סופי, 42, מוסיקאית מחוננת נעלמת. בן זוגה, פרופסור למוסיקולוגיה, פסנתרן ומלחין נודע הוא החשוד המרכזי.
טליה, חוקרת משטרה, מפתחת אובססיה למקרה החקירה ומתעקשת להבין מה באמת קרה בין סופי המתלמדת המחוננת, לבין המורה ובן הזוג. החוקרת נשאבת אל תוך חיי הגיבורים, נחשפת למערכת יחסים סימביוטית, מניעים נסתרים, מוסיקה ויצרים.
זהו סיפור על אהבה ועל תלות, על הצורך באהבה כנגד הצורך, לא פחות עז, למצוא ביטוי עצמי, ייחודי. סופי, נאבקת על המקום הראוי לה, על הכרה בכישרונה המוסיקלי, כנגד אויב פנימי, בתוכה וכנגד רגשות האהבה המפתים אותה לוותר, להיכנע.
העלילה נעה על פני כמה צירים. מסופרת מזוויות שונות. זוהי פוליפוניה של קולות, מעברים חדים מגשרים מעל לפערים ויוצרים את המתח הפסיכולוגי והחיצוני של הסיפור המסתעף.
האם באמת ניתן להשתחרר מטראומות עבר ולכתוב את סיפור חיינו מחדש, האם ניתן לייצר עתיד אחר מהצפוי לנו, בטרם מאוחר מדי?
הדגם העלילתי של הרומן הוא סיפור בלשי על כל מאפייניו, אולם מתחת לדגם הבלשי הגלוי, מתרקם מהלך חתרני. מהלך שממיר את הרובד העלילתי וחושף עלילה פנימית המתרחשת בנפשם רבת הסתירות של ר. ושל סופי. ביד בוטחת ובלב רגיש מעצבת המספרת דמויות ברוכות כישרון, אך מכמירות לב. (פרופ' זהבה כספי)
על ספריה הקודמים:
א.ב. יהושע על "רגשות":
"סופרת בעלת מיומנות כתיבה, ויכולת מרשימה לטוות עלילה משמעותית…"
פרופ' זיוה שמיר על "כתוב בים"
"…ספר מרתק שנקרא בנשימה עצורה. מעורר מחשבות על חמקמקותו של מושג האמת".
ואז הוא אמר הוא ספרה השביעי של אלה מושקוביץ-וייס, סופרת ומחזאית, בוגרת החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני בתקשורת המונים מאוניברסיטת בוסטון. בין ספריה: דברי הלילות, כתוב בים, רגשות, ושיער כחול פרחים אדומים.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
22.00 ₪
מקט: 4-128-140
1
איך הכרתי אותה, את שואלת? זאת הייתה היוזמה שלה. היא אמרה שלום, אתה לא מכיר אותי, קוראים לי סופי ואני חייבת להשמיע לך משהו עזבתי את הלימודים בחוג מזמן בשנה השנייה בגלל כל מיני דברים לא חשוב ואני רוצה זה יעניין אותך אם אתה מסכים. ככה דיברה, בשטף פראי כזה, והאמת, חשבתי עוד משוגעת ורציתי לנתק, אבל משהו בנימת הקול שלה עורר בי סקרנות.
סקרנות? זה הכול?
כן, סקרנות. מה עוד? שתקתי, כמו שאת שותקת עכשיו. תשמעי, עשרות שיחות כאלה קיבלתי במהלך השנים. אמרתי לה שאני לא מקבל תלמידים פרטיים.
איזה תלמידים, אמרה, אני רק רוצה שתשמע אותי פעם מנגנת.
והיה משהו חינני בעקשנות שלה. היא אמרה שרק אני יכול להבין אותה, את המוזיקה שלה זאת אומרת, והיא יודעת את זה. אם רק אתן לה להשמיע לי את מה שהלחינה.
מה? לא! זה לא הרגיז אותי, לא לעגתי לה, לא נלחצתי מזה, וזה בכלל לא החמיא לי – אם זה מה שאת רומזת. הודיתי לה בנימוס וניתקתי. הוקל לי שנפטרתי ממנה, אבל כן, אני מודה, כל אותו היום לא הפסקתי לחשוב עליה.
זה טבעי שתחשוב עליה. שתדמיין. אתה גבר.
מה הקשר, אולי… בגלל המצב שהייתי בו, אז.
אתה רוצה לספר משהו על המצב שלך אז?
לא. לא רוצה לספר על המצב שלי אז. יותר חשוב שתתחילו לברר מה קרה לה – עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. אני רוצה לדעת מה אתם מתכננים ואיך…
ומה היו התוכניות שלך? בכל זאת, גבר ובגילך, כבר לא, אתה יודע, עם צעירה ממך, אם היא כל-כך מתלהבת ממך, הזדמנות, לא?
הזדמנות? זה מה שאת חושבת? את מתחילה להעיק. זהו. אמרו לי שלבוא לכאן זה בזבוז זמן, שתקשקשו קצת כמה ימים ותסגרו את התיק. לא, אני לא רוצה כוס מים, תודה רבה. כבר שעה אנחנו כאן, רשמת את כל הפרטים שלי ושלה ומתי זה קרה ומי ומה, וכל השיחה הזאת כאן איתך נראית לי הזויה. ככה מלמדים אתכם לחקור? לשחק אותה פסיכולוגים?
שטויות. אני לא יהיר, אני פשוט לא מבין למה את מתעקשת לדבר על מה שלא רלוונטי. אני כבר לא יודע מה יותר גרוע, השאלות שלך או השתיקות הדרמטיות האלו. כאילו את בסדרה בנטפליקס ורוצה ליצור מתח. כבר אמרתי לך, גברתי, היא מאוד מאוד רגישה. מאוד. נפגעת מכל דבר. לפני עשר שנים, הרבה לפני שהכרתי אותה, היא כבר נעלמה פעם, את יודעת? ואני, לפעמים אני אומר דברים בלי לחשוב, ויכול להיות, אולי אמרתי משהו שלא הייתי צריך, ונפגעה ממני.
אז הנה, מתקדמים… מה אמרת? רק אמרת? אולי גם עשית איזו תנועה, ככה בלי לחשוב, רק להרגיע אותה?
תגידי, מאיפה הבאת את זה? תסתכלי עליי בבקשה גברתי השוטרת, אני נראה לך אדם אלים? בפעם החמישית אני אומר לך! לא היה שום דבר! כלום! בגלל זה אני מודאג, היא זקוקה לעזרה, עכשיו, דחוף. בגלל זה באתי הנה. ואני מתחיל להתחרט.
כן, כן, ברור שאני רוצה לשתף פעולה, אבל אני לא מבין איך כל השאלות האלו עוזרות לך. כל מה שסיפרתי קרה לפני שהכרתי אותה, כבר הסברתי לך. לא הייתי חולה, לא פוטרתי, לא הפסדתי כסף, ואף אחד לא מת לי. אולי הייתי קצת לחוץ, בגלל העבודה, לא יודע למה, לך זה לא קורה אף פעם?
אתה לחוץ? למה אתה צועק?
אני לא צועק! ככה אני מדבר! רוצה לשמוע מה היה, אז אני אגיד לך בדיוק מה היה. הייתי במצב מסוים. את לא תביני. כן, היה לי משבר קטן בתקופה ההיא, לא משהו מז’ורי. בסדר?
איפה בדיוק היה המשבר הזה אצלך, אצל גברים זה משנה.
מה, מה את רוצה, אלוהים! מה זה קשור! זה היה בתוכי, בפנים, אוקיי? פתאום היה רק חלל, אין צלילים, חלל אפל. אבל למה זה מעניין אותך? כבר אמרתי: זה היה, בכלל, הרבה לפני שהיא באה. אני כבר לא זוכר הכול כי אז היא הופיעה, ומאותו הרגע –
אבל קודם סיפרת שלא רצית לראות אותה, אז למה הסכמת שתבוא? איך בכל זאת?
איך בכל זאת – מה? היא התקשרה. שוב ושוב ושוב.
ומה זה שייך עם מי יצאתי ומה אני חושב על הנשים שהכרתי? בן חמישים ותשע, לא הייתי נשוי אף פעם. טוב לך? וכן, היא אהבת חיי. את זה לפחות את קולטת?
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ואז הוא אמר”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות