לה על נוכחותו, היה נעלם בחדר העבודה שלו ויוצא משם רק כשהייתה מודיעה: "ארוחת הערב מוכנה."
ביום הראשון בחייהם המשותפים הציג את הנחיותיו. מרגריט זה ארוך מדי, פרחוני1 מדי, ומאגי מתאים יותר לאנרי. השם שנתנו לה הוריה בוטא רק במקרים נדירים ומעולם לא בנוכחותו של בעלה. נאסר עליה לעבוד. הזכות היחידה שניתנה לה: ביקור בספרייה העירונית פעמיים בשבוע. היא תלבש אך ורק שמלות ושערה יהיה מסודר בפקעת, כמו בפעם הראשונה שראה אותה. לא יהיו להם חיות מחמד. רק ילד אחד, ומוטב שזה יהיה בן. ובנימה שלא אפשרה כל התנגדות הוא סיכם: "ומן הראוי יהיה שנמשיך לפנות זה לזה ברשמיות."
למרבה המזל הגיע פרדריק. עם היוולד בנו קבע אנרי ששמו הפרטי יהיה כשמו של המלחין האהוב עליו, ומעט לפני שמלאו לילד שש שנים רשם אותו לפנימיית סן־רוֹשׁ. מרגריט בכתה ואחר כך דמיינה את בנה יחידה מאושר בקרב חברים בני גילו והתנחמה. היא נהנתה לפגוש אותו בסוף השבוע, ודאגה שיֵצאו לפיקניק בחיק הטבע ולרכיבה על סוסים כדי ששני ימי החופש השבועיים יהיו בלתי נשכחים. שאר ימות השבוע עברו עליה לצדו של אנרי. בכל בוקר קנה את "לה מונד", ובארוחת הערב, בין המנה העיקרית לקינוח, העיר הערות על התנודות בשוק ההון. מרגריט הקשיבה בנימוס לגיבוב הדברים, ומדי פעם הניעה את ראשה. ובכל יום חמישי, הראשון בחודש, מריה צחצחה את כלי הכסף. אנרי ומאגי דֶלוֹרְם קיבלו אורחים בביתם.
בתחילת חיי הנישואים שלהם הוא נהג לטבול באמבט מלא בקצף עד גדותיו. הוא יכול היה להישאר שם חצי שעה, עיניו עצומות, פלג גופו העליון מעל המים, מזמזם כמה צלילים בקול שנשמע כמעט נעים. הוא לא עשה זאת בשום מקום אחר. היא עמדה במרחק כמה מטרים מהדלת הפתוחה וחיכתה שיקרא לה ויבקש ממנה להצטרף אליו. יום אחד העזה: "אני נהנית מאוד לשמוע אותך שר באמבטיה." באותו יום החל לנעול את הדלת מאחוריו. היא הצמידה אליה את אוזנה כדי לשמוע אותו שוב. כל אדווה במים טמנה בחובה אפשרויות אין־ספור.
הם היו זוג מתורבת, ללא הפתעות וללא מריבות. הבעות הפנים היחידות שהרשו לעצמם היו כיווץ גבה או העוויה המעידה על אי־שביעות רצון. היא הייתה סבלנית ומיושבת, לא חשפה את רגשותיה הכמוסים והסתגלה לאופיו. היא לא הכירה גברים אחרים, ומאחר שלא קיבלה הנחיות אימהיות בסוגיה כיצד יש לחלוק כבוד לבן הזוג, או כל הוראות שימוש אחרות, הקיום הזוגי שלהם הידלדל. לילותיהם, כמו ימיהם, היו מהוגנים וללא דופי. ובכל זאת היא הייתה משוכנעת שהגבר הזה, הישר והחסוד, אוהב אותה בדרכו.
ללא כל תנועה, בחלוק בית מפלנל ובנעלי בית מקטיפה, אל מול דייג יפני המנופף בדג טונה התלוי בקצה חכתו, מרגריט ממלמלת: "אני בת שבעים ושמונה, מה יהיה אתי עכשיו?"
1 פירוש השם מרגריט (Marguerite) הוא מרגנית. [המתרגמת]
אין עדיין תגובות