האם תוכלו לראות בדמיונכם נער מתבגר נזרק לבדו אל מסע זוועות, שורד אותו מבלי לאבד צלם אדם, וממשיך הלאה מתוך […]
באחד מימי אוקטובר, בבואי לעבודה, הזמין אותי מנהל מחלקת כוח האדם ומסר לי הזמנה להופיע בק.ג.ב. בו ביום, בעשר בבוקר. לגביי לא פעלו כפי שפעלו לגבי כל השאר, אלא לפי החוק. באתי לבית המוכר לי יפה, קיבלתי רישיון כניסה ועברתי את הסף, בלי לדעת אם אשוב ואצא. בפרוזדור פגש אותי סגן־אלוף גורשקוב. הוא הציג את עצמו: חוקר בכיר. מלבדו היו בחדרו עוד שני אנשים. הוא הציגם לפניי. האחד — עוזרו, השני — סגן התובע הכללי של הרפובליקה. נוכחותו בכל ימי החקירה, שבה והוכיחה, שהם משתדלים לנהוג בי לפי החוק, כנראה הבינו שתקנון החקירה מוכר לי היטב. הייתי מוכן לפגישה. כיוון שידעתי מניסיוני שמטרתם היא לקבל את העדות הרצויה להם בכל האמצעים, החלטתי להכחיש בהחלטיות את כל העובדות, גם הזעירות, וגם אלה שנתמכו על ידי עדויות והוכחות.
מניסיוני כבר ידעתי כי מאמציו של הנחקר לשוות למעשיו אופי מקרי או לגלות רק חלק מהאמת, יירשמו בפרוטוקול של החוקר וייחשבו להודאה. ואם יכחיש הנחקר הכול, גם אם דבריו יישמעו בלתי מתקבלים על הדעת, או חצופים, הרי “לאו” נשאר תמיד “לאו”. החלטתי לנקוט את הדרך הזו. הבנתי שבמצב שנוצר היא היחידה העשוייה למנוע את מאסרי. תחילה ניהלו איתי החוקרים שיחה כללית, שאלו על עבודתי, על חיי האישיים.
“כידוע לכם אינני טירון בין הכתלים האלה”, הפסקתי אותם, “ואני יודע שאין דבר המעניין אתכם פחות מחיי האישיים, מעבודתי ומחיי המשפחה שלי. על כן, אני מציע לדלג על ההקדמה ולעבור לעצם העניין”.
הם שמעו בעצתי והתחילו לחקור אותי על המהנדס האסור. עניתי שאני מכיר אותו, ביקרתי לפעמים בביתו, ולא עוד. עתה התחילו להציף אותי בעובדות בפרטי פרטים, שאיש מלבד האסור לא ידע אותם. תחילה חשבתי שהם צותתו לו ורשמו. לא רציתי להאמין שהאיש דיבר. עמדתי איתן בדרך שבחרתי והכחשתי הכול. שיקרתי בגסות, שיחקתי את החוצפן, את הציניקן, כאילו איני מבין היכן אני נמצא ועם מי אני מדבר, הרגשתי צידוק מוסרי לנהוג כך.
החקירה נמשכה עד שש בערב. החוקר הבכיר כתב לי רישיון יציאה:
“היום אני משחרר אותך. לך הביתה. אבל שקול עוד פעם בדעתך את העובדה, כי בעקשנותך אתה כורה קבר לעצמך”.
יצאתי תשוש מהמאמץ שנדרש ממני כדי לעמוד בלחצם. ברחוב חיכו לי חברים. סיפרתי להם על החקירה ונסעתי הביתה לנוח.
למחרת נמשכה החקירה: עובדות חדשות, הוכחות חדשות. עקשנותי הוציאה אותם מכליהם. הם אסרו עליי לעשן, ואני הגבתי בסירוב לענות. דרשתי שירשמו את דבריי בפרוטוקול כלשונם, כל מילה.
פעמים קרע החוקר בכעס את דף הפרוטוקול והציע לי שארשום בעצמי את תשובותיי. הוא צעק שאינו מזכירי הפרטי. ניכר היה שהם מנסים לכרוך את ענייני בענייני ערים אחרות, בעיקר ריגה. אבל עם חבריי בריגה כבר סיכמתי: אני מכיר שני אנשים בלבד, אנשים שעימם הייתי כלוא במחנה, ואיני מכיר את כל השאר.
החוקר שלי היה מומחה בענייני היהודים. הוא הכיר היטב את תולדות יהודי רוסיה. הוא הכיר עסקנים יהודים רבים. על קיר חדרו הייתה תלויה מפה גדולה של המזרח התיכון. פעם אחת אמר לי:
“נו, מה ערך כל הספרות שלך! ספרונים, חוברות, כתבי יד כלשהם. לי יש ספרים טובים יותר!” הוא פתח כספת גדולה ושלף מתוכה ערמה של ספרים מישראל, בעברית, ביידיש וברוסית, “הנה, אתה רואה, בהזדמנות הייתי יכול לתת לך לקריאה. ויש כאן, אגב, הרבה דברים מעניינים”.
עניתי לו: “אינך צריך לפקפק, כי הזדמנות כזאת לא תבוא לידיך!”.
כך נמשכה החקירה יום יום, מעשר בבוקר עד שש בערב. הייתי יוצא מהבניין עייף ויגע, ובשובי הביתה הייתי נרדם באוטובוס. היה לי סיפוק רב עם כל יום שבו עמדתי בלחץ, ושלא עלה בידיהם לשבור אותי, להכשילני בפליטת פה. הייתי גאה שהצלחתי לעקוף את כל המלכודות המתוחכמות שהציבו לי. עדיין לא האמנתי שהמהנדס האסור דיבר ולכן דרשתי עימות פנים אל פנים. אמרתי, שרצוני לשמוע את כל הדברים האלה מפיו.
“פגישה כזו לא תהיה לטובתך”, הם אמרו לי.
לצערי, הם צדקו.
ביום החמישי לחקירה, לאחר ניסיון נוסף לשבור אותי, הבטיחו לי החוקרים שאפגוש את האסור. בעימות השתתף החוקר הבכיר גורשקוב, עוזרו וסגן התובע הכללי של הרפובליקה. הם הודיעו לי, שאיני רשאי לשוחח במישרים עם הנחקר. את כל השאלות והתשובות עליי למסור לחוקר הבכיר, המנהל את הפגישה. אני רשאי לדבר רק לאחר מתן רשות.
כשהוכנס האסיר לחדר וראה אותי, הוא נהיה נבוך, הסמיק ואחר כך החוויר.
הוא נראה רע וזקנו צמח, נשימתו הייתה כבדה ועיניו התרוצצו. הושיבו אותו והעימות התחיל. החוקרים שאלו אותו:
“אתה מכיר אותו?”
“כן”, הוא השיב.
“ואתה?” הם פנו אליי, “אתה מכיר אותו?”
“מכיר”, השבתי.
“איזה סוג יחסים היו ביניכם?” שאלו אותו.
“יחסי ידידות”, הוא ענה.
“איזה סוג יחסים היו ביניכם?” שאלו אותי.
“יחסים טובים”, עניתי.
סגן־האלוף פנה אל האסיר בנימוס רוסי בשמו ובשם אביו, ושאל:
“אמור לנו, איזו ספרות מזיקה מבחינה אידיאולוגית היה נותן לך רובין?”
הנחתי שהם רימו אותו, ואת ממצאי הבילוש שלהם הגישו לו כאילו זו עדותי, ומכיוון שהניח כי סיפרתי להם הכול, החליט שלא להעלים דבר ולספר גם הוא הכול. לכן החלטתי להפר את הכללים, להתעלם מהתוצאות העלולות לבוא, ולהודיע לו שלא גיליתי דבר. קיוויתי, כי אז יכחיש את עדותו. לכן, עוד לפני שהוא ענה, קראתי:
“שום דבר כזה לא נתתי לו מעולם!”
“לשתוק, הפסק!” כל החוקרים קפצו ממקומותיהם וצרחו, “אתה מכיר היטב את הכללים של עימות עדים!”
הם איימו עליי, אבל את העיקר השגתי. הוא הבין שלא סיפרתי להם דבר ושאני מכחיש הכול.
כשנרגעו החוקרים, חזר גורשקוב, שניהל את הפגישה, על שאלתו. שתיקה השתררה והיא הייתה ממושכת. אחר כך התחיל מכרי לדבר. הוא סיפר הכול בפרטי פרטים כאלה, שחלקם בכלל לא זכרתי. הוא ציין את התאריך שבו הבאתי לו את החומר, ציין את הדף שהייתה בו טעות דפוס, הזכיר מה אמרתי לו.
נדהמתי.
הוא סיפר בפירוט איך וכיצד הכרנו זה את זה, מי הציג אותנו. כשסיים את דבריו, פנה גורשקוב אליי:
“נו, מה תוכל לומר על כל זה?”
“זו פשוט עלילה”, עניתי, “ואני לא מבין מדוע הוא מעליל עליי. כל מה שהוא שפך בפניכם בדוי מראשיתו ועד סופו”.
האסיר הוצא מהחדר.
שוב שאל אותי גורשקוב מה דעתי על העניין עכשיו, לאחר שהם נענו לבקשתי וערכו עימות עם העד. חזרתי על דבריי, כי הכול עלילה, ואיני מבין מדוע האיש מעליל עליי.
“חשבתי שהוא איש ישר, ומה עשיתם לו כאן, חידה היא בעיניי”, אמרתי.
הם איימו עליי, שלפי שעה נוהגים בי כדין עד ולא כדין נחקר, אך המצב עלול להשתנות.
הם איימו, כי בקלות יוכלו לבטל את הרהביליטציה שלי. צלצול אחד לבית הדין העליון במוסקבה, והרהביליטציה תבוטל.
בד בבד התפארו בליברליות שלהם: “אילו הדבר הזה קרה לפני עשר שנים, כבר מזמן היית יושב בתא בית הסוהר ולא בביתך”.
“מובן שאני בידיכם לשבט או לחסד”, עניתי להם, “ומובן שאין הגבלה לכוחכם. יכולים אתם לעשות בי ככל העולה על רוחכם, אך אין בדעתי לעזור לכם בזה. אם תשובותיי אינן נראות לכם, אל תרשמו אותן, אבל אם אתם רושמים, כתבו רק את הדברים שאני אומר”.
מפעם לפעם ניסו החוקרים להתחבב עליי. הם דיברו בטון ידידותי והחמיאו לי, אבל משחקם לא הועיל.
החקירות נהפכו למעין תחרות: מי יערים על מי. הם הבינו יפה שאיני דובר אמת. גם אני הבנתי שהם אינם כנים. התחרינו, מי חזק יותר, ערום יותר, זריז יותר. כשביקש החוקר שאספר להם משהו סתם כך, לא למען הפרוטוקול, עניתי ללא עקיפין, כי עוד במאסרי הקודם למדתי את הדיבר הראשון של האסיר: “אל תאמין לחוקר”.
“ממורדוביה הבאת את זה!” הוא קפץ ממקומו וצרח.
“כן”, עניתי, “ממורדוביה. עליי להודות לכם על שהצלחתי לקלוט כה יפה את תורת מורדוביה”. כשהוא הטיח כלפיי שאני מרבה לבקר אצל ידידיי האידיאולוגיים בערים אחרות, אמרתי:
“גם זה הודות לכם. הודות למורדוביה יש לי עתה ידידים בערים שונות בארץ. ועכשיו יש לי לאן לנסוע, וגם אל מי לנסוע”.
בעיר הפריחו שמועות נוראות. אמרו, כי מכינים משפטים על היהודים, כי הם אספו כסף וזהב והעבירו לישראל, וכי האונייה “אילת” נקנתה בכסף הזה.
ביום השישי, בסוף החקירה, כשגורשקוב כבר יצא לגמרי מכליו, הוא הודיע לי:
“די, אני מסרב להתעסק איתך. שיתעסקו איתך עכשיו לשכת התובע והנהגת הק.ג.ב.”.
הלכתי, אולם הפחד שלי לא פג. חקירתי לא תמה. הרי הם יכלו להזמין אותי למשפט, ושם — היו תקדימים לדבר — לאסור אותי. נוכחתי לדעת שלפי שעה הטאקטיקה שלי הצדיקה את עצמה, גם בעבודת המחתרת וגם בהתנהגות בחקירה. בחורים רבים, שלא היו קשורים עימי במישרין, נשארו מחוץ לשדה ראייתם של אנשי הק.ג.ב. הם לא נחקרו, והצ׳קיסטים הפסידו חומר נוסף נגדי. גם התדריך לגבי ההתנהגות בחקירה סייע בהרבה. בחורים אמיצים ובעלי כוח רצון עמדו בלחץ החוקר ולא עשו שגיאות. רבים היו אמיצים להפליא. אני הייתי בעל ניסיון, אבל אחרים נתקלו בק.ג.ב. לראשונה, והיו ביניהם סטודנטים שידעו, שאפילו יצליחו יחסית, יגורשו מהמכון ואף על פי כן, התנהגו למופת.
אני משוכנע שמה שהציל אותי בחקירה היה ה”לאו” העקשני שלי: לא הייתי, לא דיברתי, לא הכרתי. עמדה זו התגלתה כבטוחה יותר וקלה יותר.
חלפו חודשיים ומצבי הוסיף להיות מעורפל. מפי עורכי דין מכרים נודע לי, שיש כלפיי “האשמה תלויה ועומדת”. אי־הבהירות, העיקוב המתמיד אחריי והמתיחות עייפו אותי מאוד, וכבר רציתי בהכרעה, תהיה אשר תהיה.
משפטו של המהנדס נקבע לדצמבר. עדים רבים הוזמנו. אני לא הוזמנתי. הבנתי שהתיק שלי נסגר. נקראו רק העדים שהעידו בחקירה, ואני הרי לא מסרתי שום עדות. בכל זאת באתי, אך לא הותר לי להיכנס לאולם. מאחורי הדלת שמעתי כי עורך הדין של המהנדס משתדל להעביר את כל האשמה עליי.
על התנהגותם של רבים מהעדים שהוזמנו למשפט ואשר את חלקם לא הכרתי אי אפשר לומר שהייתה בלי דופי. היו ביניהם אנשים שפוטרו מעבודותיהם, וקומוניסטים שהוצאו מהמפלגה. ההגנה אספה את כל רשימת הישגיו של הנאשם, ואת כל פרסיו. בשעתו, הוא הקים את כל רשת החשמל בביילורוסיה, וזכה בעיטורי עבודה רבים ובמכתבי הצטיינות. בית הדין הביא את כל אלה בחשבון, התחשב בגילו המבוגר של הנאשם והסתפק בכליאה לשנה ומחצה במחנה ריכוז, במשטר מחמיר.
אין עדיין תגובות