דונה רובל, ילדה אוסטרית-יהודייה שמחה וסקרנית, חיה בגן עדן וינאי: להוריה יש בית חרושת למאפים ולממתקים, היא מטופלת על ידי […]
דצמבר 1936, וינה
וינה היא העיר הכי יפה בעולם, חושבת דונה על עיר מגוריה. יש בה רחובות רחבים, כשבצידיהם פסלים משיש או ברונזה של דמויות חשובות מעולם המוזיקה, כמו של ברהמס, בטהובן ושטראוס, וגם פסל של פרנץ יוזף הקיסר ועוד כל מיני שהיא לא זוכרת בדיוק, היסטוריה זה לא המקצוע החזק שלה. חלק מהפסלים מצופים בזהב ומבהיקים בשמש וזה יפה כל כך ומרשים. דונה רזה, כמעט גרמית, עם שיער כהה וגלי ועיניים ירוקות שתמיד נדמה שהן פקוחות יתר על המידה. אימא שלה אומרת שזה כיוון שדונה רוצה לבלוע את כל העולם. היא מדברת בניב האוסטרי שאפילו הוריה, זהבה ופאליק, לא מדברים בו.
“דונליין, אל תאחרי, אנני מכינה ארוחת צוהריים. תבואי ישר למפעל.”
היא בת עשר ואוהבת ללכת מייד אחרי בית ספר למפעל העוגות והממתקים של אימא ופאפא ברחוב לינצרשטרסה 102. היא הולכת את המרחק הקטן מבית הספר דרך השדרה עם הפסלים.
דונה מדלגת את המטרים האחרונים לתוך אולם הפועלים. סביב שולחן כהה, כבד מידות הם יושבים בחלוקים לבנים, נוטלים תפוזים עטופים בניירות משי ומקלפים אותם. היא אוהבת לאסוף את ניירות המשי האלה, הם רכים ומרשרשים. היא מגלגלת אותם לכדור בגודל תפוז ומכניסה בסתר לאחד התפוזים המרוקנים, זה משחק שהיא אוהבת לשחק איתם. האיש שבראש השולחן צוחק בקול גדול, “חה חי חה, איזו ילדה חכמה יש לך, פאליק.”
היא מתקרבת ומחייכת אליו. הוא גבוה, ראשו מורם מעל ראשי העובדים האחרים והעיניים שלו קטנות בתוך החרכים המתהווים. הוא מחייך אליה חזרה. קוראים לו היינריך והוא גר ברחוב לינצרשטראסה לא רחוק מהמפעל. אשתו טרודל עובדת בשוק בדוכן התבלינים. להיינריך אין ילדים, ולכן אוהב אותה כל כך, היא החליטה.
דונה מתבוננת שוב בידיו המקלפות. הקליפות נותרות מעוגלות, כאילו פנים התפוז עודו שם. ריח הדרים סביב והיא מתיישבת לידו, אוספת את שערה הסורר בגומייה קטנה שלא יפריע ועיניה נוצצות.
הקליפות האלה, זאת המצאה של פאפא. היא יודעת שלאחר הקילוף הוא מרתיח אותן בסיר מתכת רחב. הסירים הכסופים של פאפא גדולים כל כך, עד שהיא יכולה להתחבא בהם ועוד יישאר מקום. אחר כך מניחים את הקליפות המורתחות לייבוש לכמה ימים ואז שוב מרתיחים, ככה יוצאת מהן המרירות פאפא הסביר לה. אחר כך מניחים אותן בערמות גדולות ומקומטות מתחת למשקולת ברזל כבדה, כדי שיהיו שטוחות. בשלב הזה מרתיחים שוב עם נוזל מתוק שקוראים לו גלוקוז. את הגלוקוז פאפא מאחסן בחביות ענקיות בחצר של המפעל. היא אוהבת לטפס על החביות החלקלקות, כשמביאים אותן מהשוק ולהחליק מהן לרצפה. פאפא לא אוהב את המשחק הזה, כי הוא חושב שזה מסוכן, אבל היא ממשיכה לשחק אותו, ילדה שובבה כזאת. סבלים מורידים את החביות ממשאית שחונה מול המפעל, מגלגלים אותן ברחבה המרוצפת אבנים קטנות מעוינות דרך המוסך, עד הפרימוסים הגדולים שכבר מובערים. ושם, אחרי בישול איטי ושוב ייבוש, הקליפות יוצאות מתוקות, מצופות בגבישי סוכר מנצנצים.
פאפא שלה מצוין בעבודה הזאת. הקליפות שהוא עושה ידועות בכל וינה, וסוחרים ובעלי בתי קפה מגיעים לקנות אצלו. תמיד אמרה לפאפא, שכשתגדל תהיה קונדיטורית כמוהו והמילים שלה החליקו על עיניו כמו חמאה וגרמו להן לזרוח באושר. בוויטרינות מקושטות במלמלה ורודה מונחות להן העוגות של פאפא, האפפל שטרודל שלו עם פירורי הבצק הפריך, הזאכר טארט עם מטבע השוקולד העבה והציפוי הקשה שמכסה על ריבת משמש מתוקה והמון קצפת אמיתית. פאפא מכין אותה בעצמו שלא תהיה מימית מדי או קשה מדי. הקליפות המסוכרות שלו מקשטות את עוגות המוקה והלימון, את פאי הדובדבנים עם רצועות הבצק ועוד עוגות וממתקים שאת השמות שלהם היא לא זוכרת.
עכשיו פאפא מגיע מהמטבח, מנגב את ידיו בסינר האפור והישן, שכתמי שוקולד כהים וסוכר נוזלי מכסים אותו. “אכלת משהו, מיידלע?” הוא מלטף לה את הראש.
את הדרך מבית החרושת הביתה היא עושה בדילוגים, תיק בית הספר מקפץ על גבה ואז מול הדלת היא נעצרת רגע וממששת את שני התפוזים שקיבלה מהיינריך, ריחם דבק בידיה. היא דופקת בדלת, וגוסטי אח שלה פותח לכדי חרך צר, “מה אכלת היום, דונה? לא פותח, אם את לא מספרת.”
גוסטי אוהב את האוכל של אנני, את כדורי הבשר האווריריים שהיא מכינה במטבח המפעל, טובלים ברוטב עגבניות סמיך שריח שום חריף נודף ממנו. את מחית תפוחי האדמה בחלב ובחמאה הנימוחה בפה ואת תרמילי השעועית הירוקה המבושלת במי מלח, שגם עליהם מניחה אנני חמאה.
“היום היא הכינה את המחית הזאת שאתה אוהב כל כך, ושניצל ענקקקק.”
בכוונה מושכת דונה את המילה כשהיא נכנסת הביתה וסוגרת את הדלת מאחוריה.
“טוב, בסדר, הבנתי תינוקת,” משרבב גוסטי את המילים מתחת לשפם קטנטן שרק החל לצוץ מעל שפתו העליונה.
“ביקשת לדעת, לא? אז למה אתה מבקש ואחר כך מתעצבן?”
דונה יודעת להשיב. פאפא שלה אומר שאף פעם לא נפלה על הלשון. ביטוי מצחיק – ליפול על הלשון.
אנני מבשלת לעובדים במפעל. לעיתים נדמה שהם מוכנים לעבוד שם רק בגלל האוכל שלה. אנני היא אישה עגלגלה בכל הגוף עם חיוך רחב ועיניים ירוקות צוחקות. היא גרה בווינה עם אחותה ושתיהן “רווקות זקנות”, ככה אימא סיפרה לדונה. אימא סיפרה גם בלחיים סמוקות, שלאנני יש מחזר, דוקטור מכובד מאוד שאוהב אותה אהבת נפש. אנני אף פעם לא מתלוננת, הידיים שלה מקומחות תמיד, טרודות בהכנה. אנני קבועה בעולמה של דונה, כמו הדלתות בבית, כמו הנהר, משהו שאי אפשר בלעדיו ותמיד נמצא.
פעם, כשישבו מול האח, אנני סרגה סוודר טלאים יפהפה ודונה הכינה שיעורי בית באלגברה. דונה שאלה אותה: “למה אף פעם לא התחתנת?” אנני לא ענתה, אבל זוויות העין שלה זזו ודונה נעמדה מולה, שקופה ועיניה פקוחות ושואלות: “אני לא מבינה למה אין לך בעל וילדים, כמו לכולם.”
אנני נאנחה והאנחה כאילו יצאה מהבטן שלה, עברה בלב ובריאות ואז נפלטה מהפנים החוצה עד לעיניים. “טוב, אנני, את לא חייבת להסביר לי, רק רציתי לדעת!” אמרה דונה, וחזרה לשולחן ולמחברת האלגברה שלה. מאז לא שאלה יותר.
אימא כמעט לא נמצאת במפעל. יש לה משאית גדולה וכחולה עם פגושים ופנסים ענקיים ועגולים, ודונה עוזרת לה לנקות את המכונית אחרי יום העבודה. אימה מסיעה סחורות שהיא קונה בכל מיני מקומות בווינה: תפוחים ותפוזים מה-NACHMARKET, סוכר נוזלי מולדורף במריה הילפרשראסה ועוד מיני מוצרים שפאפא צריך. המשאית היא סימן ההיכר של אימא, עם הפנים הגדולות והאדומות מהרוח והשמש והגוף הגדול שלה שעטוף בשמלה רחבה עם סינר תכול קשור עליה. השיער הבהיר שלה משוך אל מאחורי האוזניים, אבל תמיד מבצבץ תלתל אחד מן המצח. עיניה הירוקות צוחקות, ואם ממש מצחיקים אותה הן הופכות צרות, כמו שני פסים בצבע טורקיז. וזה קורה לעיתים קרובות מאוד, במיוחד בזמן שהירקנים מהשוק ליד הנהר מדברים איתה ומקשקשים בבליל של גרמנית וינאית. הם מנופפים בכובעים שלהם והיא חולפת לידם בגאווה, הם עושים לה כבוד. אין עוד לקוחה טובה כמותה, שקונה הרבה סחורה, בעיקר תפוזים ואשכוליות שמגיעים באונייה גדולה מספרד. דונה אוהבת להסתובב איתה בשוק הצבעוני, שריחות תבלינים וקפה מעורבבים בו עם ריחות זיעה ושניצלים מטוגנים מדי. היא אוהבת להביט בעובדים שצוחקים בקול רם, ונושאים בזרועות חזקות ומשורגות שרירים את ארגזי העץ העמוסים בתפוזים המדיפים ריח חזק של בושם. במשך היום אימא נוהגת במשאית והשוטרים השכונתיים מצדיעים לה לשלום, והמדים שלהם נמתחים למעלה ומבליטים כרס קטנה ומצחיקה. כשידם האחת עודה מונפת להצדעה, הם מושכים בידם השנייה את החולצה הנמתחת מעליה.
“היי, פראו גולדי, ווי גֶייט אינן הוייטה?” מה שלומך? הם שואלים. אימא מצדיעה להם בחיוך ענק והם טופחים זה לזה על השכם. ילדים פרומי מעיל עם תיקי בית ספר על גביהם או כתפיהם רודפים אחריה לצד המשאית על מדרכת האבן וקוראים בשמה בשמחה, ומכרים מנופפים בידיהם לשלום. ואז אימא מגיעה עמוסה בסחורה, והפועלים בחלוקים הלבנים ופאפא איתם יוצאים לפרוק את הארגזים. דונה רצה מייד החוצה ומחבקת אותה חזק ושתיהן מסתובבות, מקפצות על המדרכה כאילו לא ראו זו את זו ימים ארוכים. ואז אימא מרחיקה אותה ממנה ומסתכלת בה לראות אם הכול בסדר. “אז איך היה בבית הספר היום, מיידלע?” היא שואלת במבט החוקר הזה, שבודק אם לא העליבו אותה.
אין עדיין תגובות