ואז לא תהיה עצוב עוד לעולם

ואז לא תהיה עצוב עוד לעולם הוא רומן תוסס ומלא הומור שנדמה לעתים כאגדה. בטיסט בולייה מספר בו על המפגש המופלא בין שתי הנפשות המבקשות להפיח קסם חדש בעולם.

זהו סיפור על רופא עצוב שעם מותה של אשתו איבד את הטעם לחיים ומחליט לשים להם קץ. בוקר אחד הוא נכנס למונית ומתוודע לנהגת מסתורית: אישה זקנה, ססגונית ותימהונית, המסוגלת לנחש את יום מותם של בני אדם באמצעות מבט בעיניהם. בניסיון להניא את הרופא לחזור בו מהחלטתו, היא משכנעת אותו לציית לכל שיגעונותיה במשך שבעה ימים.
הספירה לאחור מתחילה, עד מועד הפירעון. מי ינצח, הייאוש או שמחת החיים? מה התרחש בחייו של האיש שהגיע למצב כזה? מה עבר על האישה בחייה שהוביל אותה לאמץ באופן כה נחרץ את החיים והאושר?

בטיסט בולייה הוא רופא משפחה בן 29. ספרו הראשון אז ככה – סיפורי אלף לילה ויום מחדר המיון (ספריית פועלים, 2015), מבוסס על חוויותיו של רופא מתמחה בחדר המיון ותורגם ל-12 שפות. חוויות אלו עלו קודם בבלוג שלו וריגשו מיליוני קוראים.

מקט: 4-31-6169

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

פגישה מתחת לעץ התאנה

השעה הייתה מוקדמת כשיצא מביתו וראה מונית חדשה ובוהקת חונה ליד עץ התאנה. על פי רוב נאלץ ללכת מרחק הגון בטרם מצא מונית, והנה דווקא היום החליט ברוב טיפשותו לנעול זוג מוקסינים מעור זמש, שהתכסו בן־רגע עיגולים לחים. הוא איתר עקבות צעדים בשלג והלך בהן לכיוון המונית.

השכן מלמטה, שמנמן קצר רגליים, חלף על פניו והידס אל הרכב.

“לעזאזל!” חשב הרופא, “אם אמשיך ברגל עד השדרה, זה הסוף של הנעליים האלה.”

הוא היה קשור מאוד לנעליים שלו, דרך אחת מיני רבות לא לחשוב יותר מדַי על המוות.

השכן החליף שלוש מילים עם נהג המונית, אבל המשיך בדרכו כשהוא פולט מָטר של גידופים.

כף יד מקומטת, על פרקהּ שעון כחול, השתרבבה מן החלון הקדמי של המונית, ואצבע טפחה דרך הידור על סיגריה ארוכה. כשקרב אל מושב הנהג, הבחין הרופא באישה זקנה המפשפשת בתיק יד ששרר בו אי־סדר מופלג. פתאום מילטה מפיה צהלת שמחה, ובזריזות של קוסמת שלפה מתוכו שתי גלולות לבנות ובלעה אותן מייד.

“את פנויה?” שאל אחרי שהשתעל כדי לאותת על קיומו.

הזקנה הפנתה את ראשה והתבוננה בו בלי לפצות פה ובלי למצמץ. גופהּ המצומק שחה בתוך שמלת ערב הדורה ונלעגת כאחת.

“ובכן, את פנויה?” שאל הרופא שוב, מדביק חיוך מדומה למסכה האפורה ששימשה לו פנים כבר חודשים.

סבתא־שמלת־ערב הצביעה על המושב שלצדה והוא הבחין שגם על פרק ידה הימנית יש שעון, צהוב לשם שינוי.

“קדימה, יקירי, היכנס.”