סיפורים בז'אנר ה-spoken stories, כולם אישיים ומחייו הפרטיים של אייל. סיפורים מצחיקים, סיפורים מרגשים, ויש גם כמה מטלטלים ובועטים שקשה […]
טיפול זוגי
אני מתעורר כל בוקר ליד אותה אשה. מדהימה ככל שתהיה — הבדואית עם העיניים הירוקות, הסדין הלבן, אחת לשלושה טריליון — זו עדיין אותה אשה, באותו בית, עם שני ילדים, אחת כבר בגיל ההתבגרות, לשני צומחות שיניים קבועות מקדימה. יש לנו כלב, חתול, ארבעה ארנבים, שלושה שרקנים ושני אוגרים, גינת הירק שלנו מלבלבת, הקמין בחורף בוער, בריכת האינטקס בקיץ מלאה, המשכנתא דופקת, החשבונות משולמים, יש מים, יש אוכל, יש מוזיקה בסלון, יש חברים, יש משפחה, ברוך השם, תודה לאל, החיים שלנו דבש.
דבש!
אז זהו, שלא ממש. לא תמיד.
גם דבש, איכותי ככל שיהיה, צריך שיטפלו בו לפעמים. ללא עזרה, ללא הכוונה, ללא השגחה, מלמטה, מלמעלה, מכל הצדדים, קל מאוד ללכת לאיבוד בחיים האלה, למעוד, ליפול לאיזה בור.
פעם, בימים שישבנו כולנו במערה, באוהל, בשבט, בכפר קטן, מסביב למדורה, המטפלים שלנו היו השַמאנים שלנו, זקני הכפר, סבא וסבתא שלנו, ההורים שלנו, האחים הגדולים.
היום אנחנו יושבים מול טלוויזיות, מול מסכי מגע ומחשבים עם חמישים ליבות, בקומה השלוש־מאות באיזה מגדל בטון עם אוויר מזגנים קר, עם מרפסת שמש, עם קירות זכוכית וגבס, כוורות על גבי כוורות, ובכל כוורת חדרים עם דלתות, בדרך כלל סגורות, כל אחד בתא משלו, ובבוקר אנחנו קמים ונכנסים לקופסה אחרת, ממתכת, עם גלגלים, עומדים בפקקים, נכנסים לתא שלנו במשרד, נכנסים לתא שלנו בשירותים, נכנסים עוד ועוד פנימה, מתחפרים, משתבללים, מתכנסים עמוק יותר ויותר בקופסה של עצמנו.
אינדיווידואליזם!
ניתוק!
***
"מאמי, אני חושב שאנחנו צריכים לחזור לטיפול" — זה משפט ששומעים היום בהרבה בתים. כולם הולכים היום לטיפול. כולם! ומי שלא הולך, כנראה עוד לא הבין כמה הוא צריך את זה.
זוגות מטופלים, גברים מטופלים, נשים מטופלות, ילדים מטופלים, אפילו המטפלים עצמם מטופלים. כולם היום מטופלים! בשיחות, במגע, בשירה, בריקוד, בצלילים, באמנות, בהבעה, בדרמה, בבעלי חיים, בעקיצות של דבורים, בדיקור מחטים, בצמחים, בקריסטלים, בתפילה, באנרגיה, בתקשור, בזרמי חשמל… יש היום אלף ואחת דרכים לטפל, לכוון, להחזיר אותך לדרך, לשנות לך את הדרך, להשאיר אותך חי, להשאיר אותך ער, להשאיר אותך אסיר־תודה, ואוהב, ומאמין, ומכבד, ובוטח.
"סבבה מתוק שלי, אפשר לקבוע לשבוע הבא. השבוע אין לי זמן לנשום, אתה לא מבין איזה שבוע פסיכי מחכה לי. טירוף!"
כן, גם את המלים האלה שומעים היום בכל מקום. "אין לי זמן", "אני לא נושמת", "שבוע פסיכי", "טירוף!"
מי שפסיכי פה זה לא השבוע. ומי שלא נושם פה — איך יהיה לו זמן?
לאף אחד אין היום זמן, אף אחד כבר לא נושם בימינו וכולנו כבר מזמן פסיכים לגמרי!
***
"אני מרגישה שיש בך המון כעס היום." המטפלת הזוגית מישירה אלי מבט רציני וצוללת פנימה אל נימֵי נשמתי הזעירים ביותר בתוך גלגל העין השמאלית שלי.
אני? כועס? מה פתאום כועס? למה היא אומרת לי שאני כועס? על מה יש לכעוס? הכל ממש בסדר. אולי יש כמה דברים שקצת מרגיזים אותי — מה שקורה במדינה, בממשלה, מחירי הדיור, שוד הגז, הפלרה, פלסטינים, אבל להגיד שאני כועס…? אני לא כועס.
"אני כועס על ענת!" אני עונה לה.
"אוקיי," היא מהנהנת ומסיטה את מבטה אל ענת. "ומה איתך, ענת, איך את מרגישה לגבי זה?"
איך היא מרגישה לגבי זה? מה זאת אומרת, היא מתה מאוֹשר, את לא רואה? היא בגג העולם, היא כל כך שמֵחה לשמוע שאני כועס עליה, עוד רגע היא פורצת פה בריקודים ובמחולות.
"זה מורכב," ענת עונה לה ומשמיעה למטפלת את צמד המלים שכל מטפל זוגי הכי אוהב לשמוע. ברור שזה מורכב. אם זה לא היה מורכב, לא היינו יושבים פה. אם זה לא היה מורכב, מטפלים לא היו קיימים בעולם הזה. צריך לתלות שלט עם המלים האלה מעל כל קליניקה ברחבי העולם — "זה מורכב".
"לפני שתשתף אותנו בלמה אתה כועס על ענת," המטפלת חוזרת אלי, "אני רוצה רגע לקחת אותך אחורה ליום שבו ההורים שלך…"
נו, הנה זה מתחיל. לא משנה מה, לא משנה מתי, "ההורים שלך" תמיד נכנסים לשיחה איכשהו. כמה אפשר לדבר על ההורים שלנו? כמה אפשר לטחון אותם, ללוש אותם וללעוס להם את הצורה? גם כשהילדים שלנו ילכו לטיפול הם לא יפסיקו לדבר עלינו ולאכול לנו את הראש עם המטפלים שלהם?
"…התגרשו." המטפלת מסיימת את המשפט ומתחילה אחד חדש: "האם אתה יכול לראות את הקשר בין הגירושין של ההורים שלך לכעס הזה שאתה מחזיק בפנים?"
אוקיי, אז היתה לי ילדות לא פשוטה, "מורכבת", כמו שענת אמרה קודם, אכלנו יופי של חצץ והיו רגעים שגם ממש־ממש כעסתי, אבל איך לכל הרוחות זה קשור לזה שענת משאירה את הדלת של המקרר פתוחה כל הזמן? או לזה שהיא אף פעם לא מכבה אורות, או שוכחת את עצמה שעה במקלחת מתחת למים זורמים?
"כן, אני רואה את הקשר," אני עונה לה.
"זה בגלל הדלת של המקרר, נכון?" ענת מתפרצת לשיחה, "אני יודעת שזה זה! זה המקרר! הוא משגע אותי עם המקרר הזה! הוא כמו אמא שלו! אני אומרת לָך, הוא קוֹפּי אמא שלו!"
זה דבר ידוע. אם אתה רוצה לעצבן את בת־הזוג שלך, או שאת רוצה לעצבן את בן־הזוג שלָך, אבל ממש־ממש לעצבן אותו, כל מה שאת צריכה לעשות זה פשוט להגיד לו שהוא הקוֹפּי של אמא שלו, או הקופּי של אבא שלו. אם יש דבר שיכול להוציא כל תפוח משלוותו, זה להגיד לו שלא רק שנפל לא רחוק מהעץ, הוא גם לגמרי הקופּי של העץ. במהות האבולוציונית שלנו, אין פגיעה יותר קשה מזו.
"אני לא מבין, מה כל כך קשה לסגור את הדלת? את מוציאה משהו מהמקרר, תסגרי אחרייך את הדלת! למה לתת לכל הקור לברוח? מה כל כך קשה?"
"את רואה, זה משפטים של אמא שלו! אני אומרת לך, הוא קופּי אמא שלו!"
"איזה שטויות, מה זה קשור אליה בכלל. למה סתם לבזבז חשמל? מה, אנחנו הברון רוטשילד? הכסף גדל אצלנו על העצים? למה כל כך קשה לך לסגור ת'דלת?"
"כי לא בא לי, בסדר? כי אני עושה את זה בכוונה!"
"בכוונה…?"
"כן, בכוונה!"
"למה בכוונה?"
"כדי להרגיז אותךָ!"
"להרגיז אותי? מה עשיתי לך??"
"אתה נוחר!"
"מה???"
"אתה נוחר!!! בלילה! אתה נוחר!!! התחלת לנחור!!! אתה נוחר כמו טרקטור!!!"
"מה???"
"מה שאתה שומע. אתה נוחר ואתה חופר!!!"
"את רצינית…? ממש נוחר?? מה, נוחר־נוחר? נחירות ממש?"
"ממש־ממש! נוחר כמו חזיר! אני כבר מתעוררת בלילה בגלל זה. אתה חייב לטפל בזה. אתה חייב!!!"
דממה.
אף אחד לא מדבר יותר.
הרגעים המביכים האלה של שקט בחדר הטיפול, כשאתה
נזכר פתאום שיש שם עוד מישהו מלבדכם, שמסתכל ובוחן כל מילימטר שלכם מהצד — אלה בדיוק הרגעים שבהם אתה מבין שהטיפול עובד, שהגענו לנקודה רגישה, שיש התקדמות, שהפלונטר מתחיל להשתחרר. אני עדיין משפיל מבט במבוכה, די המום מהתגלית החדשה, ענת מסתכלת על המטפלת וממתינה לאישור שלה, המטפלת מסתכלת עלי וממתינה לאישור שלי. ואני, אני כבר מתחיל לחשוב כמה כסף יעלה הטיפול הזה בנחירות.
"טוב, אז את לא חייבת יותר לסגור את הדלת של המקרר." אני שולח לענת חיוך קטן, מנסה להצחיק, להקליל קצת את האווירה. זה לא ממש עובד.
"את מבינה עכשיו עם איזה מפגר אני חיה?" ענת מסבירה למטפלת, אם בטעות היא עוד לא הבינה, "יש לו מזל שהוא עדיין מצחיק אותי." חיוך קטן עולה גם על שפתיה. "אם הוא לא היה מצחיק אותי, אני לא יודעת מה היה קורה." ואז היא מסובבת ראש ומסתכלת עלי. "מפגר אחד! תטפל בנחירות שלך!"
ואז היא מסתכלת שוב על המטפלת והמטפלת מסתכלת עלינו ואנחנו כבר לא מסוגלים לשמור את זה יותר בבטן ושלושתנו פשוט מתפוצצים מצחוק, נקרעים, עם דמעות, עם טישואים, עם הכל.
לא שאלנו, אבל היינו די בטוחים שבן־הזוג של המטפלת נוחר גם כן. ואולי אפילו היא עצמה. משהו בצחוק שלה הסגיר את זה.
"אוקיי, אז אני שמחה שאנחנו מתחילים להגיע כאן להבנות." המטפלת מחייכת אלינו ורוכנת מעט קדימה.
הבנות? איזה הבנות? שאני נוחר כמו טרקטור, שאני קופּי של אמא שלי, שענת לא סוגרת את הדלת של המקרר כדי לנקום בי? בשביל זה היינו צריכים לשלם 400 שקל? אצל האדם הקדמון הכל היה כל כך פשוט — אם היינו גרים עדיין במערות, מסביב למדורה, לבושים בחתיכת עור של אנטילופה, ענת כבר מזמן היתה מקבלת נבוט לתוך הראש, אני הייתי מקבל איזה מֶדִיסִין מהשמאן המקומי לפתיחת הסינוסים, הרוחות והאלים הקדמונים, רוקד עירום חצי־לילה מסביב למדורה והכל היה מסתדר תוך שנייה.
לא פשוט לחיות היום.
לא פשוט בכלל.
"ואַת, ענת, מה שלומךְ היום?" המטפלת פונה פתאום אליה, רכונה לפנים, משעינה את מרפקיה על ידיות הכורסה ומשעינה את סנטרה על קצות אצבעותיה בריכוז ובדיוק של שחקן שחמט רוסי בגמר אליפות העולם. אני מת על זה כשהיא עושה את זה. מהצד זה נראה כאילו היא מינימום מצפה לשמוע מענת את הנוסחה לתרכובת הכימית של קוקה־קולה.
"אני בסדר. עייפה קצת, את יודעת. עבודה, נסיעות, כל יום על כביש החוף, ילדים, חוגים, והטרקטור הזה במיטה… עמוּס לי. לא פשוט לי."
"טוב בסדר, הבנתי, אני אטפל בזה!" אני מתפרץ לתוך דבריה, "אני מבטיח שאני אטפל בזה, אוקיי?!"
"הוא לא רואה אותי." ענת מישירה מבט אל המטפלת, מדברת אליה כאילו אני לא נמצא בחדר. "הוא שקוע בעולם משלו, מרוכז בעצמו, כל היום דבוק למסך. הוא לא רואה אותי."
"מה לא רואה??? מה לא רואה???" אני מתפרץ שוב. "הנה את פה, יושבת לידי, מה יש לראות? את עייפה, את קרועה, את שחוטה, את כל הזמן עצבנית, יופי. גם אני עייף, קרוע ושחוט. רוצה לעשות תחרות מי יותר עייף? מי יותר גמור? אני לא מבין מה את רוצה. מה את רוצה???"
"אני רוצה שתראה אותי!! אותי!!!" היא עונה לי, פוערת מולי זוג עיניים ענקיות ופורצת בבכי. "אני רוצה שתרגיש אותי! שתבין אותי! שתחזֵר אחרי!! שתתרגש ממני!!! שתראה אותי, אתה לא מבין?!? שתראה אותי!!! כמו פעם!!!! כמו פעם!!!! זוכר????"
דממה. שוב שתיקה ארוכה בחדר.
ענת מתייפחת. אצל ענת הכל עובר דרך הדמעות. מזל דגים כנראה צריכים את הבכי הזה כדי לעבור תהליכים. אני נושם עמוק. המטפלת שולחת לענת חיוך קטן ומגישה לה את הטישו. אני פתאום קולט שאלי היא אף פעם לא מחייכת ככה. חיוך כזה של אשה לאשה. גברים לא זוכים אף פעם לחיוך מהסוג הזה. לפחות לא אני. לפחות לא מהמטפלת הזאת. אני שואל את עצמי אם זה היה חכם מצדי להסכים ללכת למטפלת ולא למטפל. אחרי הכל, מטפלות תמיד יזדהו יותר עם הצד הנשי.
ענת שולחת אליה חיוך קטן בחזרה ומקנחת את האף. לוקחת עוד טישו ומנגבת את הדמעות, זורקת את הניירות לפח, לוקחת שלושה נוספים ומקנחת שוב את האף, משליכה גם אותם ולוקחת עוד שלושה. אני מסתכל על ערימת הטישואים בפח ולא מבין למה צריך לבזבז כל כך הרבה נייר? כמות העצים ביערות האמזונס שענת בזבזה בשנה האחרונה כבר יכולים לכסות עשרה מגרשי כדורגל לפחות. בכלל, כל נושא החיסכון ממנה והלאה. לא דופקת חשבון לטישואים, לא סוגרת את הדלת של המקרר, עומדת שעה מתחת לטוש במקלחת, לא מכבה אורות אחריה, כשהיא חותכת מלפפון לסלט חצי ממנו נזרק לפח, שלא לדבר על קילוף מלון או אבטיח. זה מדהים, אותם הדברים שבגללם התאהבתי בה, שבגללם הייתי מוכן לקטוף בשבילה את הירח — אלה אותם הדברים שעכשיו משגעים אותי, מטריפים אותי, מוציאים אותי מדעתי ושאני רוצה כל הזמן רק לשנות.
בחדר עדיין דממה. אנחנו יושבים על שני פּוּפים גדולים ולבנים. אני מסתכל על ענת מהצד, אחרי חמש־עשרה שנות נישואין, מנסה להיזכר איך היינו פעם, לפני שהבאנו ילדים לעולם, לפני שקנינו בית, לפני שהתחתַנו, כשהכל היה פשוט יותר, קליל יותר, כשלא היה צריך לחשוב על העתיד, לתכנן עשרה צעדים קדימה, לבדוק עשר פעמים ביום כמה כסף יש לנו בחשבון, כשהכל עוד זרם מעצמו, כשהכל היה כאן ועכשיו, כשרק התיישבתי לי על החוף בסיני ואותו מלאך אלוהים בגוף אשה, עם יופי נדיר שרואים רק בפוטושופ של הז'ורנלים, ביקש לשבת לידי, להכין איתי צמידים ושרשראות, לבלוע אותי בעיניים הירוקות, הטובות והמדהימות האלה, והאדרנלין שטף לי את כל הגוף, וכולי מילימטר מדום לב, בולע רוק, לא מאמין שזה אמיתי, שזה אשכרה קורה לי.
"אז היי שוב," ענת מסובבת פתאום את הראש, תופסת את המבט שלי ושולחת אלי חיוך מתוק, "אני ענת."
"אייל."
"היי."
"היי."
"ואני לא סוגרת דלתות של מקררים."
"ואני קצת נוחר בלילה."
"אתה אוהב אותי?"
"הכי בעולם!"
"אתה תמיד תצחיק אותי, גם כשנהיה זקנים?"
"ברור! אבל רק אם תתקלחי מהר ותכבי אורות בבית."
"מפגר."
"מפגרת."
"חולָה עליך!"
"חולֶה עלייך יותר!"
"אוקיי, חברים…" המטפלת, שכבר הספקתי כמעט לשכוח כליל מקיומה, מחייכת אלינו ורוכנת שוב קדימה, "קיבלנו המון הבנות חשובות להיום. נמשיך מהנקודה הזאת בשבוע הבא."
לא פשוט לחיות היום.
לא פשוט בכלל.
***
אני מתעורר כל בוקר ליד אותה אשה, באותו בית, עם שני ילדים, אחת כבר בגיל ההתבגרות, לשני צומחות שיניים קבועות מקדימה. יש לנו כלב, חתול, ארבעה ארנבים, שלושה שרקנים ושני אוגרים, גינת הירק שלנו מלבלבת, הקמין בחורף בוער, בריכת האינטקס בקיץ מלאה, המשכנתא דופקת, החשבונות משולמים, יש מים, יש אוכל, יש מוזיקה בסלון, יש חברים, יש משפחה,
ושפע זכרונות וחוויות שם למעלה בקופסה,
וזה בדיוק הזמן לקחת נשימה אחת טובה,
להגיד על הכל תודה,
להסתכל על חצי הכוס המלאה,
ולזכור שהחיים לעולם אינם טועים,
זה רק אנחנו שמפריעים להם לפעמים.
יעל נתן – :
לא רציתי שיגמר. ממליצה בחום. ספר מלא השראה וכנות שכבר קשה היום למצוא