"'לא צריך להתנצל. מה שכן צריך לעשות הוא לא לשאול. אצלנו בפת"ח לא שואלים שאלות! אתה פת"ח?' השבתי שלא, […]
הנסיעה לתוניס ותחקורי בידי שומר הראש של ערפאת
בשנה מיוחדת זו, 1994, שנת החלום והשלום, הייתה הרגשה שהשלום בין ישראל לפלסטינים ולערבים במזרח התיכון מרחף באוויר ונמצא בהישג יד. מרבית אזרחי המדינה “השפויים”, ואני ביניהם, היו באופוריה של סיום המאבק הערבי־פלסטיני־ ישראלי ולכך שתקום מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, וכולנו נוכל לנוח על זרי השלום. באופן אישי, האמנתי בכך אפילו באופן קיצוני.
ההרגשה המפליאה הזו, עם החלום שהיא נשאה בכנפיה, התנפצה באסון כבד. בסיום עצרת השלום בכיכר המדינה, ירה יגאל אמיר בראש הממשלה יצחק רבין ורצח אותו. רבין היה קברניט השלום, הוא השיט את המהלך בים גועש של שנאה בין שני מחנות השמאל והימין בישראל.
בחודש מאי 1994, קיבלתי טלפון לא צפוי מהמהנדס אניס סרוג’י מנצרת.
“אתה יודע, באסם, העולם קטן. אתה לא תאמין למה שאני הולך להציע לך ואתה חופשי להסכים או לסרב.” שאלתי אותו במה מדובר, והוא ענה: “תשמע, עכשיו התקשר אליי מהנדס העיר שכם, אדר’ האני ערפאת, שלמד איתי באוניברסיטה האמריקאית בבירות בשנת 1935, ושאל אותי האם אני רוצה להשתתף כמהנדס יועץ בכנס הראשון של המהנדסים הפלסטיניים בתוניסיה, שאמור להוות את הגרעין הראשון של מהנדסים פלסטיניים בעולם, לקראת מימוש הסכם השלום שבדרך. הוא שאל אותי האם אני יכול לגייס עוד שני מהנדסים יועצים ערבים פלסטינים, אזרחי המדינה, בשני תחומים שונים בהנדסה אזרחית. בחרתי בך ובמהנדס מאום אל פחם בשם סלימאן פחמאוי, האם אתה מסכים?” לקח בידי כמה דקות כדי לקלוט את דבריו לאשורם. שאלתי אותו איך נוסעים לתוניסיה עם דרכון ישראלי, איפה נלון, כמה זמן נשהה שם, מה עלינו לעשות, ועוד ועוד שאלות. “הם, המהנדסים הפלסטינים, רוצים שנעזור להם במתן ייעוץ על אודות מה שנהוג אצלנו בארץ לגבי סיווגו של מהנדס יועץ בארגון המהנדסים, ואיך הדבר מופיע בתקנון. הם רוצים לאמץ את התקנון המקובל בארץ לגבי אחריותו, תפקידו ותפקודו של מהנדס,” השיב לי המהנדס סרוג’י. ביקשתי ארכה של יומיים כדי לחשוב על הדבר ולתת את תשובתי.
לאחר התלבטות והתייעצות, החלטתי להחזיר תשובה חיובית. אולי בכך אתרום להם בהקמת ארגון המהנדסים משלהם. ביוני 1994 נסענו לנמל התעופה בן גוריון במונית שאספה את כולנו. מראה מוזר נגלה לנגד עיניי, כאשר ראיתי מהנדסים פלסטינים מהגדה המערבית ומעזה עומדים בתור לבידוק הביטחוני. נעמדנו לידם וחיכינו שמישהו מאנשי השב”כ יקרא לנו לחקירה או שיוציאו אותה מהתור הצידה לבידוק ביטחוני קפדני, השמור לנו כערבים, והפעם לא רק ערבים אזרחי המדינה, אלא גם עם “שחקני רכש”, ערבים פלסטינים, שבימים כתיקונם אסור היה להם לדרוך על אדמת הארץ.
מה שהיה “מעניין” הוא, שלאורך זמן שהייתנו באולם הנוסעים בנמל התעופה, אף אחד מאנשי הביטחון לא ניגש אלינו ולא תחקר אותנו. מוזר, מצד אחד, ומצד שני הרגשתי ב”שייכות” מדומה, כמו הייתי אזרח שלא על תקן חשוד עד שתוכח חפותו. עברנו את הבידוק הביטחוני בקלות, ללא בעיה ומבלי לפתוח מזוודות, דבר שלא הייתי רגיל אליו בעשרות רבות של שנים של טיסות לחו”ל. לרוב, הייתי מתושאל, מתוחקר ולפעמים גם מושפל. ראיתי את עצמי שונה מהנוסעים האחרים שלא תוחקרו, לא תושאלו ולא פתחו להם מזוודות והוציאו מהן את כל החפצים האישיים והאינטימיים שלהם, מניחים אותם על השולחן גלויים לעיני כול, דורשים להחזירם למזוודות לאחר שסיימו את “החיפושים” בהן. אותם נוסעים אחרים לא היו נגררים לחדרי חדרים כמונו למעין חקירה, מעמד שהיה מתרחש מול הנוסעים האחרים, על מנת שיראו איך נוסע ערבי, אזרח המדינה, נאמן לה בכל רמ”ח אבריו, תורם בתחומו לקהילה, “מטופל” בידי אנשי הביטחון, ואיך הוא עובר מסלול השפלות.
אלא שבפעם הזו רצה השם שלא ניחקר, לא נעבור תשאול, לא ניגרר לחדרי החקירות ולא נושפל. שוב הרגשתי כי הכול מלמעלה, תרתי משמע. אנשי הביטחון טרחו לשאול אותנו רק לאן פנינו מיועדות ומהו היעד הסופי שלנו, ואנחנו השבנו שאנחנו טסים לתוניס דרך רומא.
עמדנו ושוחחנו כחצי שעה בערבית, ערכנו היכרות והכול זרם על מי מנוחות, עד שאיש ביטחון קרא לכולנו למסור את המזוודות שלנו לדלפק הקבלה Check in, וזאת מבלי לפתוח אף מזוודה. היה זה אירוע חריג מאין כמותו. מידת האפליה הגזענית על רקע לאומי שאותה הרגשתי על בשרי תדיר, בעת הפיכת המזוודות שלי, בליווי “תחקיר” שאלות מטופש ומתגרה עד כי סירבתי להיבדק, לא התקיימה. הינה, מהנדסים פלסטינים מסתובבים להם באופן חופשי בשדה התעופה הלאומי. אומנם הטיסה לא הייתה ישירה לתוניס אלא הייתה טיסת קונקשן לרומא, ומשם היה צריך להחליף טיסה ליעדנו, ועדיין, היינו משוחררים מהמעבר המסויט במסלול ההשפלה. זמן הטיסה המשוער בין רומא לתוניס נאמד בשלושים דקות.
כשהגענו מעל לנמל התעופה של תוניס הבירה, והמטוס הנמיך טוס, נמצא מעל לגלי הים התיכון לקראת נחיתתו ביבשת אפריקה, אחזה בי צמרמורת בלתי ניתנת לתיאור, מהולה בשמחה ובפחד. אמרתי לעצמי שאני, הערבי הפלסטיני, אזרח מדינת ישראל, עומד לנחות בנמל תעופה של עיר הבירה של מדינה ערבית, תוניס, והכול “כשר” ו”תקני” ובידיעת מדינת ישראל וזרועות הביטחון שלה. כמה מעניין. ידענו כי מי שעומד לקבל את פנינו בנמל התעופה היה לא אחר מאשר אלטייב אכראס, דמות חשובה באש”ף, ששמו הדהד כמעט בכל פעולה של ה”פידאיון” נגד ישראל. הדבר הרתיע אותי וגרם לי לחשוש ולתהות האם אני עומד לפגוש אנשים מאש”ף, שהוגדרו בתקשורת הישראלית כ”ראשי המחבלים” וכ”ראשי המרצחים”. ידענו שבאותו כנס מהנדסים ניפגש עם יאסר ערפאת ועם אנשי מפתח באש”ף, שחלקם אמורים היו לשאת דברים, כמו אחמד קריע אבו עלא. כמו כן, ידעתי שאני עומד להיפגש עם אסיר עכואי, שהיה אחד המשוחררים בעסקת אחמד ג’יבריל. תהיתי ביני לבין עצמי האם המפגשים המתוכננים מסוכנים, האם הם בלתי חוקיים. הרגעתי את עצמי כשחשבתי על כך שהמדינה יודעת על נסיעתנו ושהדבר נעשה באישורה. ממש כפי שהיא יודעת את מי אנחנו מיועדים לפגוש מאנשי אש”ף, שצחוק הגורל הפך אותם לפרטנרים לשלום.
התרחיש התרוצץ במוחי במשך דקות ספורות, כשגלגלי המטוס התקרבו לאדמת תוניס. המטוס נחת. ירדנו ממנו ברגליים רועדות המתכוונות לפסוע באדמתה של מדינה ערבית שהוגדרה כמדינה עוינת. כשהתקרבנו לכניסה של אולם הנוסעים הנכנסים, הבחנתי באדם מבוגר, נמוך קומה ובעל שיער שיבה, הנושא בידיו שלט בערבית שבו כתוב: “ברוכים הבאים מהנדסים פלסטינים של 48”. התקרבנו אליו. הוא לא הסתפק בלחיצת יד אלא חיבק ונישק אותנו. ראינו כי הוא שואף עמוקות. לדבריו, הוא ניסה להריח את המולדת. הוא לקח את הדרכונים שלנו ונתן לנו תעודת מעבר, “לאסי פאסי”, על מנת שמשטרת הגבולות בנמל התעופה של תוניס תאשר את כניסתנו לתוניס. נכנסנו איתו לרכב שנועד להסיע אותנו ישר לבית המלון “דיפלומט”. כשנכנסתי לחדרי, הופתעתי לקרוא את שמו הנכון של בית המלון מודפס על הסבון במקלחת: “מלון חנא בעל הדיפלומטי”. כששאלתי בדלפק הקבלה לגבי פירוש השם, הסביר לי פקיד הקבלה שהמלון נקרא על שמו של גנרל ואחד המפקדים הגדולים של צבאות קרתגו שבתוניס. ואז, “נפל לי האסימון” ואמרתי לעצמי: זה יכול להיות רק “האניבאל”, כך קרא לו מורה ההיסטוריה, ובעברית “חניבעל”, שעליו למדנו בבית הספר היסודי. האדם ששמו היה כזה כי הוא נלקח ממקורות של מזרחנים מערבים שהיה קשה להם לבטא את האותיות הגרוניות ח’ ו־ע’, ולכן במקום “חנא בעיל” קראו לו “האניבאל”, “אהוב אלוהים”.
תוך כדי שהייתי במלון, ועם תחילתו של היום הראשון בכנס שאליו הוזמנו, נחשפו בפנינו רוב אנשי אש”ף שעליהם שמענו עד כה רק בחדשות ושאותם ראינו רק בטלוויזיה, ואשר הוכרחו לאחר המצור על ביירות, בתחילת מלחמה לבנון, בקיץ שנת 1982, לעזוב את ביירות ואת דרום לבנון לתוניס. החלל שנוצר בדרום לבנון התמלא מיידית בהקמת הארגון השיעי חיזבאללה. המעמד היה מרגש, הן בהיותי ערבי פלסטיני אזרח המדינה והן בהיותי בארץ ערבית שלא חלמתי לבקר בה.
באחד הימים, בעודי יושב בלובי של בית המלון, ניגש אליי מישהו שהציג את עצמו ג’האד. הוא לחץ את ידי ובירך אותי על הגעתי לכנס. לאחר מכן הוא ביקש ממני להתיישב לידו על הספה בלובי בית המלון ואמר לי: “תרשה לי לשאול אותך שאלה קצת מביכה. איך מתחבר יחד להיות ערבי פלסטיני, אזרח מדינת ישראל, נוצרי ועם שם משפחה עברי ‘חזן’?” קיוויתי שיבין מחיוכי כי ציפיתי לשאלתו. השבתי: “עוד מעט אסביר לך את מקור השם שלי ואיך קיבלתי את שם המשפחה שלי. זאת, מתוך הנחה ששאר הדברים מובנים לך, משמע: היותי ערבי נוצרי פלסטיני אזרח מדינת ישראל, כי זה לא צריך להעלות אצלך חשד. השם חזן הוא כינוי שספגנו לפני כמאתיים שנים. במקור נקראנו משפחת מוסא. אספר לך את מה שסבא שלי סיפר לי מסיפור של סבא של אביו. בזמנים ההם, בימי פלסטין וסוריה הגדולה, ולפני קום מדינת ישראל…” הוא קטע אותי ושאל: “אתה מתכוון לפני הנכבה של 48′, לא?” עניתי, “כן, בוודאי,” והמשכתי בדבריי: “בימים ההם היה יהודי אחד שהגיע לכפר אבו סנאן, הכפר שלי, למכור חלב וגבינה שנהג להכין בעצמו. הוא היה חזן בבית הכנסת ביישוב שלו בפלסטין. הוא היה מגיע בכל יום, כשהוא רכוב על חמור, בשעות הבוקר המוקדמות, ובסופו של היום הוא היה חוזר לביתו. בחורף המצב היה קשה עבורו. באחד הימים הוא הגיע לביתו של סבא של סבא של אבא שלי ספוג כולו מהגשם. סבא הציע לתת לו חדר במתחם המשפחה, על מנת לחסוך ממנו את קשיי הדרך. הוא אמר לו, ‘אתה יכול לחלוב את העזים בכפר ולהכין את הגבינה שלך ולמכור גם בכפרים שמסביב, כפר יסיף, ג’וליס, ירכא, ג’ת, ינוח, עמקא (היום עמקה ואושרת) וקויקאת (היום קיבוץ בית העמק).’ הוא קיבל את ההצעה וגר בחדר שנתנו לו לאורך שנים ארוכות, עד שהוא נפטר. את החדר הכרתי עוד בהיותי בחור צעיר. זהו חדר עתיק בן מאות שנים, שנהרס לפני כחמישים שנים, בהיותי בתיכון. אנשים היו פוגשים אחד את השני בלילות בסמטאות הכפר. כשאדם אחד היה שואל את האחר, ‘לאן פניך?’ הוא היה עונה לו, ‘לבית החזן.’ וכשמישהו רצה לספר סיפור שהחזן סיפר על מרוקו, הוא היה מתחיל ואומר, ‘אתמול ישבנו בבית החזן והוא סיפר לנו כך וכך…’ עם הזמן ובחלוף השנים, הפך המקום להיקרא בית החזן, המתחם של משפחת מוסא קיבל את הכינוי בית החזן, כך שכל אחד שיצא מהמתחם נקרא בשמו הפרטי בליווי שם המשפחה חזן. זה הסיפור.” הוא הנהן ואמר: “סיפור מעניין. הוא נשמע לי אמיתי. זה באמת מה שהיה?” השבתי לו שאכן כך.
ואז, שאלתי אותו: “מה תפקידך בכנס?” הוא השיב: “אני מהנדס אזרחי בוגר יוגוסלביה.” כשבחנתי את פניו, ראיתי חריצים עמוקים שהעידו על תלאות חייו. כששאלתי אותו מאין הוא בדיוק, הוא שאל אותי: “למה אתה שואל?” השבתי שהמבטא שלו נותן לי את התחושה שהוא ערבי דרוזי עם מבטא לבנוני. הוא אמר: “נכון, אני דרוזי מלבנון. ומה רע בזה? לפני הכול, אני ערבי.” לאחר שהרשיתי לרגלי לרעוד קצת, השבתי שלא התכוונתי שיש בכך משהו רע וכי אני מגיע מכפר שיש בו נוצרים, מוסלמים ודרוזים ושאנחנו חיים ביחד באהבה ובחיבה ובכבוד הדדי. התנצלתי אם חדרתי לפרטיות שלו. הוא אמר: “לא צריך להתנצל. מה שכן צריך לעשות הוא, לא לשאול. אצלנו בפת”ח לא שואלים שאלות.” עניתי לו שכמו שהוא הרשה לעצמו לשאול אותי, כך הרשיתי לעצמי לשאול אותו. הוא שאל: “אתה פת”ח?” השבתי שלא, ואז הוא אמר: “לי מותר לשאול.” דאגתי לסיים את השיח איתו כמה שיותר מהר. פחדתי מהבוטות שלו. בארוחת הצוהריים בבית המלון ניגשתי לאחד המשתתפים שהיו לי איתו כמה שיחות במהלך הכנס ושאלתי אותו על אותו אדם, ג’יהאד. הוא אמר לי בלחש: “זה שומר הראש של ערפאת.” שאלתי לגבי מוצאו. “הוא דרוזי מלבנון,” הוא השיב לי חרישית.
במשך ימי הכנס העברנו שני חבריי ואני, כל אחד בתחומו, את האספקטים והנהלים המקובלים בישראל בתחום ההנדסה האזרחית, מה מותר לעשות ומה אסור, מהי אחריותו של מהנדס, איפה מסתיימת התערבותו של מהנדס בניין רגיל ואיפה מתחילה התערבותו של מהנדס יועץ, ונושאים אחרים ממין זה. לאחר ארבעה ימים ננעל הכנס וסיכומיו הופצו בין משתתפיו לצורך התכוננות לכנס הבא, שכולם קיוו כי ייערך בירושלים, כפועל יוצא של מהלך השלום בין ישראל לאש”ף. בדיעבד, אחרי יותר מעשרים ושש שנים, אני יודע עד כמה נאיבית ובלתי מציאותית הייתה אותה תקווה. ערב סיום הכנס קיבלנו כרטיסים לארמון התרבות הלאומי של תוניס כדי שנוכל לצפות בפסטיבל השירה הפלסטיני, שבו ישתתפו שני המשוררים הגדולים, בני ארצנו, מחמוד דרוויש וסמיח אל קאסם.
התפעלתי מכך שאני עתיד לשמוע את מחמוד דרוויש, בכבודו ובעצמו, קורא משיריו. אותו מחמוד דרוויש שבילה את רוב זמנו במתחם המשפחה שלנו, בהיותו תלמיד בבית הספר התיכון ע”ש יני־יני בכפר יסיף, שיכול היה להתגאות בסופריו הידועים: מוחמד עלי טאהא, בן הכפר מיעאר שנהרס בנכבה, היום היישוב הקהילתי יעד, סאלם ג’ובראן וכן במשורר העממי סעוד אל אסדי.
כשהגעתי לגרם המדרגות היפות והעגולות של ארמון התרבות הלאומי, ראיתי מישהו מנופף בידו לעברי ומסמן לי לעלות אליו, ולא להמתין בתור. מהתמונות שלו, שפורסמו בעכו ובעיתונות, ידעתי שמדובר בפאוזי אל נמר, אחד ממשוחררי עסקת ג’יבריל, יליד עכו, שנכלא כשבע־עשרה שנים בכלא הישראלי, בשל השתייכותו לפת”ח ובגלל השתתפותו בפיגוע באחד מבתי הקולנוע במרכז. לא יכולתי שלא להידחף, משום בקשותיו הקולניות, דבר כשלעצמו גרם לי לחוסר נעימות. אולם נעתי לכיוון שלו, עד שהוא הושיט לעברי את ידו, בין כתפיהם של האנשים שהצטופפו שם, אחז בי ומשך אותי אליו. הוא חיבק אותי, למרות שלא הכרתי אותו מקודם, ואמר לי: “אני מריח את עכו דרכך…” הוא הכניס אותי, והתיישבנו בשורות הקדמיות של היציע, מבלי שאשים לב לכך שמקום ישיבתי נמצא שורה אחת מתחת לשורה שבה ישב שפיק אל־חות, אחת הדמויות הראשיות באש”ף, וסוהא ערפאת, אשתו של יאסר ערפאת ואחרים שהתביישתי, ואפילו פחדתי, לשאול לגבי זהותם. מחמוד דרוויש וסמיח אל קאסם התיישבו אחד על יד השני כשלצידם ישב נגן עוד שצליליו הדהדו בחלל ארמון התרבות וליוו את השירים שהוקראו בידי שני המשוררים הגדולים בכל הזמנים.
מחמוד דרוויש היה הראשון שפתח את הערב, כשקרא קטע פרוזה תחת הכותרת: “דריכת רגל בחצר האחורית של הלאום.” מילותיו גרמו לבכי מר ביציעים. חלק מהנוכחים השתוקק לשוב ולהלך באדמת הלאום שאליה לא חזרו מאז שעזבו, בימים שלפני מלחמת ששת הימים, או שממנה ברחו בעקבות הריסת כפריהם, או שממנה גורשו בשנת 1948. חלקם הגדול של בכירי פתח שנכחו באותו הערב היו למעשה תינוקות וילדים קטנים שהפכו להיות לילידי מחנות הפליטים השונים בלבנון, בסוריה, בירדן ובשאר מדינות העולם. הבכי שהשפיע עליי יותר מכול היה של שפיק אלחות, מבכירי אש”ף, שהיה בשנות השבעים לחייו ושישב שורה אחת מאחוריי. מה שהכאיב לי, ומכאיב לי בדרך כלל, הוא לראות ילד בוכה או איש מבוגר מתייפח, ולא משנה מה הן הנסיבות ולא חשוב מהו צבע עורו, גזעו, דתו ולאומו.
יומיים לפני חזרתנו ארצה אמר לי פוזי נימר: “אני רוצה להראות לך את עריה של תוניס – קראטאגו, נאבל, קירואן, שכונת סידי בוסעיד, חמאמאת, חמאם אלשאט, חמאם אלאנף ועוד ככל שנוכל.” הוא הוסיף ואמר שזה יהיה לו מסע הפרידה האחרון מתוניס בדרך לרצועת עזה. כמה שעות לפני שעזבתי את תוניס, הוא לקח אותי לביתו השכור, כדי לתת לי גרעינים של פרחים שהיו לו באדניות על המרפסת. הוא ביקש ממני לשתול אותם אצלי בשכונת אלפאח’ורה בעכו העתיקה מול הים. דירתו הייתה ריקה מריהוט, המזוודות היו ארוזות ומוכנות לנסיעתו של פוזי נימר לקהיר ומשם לעזה שבה הוא התגורר עד יום מותו. באותה תקופה, ובצל “השלום” המיוחל בין ישראל לפלסטינים, בכירי אש”ף שהפכו לימים לראשי הרשות הפלסטינית, עזבו את תוניס והגיעו לרצועת עזה ולגדה המערבית, במטרה להתחיל בהקמת הרשות הפלסטינית, בעקבות ועידת אוסלו ב־1993. חזרתי הביתה עם שני חבריי ביוני 1994.
אין עדיין תגובות