אני שואל את ענת מה אני יכול לעשות בשבילה. ״אני רוצה שתאהב אותי,״ היא לוחשת בתקווה שלא ממש אשמע אותה. […]
מישהו שיאהב אותי
ענת
בדיוק בשעה עשר נשמעה הדפיקה בדלת. התרגשות אחזה בי כשפניתי לפתוח. התעכבתי לרגע, נעצרתי וחזרתי אל המטבח כדי ללחוץ על כפתור הקומקום החשמלי שירתח. בינתיים, אולי אציע לה לשתות. משהו טוב עומד לקרות, חזרתי ומלמלתי, כפי שאני עושה תמיד בדרכי לפתוח את הדלת למטופל חדש. אין מפגשים מקריים, ואין מפגש שהוא רק עבור אחד הצדדים. משהו צריך לקרות. משהו טוב. אני אוהב את ההתרגשות הזאת לפני משהו חדש, חשבתי לעצמי. אני פוחד, טִרטר בי קול פנימי. השתקתי אותו מיד.
היא נכנסת בתנועה בוטחת. “אני ענת, נעים מאוד, איזה ריח של מקלחת יש כאן,” היא אומרת ונושמת נשימה עמוקה, בהדגשה.
משוחררת כזאת, אני חושב בתוכי. אני מחייך ומזמין אותה להיכנס. “תמשיכי במסדרון, החדר מצד ימין, אני כבר בא. רוצה לשתות משהו חם אולי?” היא שואלת אם אפשר לקבל קפה שחור, אפילו ש”כנראה אין לך. בטח לא שותים קפה אצלך.”
“אה, דווקא אשתה איתך קפה שחור,” אני עונה ופונה אל הקומקום. אני כבר יכול להרגיש תחושת אשמה מחלחלת לתוכי ופועמת. תחושה מוכרת שעולה בדרך כלל כשקורה משהו אישי. ריח של אהבה. כזו שאנחנו לא רגילים שמותר לנו לאהוב. אהבה שאני לומד להתיר לעצמי. אני משתיק את התחושה ונכנס אל החדר עם ספלי הקפה. “איזה ריח,” היא אומרת. “שמת לב שהריח של הקפה תמיד יותר טוב מהטעם?” חושנית.
אני מזמין אותה לשבת ומתיישב מולה. “במה אני יכול לעזור לך?”
“אני לא יודעת איך להתחיל. זאת פעם ראשונה שאני מגיעה לטיפול ואין לי מושג מה אתה צריך לדעת. אולי תשאל קצת שאלות מנחות או משהו?”
“אני יכול לנסות. מה גרם לך להחליט לבוא אליי?”
“אה, לפני שבועיים,” היא פותחת, “הרגשתי לא טוב ברחוב. נבהלתי נורא ובעלי הזמין אמבולנס. הגעתי למיון אבל התברר שזו הייתה סתם פאניקה. חשבתי לעצמי – או יותר נכון, גיל, בעלי, חשב – שהצטבר בי מתח פנימי שמתחיל להשפיע, ושכדאי שאפרוק אותו באיזה מקום. אז הנה, אני כאן, כי פסיכולוג זה מחוץ לתחום בשבילי. תלמידה שלך, שהיא ידידה של בעלי, אני לא זוכרת את השם, נתנה לו את הטלפון ואמרה: רק הוא יעזור לענת החסומה, חסרת התקנה הזאת. ככה הוא הציג אותי בפניה, כמובן.”
“ענת החסומה, חסרת התקנה הזאת,” אני חוזר על דבריה.
“כן, אלה המילים שלו, אני תמיד חסומה. לא לימדו אותך לגעת ברגשות שלך, הוא אומר לי. אני כבר רגילה.”
“אם לא קשה לך, תראי לי את כפות הידיים שלך בזמן שנדבר,” אני אומר לה, כהרגלי, ומוסיף: “אז ‘אני פה בגלל בעלי’, אה? הוא שלח אותך אליי כדי שאני אתקן אותך ואחזיר?” אני מחייך.
“יש בזה משהו,” היא מגחכת. “אתמול חגגו לי שלושים ותשע, אני כבר די זקנה. אתה נראה די צעיר. מה זה הריח הזה בחדר? הוא נעים.”
חכמולוגית, מה את חושבת? שאפשר לעבוד עליי במתיקות הזאת? אני לא מסתכל במראה? אני מדבר איתה תוך כדי שאני מחזיק בשתי כפות ידיה, שאותן הגישה לי קצת בהיסוס ובמבוכה. היא יוצרת איתי קשר עין לשנייה אחת ומיד משפילה שוב את עיניה. ברגע שאני נוגע בידיה נוצרת בהן לחות חמימה. ידיה נעימות כל-כך, אם כי פוחדות. אני קצת מופתע.
“המגע שלך נעים ובטוח,” היא אומרת. “מה אתה כבר יודע עליי מכפות הידיים?”
אני לא כל-כך אוהב לענות על השאלה הזאת, אבל איך אפשר להחזיק ולהתבונן כך בידיים ולהגיד שלא ראית כלום? “אני רואה שאת לא רגילה לבקש משהו לעצמך,” אני מעז לזרוק לאוויר. “הידיים שלך מספרות על חשש גדול, למרות שאת כל-כך משקיעה בלהיראות בוטחת. והמגע שלי, כנראה שהוא לא כזה בטוח עבורך כמו שאת אומרת.”
היא מרימה את המבט, על סף דמעות, וממשיכה לאחוז בידי. אני כבר אוהב אותה.
“דווקא מאוד נעים ובטוח,” היא ממלמלת בשקט. היא מתכוונת למגע שלי. “כן,” היא מוסיפה, “אני מכירה את מה שאתה אומר. מזמן לא עשיתי משהו סתם כי בא לי. כל הזמן צריך וצריך, כל הזמן משימות במטרה לרצות עוד ועוד אנשים. כל הזמן לעמוד מול אנשים לא מרוצים. טענות, תלונות, האשמות וסחיטות, זה מה שיש עכשיו אצלי.” היא מחייכת אליי כאילו היא רוצה לומר עוד משהו. רואים שהיא מהססת אם להרפות מהידיים שלי או לא. היא שותקת וממשיכה להחזיק בהן.
“ומי כל-כך לא מרוצה ממך?” אני שואל כאילו שאני לא יודע. “ומה הוא רוצה כדי להיות מרוצה?”
“אני לא ממש יודעת,” היא אומרת. “כל הזמן הוא רוצה שאשתנה” – היא מדברת על בעלה, גיל – “הוא אומר שאני חסומה ולא מחוברת לרגשות שלי, את זה כבר אמרתי לך. הוא רוצה ממני הרבה יותר קשר ממה שאני נותנת, כנראה. יותר קרוב הוא רוצה.” אני חושב לעצמי שהמגע והמבט שלה אומרים לגמרי את ההיפך. היא דווקא מרגישה לי מחוברת מאוד לרגשות שלה.
“טוב, מזמן הפסקתי להגיד לו מה אני מרגישה. הוא ממילא לא יבין וסתם ייפגע. אין טעם. חוץ מזה שאני לא מצליחה לדבר בכלל אם אני כבר מנסה. הפה שלי משותק בכל פעם שאני חושבת להגיד משהו על מה שקורה בתוכי פנימה. והוא צודק, אתה יודע. לא פשוט לי בכלל להתקרב אליו.”
כמה כאב יש בה, באישה הזאת; הרבה עייפות. אני לא מצליח להימנע מלחוש את העייפות שלי. עייפות שהולכת וגדלה מעצמה בלי קשר לשעות שינה. אנחנו הופכים לבני ברית בחשאי, אני והמטופלת החדשה שלי והעייפות שלנו. אפשר ממש להרגיש את זה מתרחש. מה קורה, אני שואל את עצמי, למה זה כל-כך נוגע לך? זו הפעם הראשונה שאתה נתקל בסיפור הבסיסי הזה? לא, לגמרי לא. ובכל זאת, סיפורה של ענת נוגע בי מאוד כבר בתחילתו. ענת נוגעת בי.
אני מנסה להגיע אליה בעזרת הדמיה קצרה: אני נפרד מידיה ומבקש ממנה לעצום את עיניה ולדמיין. מדריך אותה לעמוד מול בריכת מים קטנה ולהבחין בחפץ לא מזוהה שנמצא על הקרקעית. אני מבקש ממנה להרים את החפץ ולהתבונן בו.
“זו תיבה גדולה מברזל, שם בתוך המים,” היא מספרת, “אינני מצליחה להרים אותה. חוץ מזה היא סגורה וחלודה.” לשאלתי, היא מעריכה שלא ניתן לפתוח את התיבה הזאת. מדובר בתיבה עתיקה. “אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, הדמיון שלי חלש מאוד בדרך כלל.”
תיבות עתיקות, כבדות, חלודות ונעולות יכולות להיות סימן לסודות ישנים ואנרגיות אצורות ועצורות שלא יכולות לבוא לידי ביטוי. מה הפלא שהיא מרגישה בודדה כל-כך?
“אתה בטח תגיד שאלה הרצונות שלי והתשוקות בתיבה הזאת,” היא זורקת פתאום ונותנת לי להבין שהיא מוכנה לדבר ושומעת מה אני חושב. “תיכף אתה תעזור לי לפתוח אותה,” היא מוסיפה. “הנה, מצאתי מה לבקש ממך לעשות עבורי. אני צריכה עזרה להיפתח. אבל אני מזהירה אותך מראש: אני לא מסוגלת להיפתח באמת. הפה שלי לא נותן לי לדבר.”
“אילו רצונות?” אני שואל אותה בכל זאת.
“אני רוצה שתאהב אותי,” היא לוחשת במין תקווה שלא ממש אשמע אותה. אמירה שקשורה וגם לא קשורה למה שאנחנו מדברים עליו. אבל שמעתי.
“את הרצון הזה כבר מימשת,” אני אומר לה, “אני כבר אוהב אותך מזמן. מה עוד אני יכול לעשות בשבילך?” אני מוסיף באומץ ובחיוך רחב. “מה זה טיפול, בסך הכול?” אני אומר לה, “בסופו של דבר, זה רק אהבה. אהבה פשוטה.”
“אוהב אותי,” היא אומרת. “אתה בכלל לא מכיר אותי. איך אתה יכול לאהוב אותי?”
“אה,” אני אומר, “קל מאוד לאהוב אותך, תאמיני לי.”
אפשר להגשים כל מטרה. ניתן לחולל כל שינוי. אתם יכולים לרפא את עצמכם, לגדול או לעוף. הכול אפשרי אם יהיו לכם תנאים של אהבה. אם יהיה מישהו בחייכם שאוהב אתכם. אוהב אתכם בצורה גלויה וברורה. אוהב אתכם ואתם יכולים לחוש בזה. אוהב אתכם ואתם מסכימים לתת לו. לתת לו לאהוב אתכם ולהאמין בכם וביכולת שלכם.
צריך להיות לפחות אדם אחד שמאמין בכם ואוהב אתכם ושתהיו מסוגלים להאמין בכנות שלו. אדם שבאמת מאמין ובאמת אוהב. שרואה את מי שאתם, את הכוחות והעוצמות שלכם בצורה ברורה כל-כך שאתם בעצמכם יכולים להבחין בזה, להרגיש בזה ולהאמין בזה. כשיש בחיים שלכם אדם כזה, אתם מתחילים לראות את עצמכם באור חיובי. בלי דמות שתאמין בכם אתם עלולים ליפול למלכודת של המחשבות הרעות שלכם, של האמונות השליליות המגבילות שלכם.
המכשול העיקרי שמונע מאיתנו להאמין ביכולות שלנו לגדול, להשתנות ולהירפא הוא אנחנו עצמנו. אנחנו הם אלה שחוסמים את ההתקדמות שלנו אל הסיפור הטוב והבריא של חיינו.
אבל אם יש מישהו שאוהב אותנו ומאמין בנו בהתמדה, בעקביות ובנחישות, ואנחנו מסכימים לתת לו את התפקיד הזה, מאמינים לו, מקבלים אותו, אנו מתחילים לפגוש השתקפויות חיוביות יותר שלנו. אז מתחילה דרך של שינוי. והשינוי האמתי בעולם המודרני, ההתבגרות האמתית בתוך תהליך ההתפתחות, טמונים בעיקר ביכולת להודות בגלוי במחסור שלנו בחום. במחסור שלנו באהבה. זו גם היכולת לבקש אותם וללמוד להעניק אותם לסובבים אותנו.
כשהייתם ילדים הסכמתם או נאלצתם להסכים לחיות למרות שלא אוהבים אתכם. גם אם אהבו אתכם. אין זה משנה אם אהבו אתכם או לא, תמיד הסקתם, מסיבה זו או אחרת, שאין מספיק אהבה בעולם הזה עבורכם. יותר מכך, הייתם בוודאי מוקפים באין-ספור אנשים, גדולים וקטנים, שהתרגלו זה מכבר לחיות כך. פשוט ללא אהבה. זה לאו דווקא שלא אהבו אתכם או אותם, אלא שכל האנשים שאהבו אתכם וגם אותם היו בעצמם אנשים שמאמינים שאין מספיק אהבה בעולם. בכלל, הם האמינו שאין מספיק מכל דבר שנחשב שפע בעולם הזה. ואם במקרה הם חשבו שיש שפע, ללא ספק הרגישו לא ראויים לו. להיות ראוי לאהבה, להיות אהוב ונאהב, זו קפיצת הדרך הגדולה ביותר שתוכלו להעניק לעצמכם בנסותכם לחולל שינוי. להיות ראויים לאהבה זה לגרום לכך שיראו אתכם באמת. ואם יראו אתכם באמת, אין ספק שיאהבו אתכם.
האנשים שיודעים ומרגישים שהם ראויים לאהבה הם יחידי סגולה. אבל הם לא נולדו כך. הם גדלו להיות כאלה. הם יחידי סגולה ביכולתם לאהוב כל אדם אהבה פשוטה, ללא ביקורת ושיפוטיות. כשאתם פוגשים יחיד סגולה כזה אתם יודעים זאת מיד, כי בנוכחותו אתם אוהבים את עצמכם הרבה יותר ממה שאתם רגילים לאהוב. אהבתו אליכם מורגשת וברורה, וזו חוויה יוצאת דופן עבורכם.
אם עברתם את שנות הילדות שלכם, דעו לכם שהדרך היחידה ללמוד להרגיש אהובים ולדעת שאתם ראויים לאהבה היא לאהוב; למרות כל ניסיון החיים העשיר והמאכזב שלכם, לאהוב! אתם בעצמכם, כמה שיותר. לתרגל אהבה. להתרגל לאהבה. את מי לאהוב, אתם שואלים? את כולם. את כל מי שתפגשו. בכל מקום. בכל זמן. זה הדבר הפשוט ביותר שתוכלו לעשות למען השינוי שלכם.
בטח גדלתם לחשוב שאהבה היא מצרך נדיר, שצריך לשמור אותו לאנשים מיוחדים ולאירועים מסוימים. למדתם לא להתפרע עם הרגשות החיוביים שלכם, להיזהר מקרבה ולא למהר להאמין לחיוך של מי שאתם פוגשים. אתם בטח מייחדים את אהבתכם לבן או בת הזוג שלכם, לחבר או חברה טובים, לילדים שלכם, להורים. מייחדים בראשכם, כמובן, כי באופן מעשי אלה בדיוק האנשים שהכי מסובך לאהוב, מפני שהם חשובים כל-כך בחיים שלכם. אלה בדיוק האנשים שמעוררים בכם את הפחד הגדול ביותר מלהיות נטושים או לא-אהובים.
בניסיון המאכזב של חיינו רשומות חוויות רבות של אהבה שלא צלחה, שלא מילאה אותנו מספיק, שנתנו בה כל-כך הרבה וקיבלנו כה מעט. תיקיות העבר שלנו מלאות בסיפורים על ניצול וכוונות זדון, חוסר כנות וחוסר רצון או כבוד. האכזבות האלה, שרובן נובעות מאי-הבנה ומאי-היכרות עם אהבת אמת ומיעוטן נובעות מהעובדה הפשוטה שבעולם יש, בכל זאת, גם רוע, השאירו בנו את רישומן ולימדו אותנו את הזהירות והקמצנות באהבה. ואחרי כל זה, אם אנחנו פוגשים אישה או איש שמעוררים בנו אהבה גדולה ואוהבים אותנו, אנו נוטים לנסות ולבודד את עצמנו ואותם בתוך חומה סגורה ומתבדלת מהעולם, שמא אנשים יפגעו בנו או יקלקלו או יזיקו לנו ולאהבתנו. אבל הניסיון לבודד את עצמנו רק פוגע באהבה, מרחיק ומביא לתוצאות שאינן אהבה. כלואים בתוך מבצר האהבה, אנחנו שוב בודדים ואומללים ובדרך כלל מאמללים את מושא אהבתנו המיוחדת. ושוב, כבמעגל קסמים, מוסיפים חוויה מאכזבת אל הזיכרון שלנו.
אז אם סיימתם את ילדותכם, דעו לכם שהדרך היחידה להיחלץ מהמלכודת הזאת היא לתרגל אהבה לכולם! אל תתבלבלו ואל תשתהו. זה כל מה שיש לעשות: לאהוב את כולם. ללא יוצא מן הכלל. בדיוק כמו שלמדתם להיזהר מכולם. או אם אתם בני מזל ולמדתם לכבד את כולם, כך בדיוק אתם יכולים ללמוד ולהתרגל לאהוב את כולם.
אהבה איננה מצרך נדיר. היא איננה אבן חן יוצאת דופן שנחצבה באתר רחוק ורומנטי. אם נרצה לחוות אהבה “מיוחדת”, נצטרך להיות אנשים “מיוחדים”. והרי ממילא אנחנו כאלה. ככה זה. אנו אנשים מיוחדים שאוהבים באופן שהופך את אהבתם למיוחדת. לא משנה את מי אנו מלהקים כרגע כמושא אהבתנו – אם זו בת זוג או בן זוג, חבר, חברה, שכן או מטופלת – אהבה היא תמיד אהבה. זו תמיד אותה האנרגיה, וההבדל נמצא רק במבנה שאליו יוצקים אותה. אם זה מבנה של זוגיות, תיבנה אהבתנו כאהבה זוגית. אם זה מבנה של חברות או שכנות או טיפול, תיבנה האהבה בהתאמה מלאה למבנה הזה. כל מה שצריך לעשות כדי לא להתאכזב הוא להקפיד להכיר את המבנה שלתוכו יוצקים את האהבה ולבנות אותו כמו שצריך.
אני יודע שקשה לעכל את זה: כל אהבה רגילה היא למעשה ייחודית ועומדת במלוא תפארתה. כל אדם שאתם אוהבים בגלוי ובפתיחות, ובכלל לא משנה מי הוא, יחוש מיוחד בזכותכם. והוא באמת יהיה מיוחד.
יש בלבכם די אהבה לכולם. אתם יכולים לאהוב לגמרי את האחד בלי לפחד שאתם מעמעמים במשהו את אהבתכם לאחר. להגדיל אהבה זה כמו להדליק נר מנר – זה דולק והאחר אינו כבה. אל תבינו אותי לא נכון, לא מדובר באיזה רעיון רוחני של העידן החדש. אין צורך שתהפכו ל”גורו של אהבה”. מדובר רק בהתחברות לאנרגיה השופעת ביותר בעולם, אותה אנרגיה שמחברת בין אנשים ומאחדת, מרפאת את הסבל ומרחיבה את היכולת להביט בחיים באופן חיובי. מדובר ביצירת התשתית הבסיסית ביותר לשינוי.
בכלל, לא רק באהבה אלא גם בשפע על כל גווניו, חשוב להבין שיש מספיק לכולם – ויש הרבה. אנחנו מגיעים מתפיסה חינוכית המורה לנו לא לרצות יותר מדי לעצמנו. משפטים כמו “טוב להיות עני ובריא מאשר עשיר וחולה” מככבים בדיסק הקשיח של תפיסת העולם של רובנו. לא עולה בדעתנו ש”טוב להיות עשיר ובריא.” בלי לחוש אשמה. בלי להיות “לא ראויים”.
ענת, המטופלת שלי, הבינה את זה. היא אזרה אומץ לבקש ממני בגלוי לאהוב אותה. היא הסכימה להודות שזה התנאי הבסיסי שהיא זקוקה לו כדי לגדול. ואני הסכמתי. אבל היא תצטרך להבין שכאדם בוגר היא צריכה גם לאהוב בחזרה. לא רק אותי, את כולם. כמה שיותר. כל הזמן.
כמטפל אני יודע שזה התנאי הבסיסי להצלחת הטיפול. אין זה משנה אם הבעיה שמובאת לטיפול היא רגשית, פיזית או אחרת. יצירת תנאים של אהבה, במסגרת הטיפול ואחר כך בחיים הרגילים של המטופל, היא השורש הפנימי ביותר של ריפוי. הקוד הסודי של השינוי.
זו הנוסחה הפשוטה. כדי לטפל באנשים אנחנו צריכים להיות מסוגלים לתרגל אהבה עוד ועוד. לאהוב את כולם. כל הזמן. זה הלימוד המרכזי. אם אתם יודעים את זה, לא משנה באיזו שיטת טיפול אתם מטפלים וכמה שנים למדתם את המקצוע שלכם, אתם תעשו זאת טוב ובהצלחה. יותר ויותר אנשים יצליחו להגשים שינוי וריפוי בעזרתכם.
אתם יכולים להיות רופאים או פסיכולוגים, מנחי קבוצות או מטפלים בשיטות מגע או הילינג. אתם יכולים אפילו לרקוד עם המטופלים שלכם ברחובות. זה יעבוד. זה יעבוד כי יצרתם עבורם מרחב של אהבה. האהבה שלכם מתקנת בהדרגה את החוויה המאוכזבת שהם רגילים לחוות.
ויש את עניין הנוכחות. האהבה קשורה באופן ישיר ביצירת נוכחות מלאה. כדי ליצור מרחב אוהב ואמתי, בין אם במסגרת טיפול או בחיים עצמם, יש לעורר את הנוכחות שלכם לגדול ולהתרחב. חשוב להיות נוכחים באופן מורגש מאוד. הנוכחות מגדילה את האהבה, והאהבה מעמיקה את הנוכחות. הנוכחות שלנו בחייו של אדם כלשהו מתרחבת ככל שאנו אוהבים אותו והוא אותנו. המקום שנקבל בחייו של אדם שאוהב אותנו ושאנחנו אוהבים אותו גדל כל הזמן. השפעתנו על החיים שלנו ושל זולתנו גדלה ככל שנוכחותנו מתרחבת.
אני מזמין את המטופלים שלי להיות איתי בקשר במהלך השבוע גם לא בזמן הפגישות עצמן. אני עונה לטלפונים של רבים מהם, משוחח איתם בנחת ומתכתב איתם. אני מבקש מהם לשתף אותי במה שקורה בחייהם בין הפגישות.
הקליניקה שלי נמצאת בביתי. אנשים שמגיעים אליי פוגשים בדרך אל חדרי את משפחתי, מחכים ליד שולחן האוכל לפגישה. הם מריחים את הבישולים ואף טועמים, או סתם מרשים לעצמם לקחת לשתות. בפגישות עצמן אני מקיים קשר עין רצוף וברור ומעודד אותם להסתכל עליי גם כשקשה. אני זוכר מה שמספרים לי ומתעניין, ובעיקר מאפשר התקרבות. אני מחבק את כולם, אם הם מסכימים כמובן, ומאפשר לחבק אותי, ואני אומר להם באופן גלוי שאני אוהב אותם. אני עונה בפתיחות ובגילוי לב על שאלות אישיות שהם מפנים אליי.
כותבת לי מטופלת:
“זה היה כל-כך עוצמתי היום. חושבת שגם לילדים שלך יש בזה חלק. הצורה שהם קידמו אותי, בקריאות שמחה כאלה, חיממה את לבי בצורה שלא תתואר. יותר משאלה הילדים עצמם זו האווירה של הבית. התחושה הפנימית שלי שאני מקובלת ורצויה קיבלה תנופה חזקה כל-כך שנשימתי נעתקה לרגע. אתה יודע, ילדים לא משקרים, הם ‘גלאי האמת’ הכי חזקים שיכולים להיות. אם הם מרגישים ככה, זה בגלל שאתה-אתם מרגישים ככה כלפיי. כל-כך התרגשתי מזה. יכול להיות שאחר כך הייתי יותר פתוחה מתמיד. יותר נינוחה מתמיד. לא יודעת.”
בתוכי אני תמיד שואל את עצמי על מה יש לאהוב את האדם שמולי. אני מתבונן בו בעין אוהבת, במבט שמחפש על מה לאהוב. ואני תמיד מוצא. וכשאני מוצא, אני מעיד בפניו על מה שמצאתי. כך, המושג “גבולות” מקבל אישור להרחבה, בהסכמה הדדית, בתוך הקשר שנבנה עם המטופלים שלי. מותר להתקרב. מותר להאמין. מותר לאהוב.
גם אתם יכולים לאהוב. לאהוב באופן גלוי ופתוח. אתם יכולים להגדיל את הנוכחות שלכם עוד ועוד. להיות נוכחים בחיים שלכם ובחיי הזולת. אתם יכולים להוסיף אל חייכם עוד ועוד התנהגויות של אהבה. התנהגות אוהבת מעודדת את האהבה לגדול. מעשים של אהבה מושכים אליכם את אנרגיית האהבה. הלב שלכם הולך ונפתח ככל שאתם עושים מעשים של אהבה: לברך את הזולת כל הזמן, לפרגן על הצלחות של אחרים, לחבק – גם בעיניים, גם בלב וגם בידיים. לבוא לקראת ולהקשיב, לזהות את הצרכים האמתיים של האנשים שאיתם אתם בקשר. למלא צרכים אלה עד כמה שניתן. להתעניין בשלומם. לראות אותם שמחים בעיני רוחכם. כן, באמת! לדמיין אותם מאושרים.
כשאני אומר לברך, אני מתכוון ממש לברכות, לא לאיחולים. קחו לעצמכם את הזכות החצופה לברך ממש. כמו מורי רוח, כמו רבנים. העמידו את עצמכם ללא פחד בעמדת השפעה בחיי הסובבים אתכם ובחייכם שלכם. אל תפחדו להיות משמעותיים. אנשים משמעותיים יכולים לחולל שינוי. אנשים משמעותיים הם בעלי משמעות. הם נשמעים. אנשים משמעותיים מביאים ברכה – בנוכחותם, במגע ידם, במבטם ובמילה הטובה שהם אומרים.
אם אתם מטפלים, הדברים האלה מכוונים במיוחד אליכם: תהיו משמעותיים. אין זה צנוע יותר מצידכם להתעלם מיכולות ההשפעה שלכם. אין ענווה בהימנעות מלהיות משמעותיים ומלתת משמעות לזולת. אין לצניעות ערך אם אתם מצניעים את מה שאתם מסוגלים לעשות עבור אחרים. זוהי בעצם הענווה – להיות מודעים לעוצמתנו ולהסכים להשתמש בה. בשביל זה קיבלנו אותה.
ענת ביקשה ממני לאהוב אותה. היא רצתה שלא אפחד לבקש לעצמי מקום בחייה. מקום משמעותי שיאפשר לי להשפיע. בחושיה הבריאים היא קלטה שבתנאים של אהבה יגדל ביטחונה לחשוב באופן חופשי ומשוחרר מעכבות על חייה ועל מה שקורה בהם, ויהיה בה כוח להבחין בדרך החדשה שנועדה לה ולבחור בחירות נבונות ללא פחד. כשהיא אהובה, היא משפיעה ומשמעותית יותר. היא מחוללת שינוי וריפוי בתוכה. שינוי המבוסס על אהבה תמיד יהיה שינוי לטובה.
לא פחדתי לאהוב אותה.
אין עדיין תגובות