וולקשטיין

חלק ראשון

1.

וולקשטיין נכנס לתחנת רכבת מרכז סבידור אותה כינה ‘סוביבור’, ואף השתמש בבדיחה זו כנגד כמה אנשים בהזדמנויות שונות. אף אחד מהם לא נכבש או לחלופין גיחך. אבל וולקשטיין ידע כי בהזדמנות הבאה ימשיך לומר, ‘סוביבור’. ימשיך לומר זאת עד שמישהו יזכה אותו בצחוק בריא. בעצם ימשיך לומר זאת ללא כל קשר. ירד ברציף שש. מולו חלקיקים של רמת גן עפים באוויר. נגן אקורדיון צעצוע שר בללייקה ללא הרף. ‘סליחה אתה יכול לעזור לי יש לי ילדה חולה בת 19.’

הוא אהב לשהות בתחנת הרכבת. היה שם משהו קדחתני וענייני. מערכת נתונים אדירה שהופחו בה חיים. משהו בו אף רצה להיות מאותם אנשים ששולטים בזמני הרכבות ומחליפים ביניהם חוויות ורשמים מתוך רציפים מזוגזגים. הוא הרגיש שזה קיים בתוכו. ולפרקים עמד ברציף והביט במפת הקווים. והאופן בו המידע זרם לתוכו גרם לפעימות לבו להאיץ. אבל כרגיל כרטיס הרב־קו שלו לא עבר. נאלץ לבקש מעובדת רכבת ישראל, שהבוקר קם זעוף על פניה, לעזור לו. היא היתה בת עשרים בערך. משהו בה הזכיר לו פאי תפוחים.

הרכבת עצרה בתחנה. ‘סליחה תן קודם לצאת. איזה אנשים זה לא להאמין. סליחה לאן הרכבת הזו מגיעה? היא מגיעה לראש העין?’ התיישב קרוב לשירותים. השעין ראשו לחלון. ראה איך תל אביב עוברת לאיטה. בכל זאת הביט בספרוֹת השעון הצייתניות. שרק לא יאחר. זה ישבש את כל השיעור. את כל היום ואף לאחריו. בינתיים שיחה התלקחה בין הנוסעים ועוררה בו אי־נוחות. עוד ירצו לשמוע את דעתו.

יש להם דרכים חלקלקות לעשות זאת. לשחרר נניח אמירה סמי־פוליטית מעט מהוססת. ‘תשמע הערבים האלה אם אתה לא — תשמע הערבים האלה מבינים — תשמע אני יודע אני הייתי בעזה — תשמע אני גדלתי עם ערבים — תשמע ערבי הוא בנאדם כזה ש —’ ואז לחכות. עד שמישהו יענה. או יגזים זאת לגמרי. כי מתנגדים לא טורחים לשתף פעולה. אלא רק להיאנח. לכן בשלב מסוים עבר לקרון אחר. כשהרכבת עצרה בתחנה הוא היה ראשון היורדים. שלח מבט בשדה שהפריד בין התחנה למכללה. דומה כי כל שבוע הוא צמח במקצת. עתה הוא היה נראה כשרוי בתוך אובך עמוק.

כבר בכניסתו בשער המכללה חש תחושה מעקצצת. היא לא נבעה מתוכו. לכן פשוט המשיך ללכת. עבר את השער הראשי. לפי חישובו היו לו שמונה דקות לקפה ומאפה. הבחין בכמה דררות על אנטנות. מי שלולית מקומטים. בניין משאבי אנוש היה שחור כמו ים. הכול היה מונח במקומו. ‘אתה צריך לבאר שבע?’ שאל נהג המונית. הוא משך בכתפיו. ‘מישהו פה צריך לבאר שבע?’ שקל לקטוף עיתון. אך ידיו משום מה לא נענו לו. דומה כי הסתיו כבר רכן בשמיים. וזה הפיח בו תחושה נעימה בחזה. אותם עקצוצים התאיינו באחת. לרגע עצר לנשום. רצה שריח הסתיו הרומזני ידבק בנחיריו. ואולי האובך הוא בעצם לא אובך. אלא ערפל גדול ונפלא שיסתלסל תכף מעל המכללה. וימשיך לעבר הכביש הראשי. ואז לעיר כולה. וינסוך בכול מין מתיקות עדינה.

הוא התקדם לעבר בניין מספר 10. כמעט איחל בוקר טוב לְעובד מכללה. שתי ניידות משטרה מפוהקות התקרבו לשער הראשי. הן רק עמדו שם משגיחות. ולא נראה כי יש דבר להשגיח עליו. בשבוע שעבר הוא חצה את הצומת באדום. ותוך כמה שניות ניידת עצרה לידו. השוטר ביקש ממנו תעודת זהות. הוא הסביר שהוא ממהר לרכבת. הצומת היה ריק לגמרי. לא היה כלב אדוני השוטר.

השוטר היה חביב אך עקשן. בדק את נתוניו. ‘מה, אתה מרצה פה? מרצה למה?’ הוא החל להתפתל. לבסוף הניידת הורידה אותו בדיוק בתחנת הרכבת. השוטר אף לחץ את ידו ואיחל לו המשך יום נפלא. שני סטודנטים ראו אותו שם. אחת מהם צילמה אותו בסלולרי. הוא שלח אליהם חיוך נבוך. עשה תנועה פנטומימית שחשב כי משמעותה היא ‘מה אני יכול לעשות.’ אם כי כשידיו היו באוויר הבין כי אין לה כלל משמעות, והסטודנטית המשיכה לצלם.

הוא כבר ראה את שלט הקפיטריה. ואת התנועה היחסית דלילה שרחשה מחוצה לה. וקווי שמש אדמדמים שנראו מבעד למשרדי זכוכית מודולריים. ריחות מאפים טריים הימהמו לתוך נחיריו. להק דררות נטש במפתיע את האנטנה. בבת אחת. הוא הביט בדררות מתרוממות. הפרופורציות שלהן לפתע נראו כבירות. כאילו הן מטוסי קרב.

‘בוקר טוב וולקשטיין. מה שלומך?’ הוא ראה את מזכירת משאבי אנוש מולו. בגדיה רשמיים וחסרי מעוף, אך מבטה לבבי. ותמיד לבושה באופן הכי אלגנטי ומוקפד. הוא הסתובב אליה בחיוך. בסדר גמור. אני חושב שהסתיו התחיל. מה את אומרת? היא רק חייכה ונבלעה בתוך משאבי אנוש. מותירה אחריה שובל מתוק עדין של שוקולד. להק דררות נוספות — שמשום מה נראו עצבניות יותר ומעוותות — שאגו את דרכן מתוך שני עצי איקליפטוס גיבנים. הוא שמע את שריקתן הבלתי הרמונית. איך היא מתחילה לבקוע מראש הלהקה. ואז עוברת בין שאר הדררות. וגם אחרי שמגיעה לאחרונה עדיין מנתרת. אחת ממכוניות המשטרה החלה לנסוע. נדמה היה לו כי היא נוסעת בעקבותיהן. ותכף תמריא מעל לשדה החרולים והמבנה הרפאי של חברת החשמל.

השמיים כמו הנמיכו לקראתו. אם כי האובך החידתי החל להתפוגג. הוא סך הכול חש חיבה למקום הזה. גלי הקול לא התנפלו. היה להם לאן להתגלגל בכל רגע. להמשיך במסעם אל האינות. לא כמו אז בגיל שמונה. על אדמת חורשת פלמחים. כל העולם ניקר בו כמו פטרודקטילוס. עתה כבר הריח את ריחו החד־משמעי של הקפה. מתערסל יחד עם הנוזל המסוכר של הקרואסונים. ריקודם הנינוח של דיאודורנטים ובשמים וסיגריות מריחואנה חבויות. והאובך שלא היה אובך כמו הוסר באחת. הכול נהיה ברור וצלול.

והנה כמה אנשים מתחילים לרוץ. זה מעורר בו רצון עז לצחוק. פניו כבר מתחילות להתעוות. אבל הוא מיד מתעשת. אינו מבין מה מתרחש. הקשיב כי שמע שמצלמים כאן סרט סטודנטים. לפני שבועיים ביקשו ממנו להצטלם. הוא החל להחוויר. אבל הם התעקשו. צילמו אותו במשך דקה מדבר על פארק היורה הנאצי של לוק הץ. שלחו לו לינק כבר למחרת. הוא סירב לפתוח. התחושה כי יראה וישמע עצמו מבעד מסך העלתה בו חלחלה.

עוד אנשים רצים ליד הגדר. ‘הלו מה קורה? מה אתה — חירש? מה עובר עליך?’ מישהו מסמן לו. ‘בוא בוא כבר.’ האם באמת נתקף חירשות? לעתים מרוב קולות המערכת משתתקת. כך היא מתוכנתת להגן על עצמה. אבל לפתע צליל הסירנה כה חד ומפלח. כותש את גלי הקול האחרים. צובע את כל המכללה באפור דוקרני מדמם. והכול כמו נכנע למרותו. לא שומעים דבר בעדו. לא חתולים מייללים או מזדה חרישית נוהמת. ‘קדימה מהר יש עוד חמש שניות.’ והוא רצה לשאול — חמש שניות למה?

‘מרחב מוגן’ על הדלת. מדובר בחדר אספקה. יש פה המון כוסות חד־פעמיות. קרואסונים קפואים. פחיות שתייה. כמה עובדי הקפיטריה ועובד מכללה וארבעה סטודנטים. על אחת מהן ניכרת האימה. נושכת את שפתיה. מסלסלת את שערה. מגרדת את ציפורניה על ברכיה. עיניה כמו סורקות את הנמצא אך לא מבינות אותו.

‘תירגעי כבר אסנת אפשר לחשוב…’ ‘אל תגיד לי להירגע…’ ‘תיכף יוצא לך פיפי, יא מהבולה…’ ‘אתה תחטוף סטירה באמא’שלי…’ פתאום איזו תחושה מבליחה בו. משהו ערכי וייחודי. כאילו הוא חלק ממשהו גדול ומשפיע. משהו כמעט קוסמי. כי הרי תמיד היה רק צופה נוכח־נפקד. רפרוף על פני המציאות. לא משאיר חותם. שומר מסך של הכלכלה הקיומית. ייבול או יפרח. יחיה או ימות. הוא עץ נופל ביער. והנה התקף מציאות.

אבל דווקא המציאות מרגישה כמו היפוכה. כלומר הוא מבין מה קורה. אך אולי בגלל השפעת האובך — מרגיש שלא באמת הכול יכול להיחרב במחי. לחיים יש כוח חזק יותר. הם משגשגים במקומות בהם לא תיארנו לעצמנו שהם יכולים לשגשג. למשל בקרקעית האוקיינוס במקום בו אור שמש לא חודר. פלנקטון נמצא על תחנת חלל רוסית.

אבל מיד הכול רועד מיטלטל מזדעזע. דממה משתררת בחדר. אבק מתרומם מהפינה. ‘וואו זה היה קרוב. אולי יש עוד. אסור לצאת…’ אחד הסטודנטים קם ומנער אבק מחזהו. ‘כוס אמא שלהם בני זונות צריך להיכנס בהם עד הסוף.’ מישהו אחר עונה לו. ‘אין כזה דבר עד הסוף. מה זה עד הסוף?’ ‘עד הסוף זה עד הסוף.’ ‘מה? להרוג את כולם?’ ‘לא אמרתי.’ ‘אז מה כן אמרת?’ ‘אמרתי עד הסוף.’ ‘אבל מה זה עד הסוף?’ ‘אתם מוכנים לשתוק כבר?’ הוא הביט בהם ואמר לעצמו שתכף זה ייגמר. אבל מה זה בעצם תכף? ומה זה באמת עד הסוף?

הוא הביט באסנת רועדת כולה. מצחה בהק מרוב זיעה. עיניה היו שחורות אך דומה כי תיפקדו מחוץ לקונטקסט הפנים. הוא החליט שבתור מרצה אחראי הוא חייב לומר משהו. תקשיבי זה הכול בתודעה שלך. את מחליטה איך תחווי זאת. תדמייני למשל שאנחנו פה רק שנייה אחת. כי כבר לא מעט מחקרים הוכיחו — במיוחד בכל הנוגע לרפואה — שלתודעה יש חלק מהותי בריפוי. יש אנשים שנרפאו מסרטן רק בזכות התודעה שלהם. שום כימותרפיה. שום טיפולים אחרים. שום תרופות. תודעה בלבד. זה העידן החדש. ברוכים הבאים למאה ה־21. המאה של התודעה.

היא הביטה בו בהשתאות. דומה שכלל לא הבינה מה אמר. אני מרצה פה. כלומר לא על תודעה. אלא על דברים אחרים. הם גם קשורים. כי הכול קשור לתודעה — ואז שוב סירנה. ואז שוב רעידות בכל הגוף. ‘אסנת תירגעי כבר אפשר לחשוב שזו פעם ראשונה…’ עיניה משוטטות בחדר, אבל לחייה כמו מושכות אחת את רעותה לכיוונים סותרים. דומה כי חורים זעירים נפערים בפניה. ‘חייבת לצאת מפה. אני לא יכולה יותר. תנו לי לצאת מפה…’ ‘אסנת אל תדברי שטויות…’ ‘אני לא יכולה לנשום…’ ‘חכי עוד קצת…’ עובד המכללה אוחז בה בכתפה. ‘יהיה בסדר, באמת. אנחנו מוגנים פה. תכף זה ייגמר. תחזיקי מעמד רק עוד קצת. את מוגנת פה. שום טיל לא עובר חדר מוגן. לא ככה אח שלי? אני בא מיישוב קרוב. בנו לנו חדרים מוגנים מפל־קל. נשבע לך בן אדם…’

והיא לא מאמינה. מתחילה לבכות. ‘אני רוצה לצאת מפה…’ מבינה שהיא לא יכולה. מתקפלת בצד החדר. העובד מניח עליה יד של חצי הטרדה מינית. היא לא מגיבה. משהו נופל מאחד המדפים. ככל הנראה קופסה עם קרואסונים קפואים. אסנת קמה בבעתה. ‘לא מעניין אותי, אני לא נשארת פה עוד רגע…’ ‘טוב בסדר, נראה לי שאפשר לצאת…’

החוץ מגיע פנימה עוד בטרם הדלת נפתחת. לא בצורת חומר או נוכחות. אלא בצורת זמן קטן. הרגעים יוצאים מתוכו כמו נמלים מכף יד. הבחור שניסה להרגיע את אסנת עומד מחייך. נראה כמו איור אנימה חתלתולי. וולקשטיין טופח על כתפו ואומר כל הכבוד. הסטודנט לא מבין זאת. אך בכל זאת מקבל זאת כמחמאה. מיד מצית לו סיגריה מסתורית. ‘אין כלב בחוץ. נשבע לך אין כלב בחוץ. לא מבין למה באתי. מי בכלל בא ביום כזה? תגיד לי אתה מרצה פה, לא? למה בכלל באת?’

מה זה למה? זו העבודה שלי. אני חייב לבוא. תסלח לי כי אני ממהר. ‘אין לך מה למהר…’ אסנת רצה לשירותים. הסטודנט מביט בו. נותן לו את הסיגריה המתקתקה. ‘אני אלך אחריה,’ הוא אומר. וולקשטיין נותר לאחוז בה. לא מבין אם הוא רצה שישמור לו או יכבה עבורו. כמעט התפתה לשאוף ממנה לרגע. אבל מיד הריח החריד אותו. סימפוניה של אצות רקובות. הוא הטיח אותה בקרקע והחל ללכת. היא המשיכה לבעור.

הוא התקדם לעבר הכיתה. סטודנטים מתחילים להגיח. מהוססים, ממלמלים, מבולבלים. ‘האם יהיו לימודים? בטח ביטלו ולא הספיקו להודיע. טוב, אנחנו כבר פה. ניכנס נראה נבין. לא ירשמו לנו חיסורים. רק למרצים רושמים חיסורים.’ עוד מדף קרואסונים בעמדת הקפה נפל לגמרי. בחורה עם כובע אוספת אותם לאט לתוך שקית ניילון. כבר ישתה קפה אחר כך. נכנס לכיתה מתנשף. רק סטודנטית אחת יושבת וגולשת בפייסבוק. בוקר טוב. ‘לא חשבתי שתבוא.’ מה, רק את הגעת? היא מחייכת במבוכה. ‘אני גרה בשדרות. זה רק חמש דקות. אבל גם עמנואל מסתובב פה. אולי הוא ייכנס…’

הוא הביט בה לרגע. היא אף פעם לא השאירה רושם. בשיעור הראשון אמרה שהיא לא מבינה את כותרת הקורס, ‘מוועידת ואנזה ועד הסוּפּ־נאצי.’ היא נראתה לו מעט רפת שכל. עתה הוא חש אליה חיבה. כמו הגורל הביא אותם יחדיו. יש טעם לחכות? היא החלה לגחך. תלתליה קיפצו מעל המחשב הנייד. ‘אני לא חושבת. כבר אף אחד לא יבוא.’ אבל יש שיעור. לא הודיעו לי על ביטול. הודיעו לך על ביטול? אז יש שיעור. באתי מתל אביב לתת שיעור. אני חייב לתת שיעור.

היא משכה בכתפיה. ‘התחילה מלחמה. כדאי שתחזור לתל אביב שלך.’ הם תמיד חושבים שהוא לעולם לא יבין אותם. תמיד הכול יֵראה לו מבחוץ. גם כשהוא ממש בפנים. למרות שכל רגע יכול ליפול עוד טיל. אי אפשר לדעת איפה זה ימצא אותך. בדרך זה הכי מסוכן. כן אני יודע. הוא בכל זאת התיישב. פרש את מחברתו. סימן וי ליד השם סוזי אפללו. וחשב שהוא מלמד פה כבר שבע שנים. וכל הזמן הסטודנטים נותרים באותו הגיל. והוא לא.

עמנואל נכנס מתנשף. פניו כמו סלק שעבר מוטציה גנטית. ‘מה, יש שיעור?’ תשב בבקשה עמנואל. בוקר טוב. הוא סימן וי ליד שמו. ‘אבל וולקשטיין, החוק של המכללה זה שאם יש טילים לא רושמים חיסורים,’ אמר עמנואל. הוא התעלם מההערה. מילא את ריאותיו באוויר. טוב, בוקר טוב לכולם. אנא שמרו על שקט. כפי שאמרתי אין לי בעיה שתשתו או תאכלו. אבל אם למישהו יש שקית חטיפים אנא פתחו אותה במכה. אל תתחילו לרשרש. וגם אל תאכלו טונה. אפשר לסכם שתאכלו דברים שקטים ונטולי ריח. מערכת העצבים ההיקפית שלי לא תעמוד בזה. עמנואל הביט בו בהשתאות. אבל התיישב והקשיב לו. סוזי התעסקה במכשיר הנייד שלה. ייתכן שצילמה את השיעור מסיבה כלשהי.

אוקיי אז איפה נתחיל? הוא הביט במחברת הקורס. הכול היה רשום. ואין שום סיבה לסטות מהתוכנית. היא כוללת הכול. גם את המידע ההכרחי. גם מידע אנקדוטלי וגם נתיבים לחשיבה עצמאית. ונכון שהם מעדיפים לשבת ולשתות קפה. גם הוא בעצם. אבל הם כאן. וכשהם כאן הם צריכים לעשות מה שצריך. ולא הודיעו על ביטול. ולא כל טיל אקראי הוא מלחמה.

תרשו לי לפתוח בנימה אישית מסוימת. ובכן לפני זמן מה התארחתי בדאלאס אצל אחותי ובן זוגה. עד היום לא הבנתי מה היא עושה שם. ערב אחד היא לקחה אותי לפסטיבל פרינג’. צעדנו לא רחוק מהמרכז המסחרי הקרוב לביתם. אחרי ארוחת ערב חביבה במסעדה איטלקית, נכנסנו לאולם תיאטרון מינימליסטי משפחתי. אם כי היו בו לפחות מאה אנשים. כששאלתי אותה מה בכלל אנו הולכים לראות — היא הביטה בי וענתה, ‘זה נקרא סקסין היטלר.’ מחזה שנכתב על ידי בריאן קולי.

עמנואל אתה איתי? סוזי הכול בסדר? מה את אומרת? הולכת להביא קפה? טוב תלכי. אני לא יכול לעצור את השיעור. זה בסדר? אז נמשיך. איפה הייתי? אני שונא שעוצרים אותי. בכל מקרה חושך השתרר באולם. שני נגני קלידים מפוהקים התיישבו במקומותיהם והחלו לנגן מנגינה צעצועית. ואז הגיח שחקן גבה קומה. הייתי משוכנע שהוא מתנשא לגובה שני מטרים ועשרים לפחות. הוא היה רזה וקירח ומלא נוכחות והציג את עצמו בתור היינריך הימלר.

חשבתי שזו בדיחה האמת. הוא היה ההיפך הפיזי הגמור מהימלר. למרות כל מה שהטיף לו לגבי הגזע הארי — הימלר היה נראה הכי לא ארי שאפשר. וייתכן מאוד שבקונסטלציה אחרת היו משליכים אותו למחנה מוות עקב מראהו. מה עמנואל? אנא אל תפריע לי. אתה גם רוצה קפה? אתה לא יכול לחכות? גם אני רוצה קפה. אמריקנו בלי חלב עם אחד סוכרזית. אבל חכה רגע. תן לסוזי לחזור אולי? טוב תלך, לא אעצור אותך בכוח. אבל אני ממשיך. רק שתדעו.

ובכן המחזה היה חובבני. המונולוגים נתנו יותר מדי מידע היסטורי. פחות מדי התנהלות אנושית. והסיפור היה מאולץ וחסר פואנטה. יחד עם זאת צפיתי במחזה מרותק כולי. מנסה תוך כדי תנועה לאבחן מהו הגרעין ההיסטורי ומהי הבדיה הדרמטית. ומשהו בסיפור צימרר אותי והילך עלי קסם בו בזמן. המחזה מתעסק בהחלטה הנאצית לייצר בובות מין מתנפחות עבור החיילים. הסיבה היא כדי שלא יחטפו סיפיליס ולא יערבבו את זרעם עם גזעים נחותים ממזרח אירופה. אחותי כצפוי נרדמה אחרי פחות מחצי שעה. כן סוזי תיכנסי, לא הפסדת הרבה. את מצלמת אותי? זה חוקי בכלל? אבל לאיזו מטרה? לא משנה.

לפתע משהו פרץ לחדר. סוזי השמיע צווחה מצוחקקת. ‘אמא’לה מה זה פה?’ תפתחי את הדלת. ‘אני לא מסוגלת לזוז.’ וולקשטיין קם ופתח את הדלת. זו סך הכול דררה. סוזי הביטה בו בהשתאות. זה סוג של תוכי טרופי מאוד נפוץ. אם כי נחשב כמין פולש. ‘נו בטח פולש. אתה יכול להוציא אותו?’ הוא משך בכתפיו. עדיף שנמשיך בשיעור כמתוכנן. הוא יֵצא בטח דרך הדלת. הוא איבד את הלהקה שלו. אם כי ראיתי שתי להקות קודם לכן. הוא סך הכול די אבוד. ‘כמו כולנו, הא המרצה?’ הוא כמעט גיחך. אבל עצר בעצמו כי ידע שאם יעשה זאת יתקשה לחזור לתוכנית.

את איתי סוזי? היא חייכה והביטה בו משועשעת. בכל מקרה יומיים אחר כך כבר חזרתי לישראל. אבל עדיין ההצגה הזו התרוצצה בראשי. החלטתי לבדוק לעומק את הסיפור. שמעתי פעמים רבות בעבר כל מיני סיפורים על התקופה הנאצית, חלקם נשמעו כמו אגדות, כמו למשל הנשק ‘די גלוקה’ שהיה בעצם מכונת זמן, או אילזה קוך שחתכה מוזלמנים עם קעקועים כדי להכין מהם אהילים. בבקשה סוזי לא להתעסק שם עם הניילון. זה מאוד מפריע. תוציאי מהשקית מה שאת צריכה ותניחי אותה כבר. אני מצטער. כן אין לי בעיה שתשתי קפה. תצלמי מה שאת רוצה.

בקיצור אחרי שהתאוששתי מעט מהבדלי השעות, וחזרתי להיות תפקודי כפי שהחברה מצפה ממני להיות, אחרת היא תירק אותי כמו גלעין מפיה — התחלתי לצלול לעומק ולמצוא כל מידע רלוונטי. מצאתי את בריאן קולי עצמו ששמח לשלוח לי את התסריט הכתוב. הוא היה בינוני בדיוק כמו המחזה עצמו. התחקיתי אחר ספר שנקרא ‘הספר של מוסוליני’ שמופיע גם אצלכם בביבליוגרפיה ועוד אי אילו מסמכים חצי רשמיים.

הוא התקרב אל סוזי ואל עמנואל שבדיוק הביא קפה. ‘לא היה אמריקנו המרצה. הבאתי לך הפוך. מקווה שזה בסדר…’ וולקשטיין עצר את דיבורו. אמר לו תודה רבה. שלף מארנקו 4.80 שקלים. הניח אותם על השולחן והמשיך. ‘אתה רוצה שאביא לך גם קרואסון המרצה? בדיוק יצאו מהתנור כמה שנראים, מה אגיד לך, כמו קסאמים…’ סוזי החלה לצחוק. לא תודה עמנואל. אני בסדר גמור.

אני ממשיך חברים — באותו לילה חלמתי שאנו שוב בתיאטרון הפרינג’. והקהל מורכב משילוב משונה שכלל בין היתר את המורה שלי עליזה מכיתה ה’ — ששימשה כפנטזיית מעבר מינית שלי לחטיבת הביניים — את הסופר גבריאל גרסיה מארקס שמשום מה היה נראה שמן כאילו לקה במחלה נוראית — וכן אבא שלי עם שתי נשים שהסקתי שהן קרובות משפחה שנספו בשואה — ואחותי כמובן שישבה לידי ואחזה במרפקי והרגיעה אותי שהכול יהיה בסדר.

אבל משהו לא נעים התרחש על הבמה. לא הצלחתי להבין אותו דרך העיניים. אלא דרך תחושה אינטואיטיבית שחילחלה בתוכי. חשתי כאילו לבי עומד להתפקע. מיותר לציין שהתעוררתי על הרצפה. אבל זה קורה לי גם כשאני לא חולם. צילמת את זה? אולי תשמיטי בעריכה? מה אתה אומר עמנואל? אתה תכף צריך ללכת? אבל רק התחלתי? מה קרה? אמא שלך דואגת ורוצה שתחזור הביתה? אבל למה? אתה כבר גדול, לא? אבל השיעור לא התבטל. לא קיבלתי שום הודעה. אז אני ממשיך.

כבר למחרת התחלתי לנסות לעשות סדר בדברים כדי לבנות סיפור ליניארי; כמובן היטלר עצמו הגה את הרעיון של בובות המין המתנפחות. כשחיילים נמצאים בשטח — כל אחד צריך פק’ל. כמו למשל מימייה ונשק ואפוד, כך גם בובת מין מתנפחת. הנאצים לקחו את העניין הזה ברצינות תהומית. כל בובת מין — כך החליטו — צריכה להיראות כמו אישה ארית אמיתית: עור לבן ועיניים כחולות ושיער בלונדיני ושפתיים חשקניות ושדיים ראויים. וכמובן שתתנשא לפחות לגובה 1.76. אנו לא רוצים לשכפל גמדים. הרי לא ייתכן שבשעה שאנו עושים מאמצים להשמיד גזעים נחותים ולבודד את הגנטיקה הארית — בציר המקביל פשוט יעשו את ההיפך. זה נשמע לכם כמו בדיה. אני יודע. אבל הכול נכון. יש תעודות ומסמכים. אני לא ממציא כלום.

הדררה יצאה לרגע מהדלת. אך עדיין לא התרוממה. הוא החליט להתעלם ממנה. חשב לסגור אחריה את הדלת. וכך עשה. אך משהו מנע את הסגירה. חתיכת ברזל או עץ. הוא נאנח בעצבנות. השאיר את הדלת כמות שהיא והמשיך. בכל מקרה היינריך הימלר הובא בסוד העניינים, והפרויקט קיבל את השם ‘פרויקט ברוגהילדה.’ מי שהיה אחראי בתחילה על הפרויקט הוא הטכנאי והמדען פרנץ טשאקרט. טוב להתראות עמנואל. תדבר עם סוזי על ההמשך. מה את אומרת? גם את צריכה ללכת בקרוב? טוב אני לא יכול לעצור אותך. עכשיו אנא אל תפריעי כי הזמן קצוב. ואני חושש שאני מתחיל להיות בפיגור. אצטרך לתפוס את הרכבת. יהיו לי 17 דקות בדיוק להגיע לתחנה. אפשרי בהליכה מהירה. אז אנא.

במכתב מה־20.11.1940, הימלר מביע צער רב על האבדות הקשות שהוורמאכט ספג עקב שימוש בזונות צרפתיות שהחיילים אוספים מברים ברחוב ומעוד מקומות אפלים. מחלת הסיפיליס גבתה קורבנות בעיקר בצרפת אבל גם במזרח אירופה. ‘זוהי חובתנו למנוע מחיילינו לסכן את בריאותם רק עבור הרפתקה מהירה’ — אמר הימלר ומינה את ד’ר יוהכים מרוגווסקי — איש אס.אס — להיות האחראי מטעמו, וכולם צוו לשמור על סודיות מוחלטת.

ביולי 1941 עת הכוחות הגרמניים החלו לתקוף ברוסיה — איש אס.אס דני בשם ד’ר אולן הנוסון, לקח את הפיקוד על הפרויקט והחל לייצר תבניות של ברונזה כדי להכין מהן בובות. מי שהיה מעורב עוד הוא פסיכיאטר בשם ד’ר רודולף שארגהיימר. במכתב שהוא כתב להנוסון הוא מונה את הקשיים האינהרנטיים שהפרויקט החשוב הזה מעורר.

מה זה היה? שמעת משהו? חשבתי שזה עוד אזעקה. זה לא? תודה לך. הנה יש לי פה בדיוק מה שכתב: ‘ברור שמטרת הבובות היא להקל על החיילים שלנו. הם חייבים להילחם ולא להתעסק בשטויות. אם כי אני מוכרח להודות שאף גבר אמיתי לא יעדיף בובה על פני אישה בשר ודם. לפחות עד שהטכנאים שלנו ישיגו את המטרות הבאות: אחת — הבשר הסינתטי חייב לתת תחושה זהה של בשר אמיתי. שתיים — הגוף של הבובות חייב להיות גמיש כמו גוף אמיתי. שלוש — האיברים המוצנעים של הבובה חייבים להיות כמו האיברים האמיתיים.’ החל מיוני 1940 עד 1941 כבר פותחו פולימרים עם עור ידידותי — גמיש אלסטי רך. כמו עור אמיתי של אישה ארית.

וולקשטיין לגם מהקפה, והבחין כי עמנואל לא לקח את הכסף. הוא החזיר אותו לארנקו. יצטרך לאחסן זאת בזיכרונו. בכל מקרה טשאקרט רצה להביא נשים אמיתיות כדי ליצור בובות בצלמן. כמה דוגמניות הוזמנו למפעל. כמו כן ספורטאיות ביניהן וילהלמה וון ברמן ואנט וולטר. אם כי טשאקרט הבין שזו לא הדרך היעילה. במכתב למרוגווסקי הוא כותב: ‘לפעמים הרגליים קצרות מדי ונראו עקומות עם גב בעייתי וידיים של מתאבק. התוצאה הסופית היא נוראית ולצערי אין דרך אחרת מאשר לשלב בין הרעיונות.’

בשלב זה הוחלט לבנות את הבובות בצורה יותר מודולרית. למעשה טשאקרט רצה ליצור בובה בעלת יופי אולטימטיבי. אבל מהו בדיוק היופי האולטימטיבי? והאם היופי האולטימטיבי אכן יעשה את העבודה בהקשר המעשי של הפרויקט? לאחר עוד התייעצויות החליט הצוות על פנים מעט שובבות עם לחיים דשנות. שייראו אולי כמו השחקנית קטי וון נאגי. ואף נעשתה אליה פנייה רשמית אבל היא עצמה סירבה לתת את פניה לפרויקט הזה. סביר להניח שאם היו מטרידים את הימלר בסוגיה — הוא היה מכריח אותה. כנראה לא רצו להטריד אותו בזוטות.

ובכן אני אקצר כי אני רואה שאתם חסרי סבלנות. הוא סיים את הקפה. שלח בסוזי עוד מבט מקרי. היא אחזה את המכשיר הנייד שלה. אבל דומה שכן הביטה בו. בכל אופן ככל שהגזרה במזרח הפכה ליותר בעייתית — הימלר קצת זנח את העיסוק בכך. ובכן היו לו דברים חשובים יותר לעשות — כמו לשמור על הגב שלו — וקיצץ בתקציב של הפרויקט. בתחילת 1942, קצת אחרי מבצע סטלינגרד, כל הפרויקט נכנס להקפאה רשמית. הבובות עצמן הוחזקו בסטודיו בדרזדן. סביר להניח כי הושמדו בהפגזות של 1945.

יש שאלות עד כה? יש לנו עוד זמן, נכון? לא הרבה? עוד מידע ראוי בנושא ניתן למצוא בספרו של החוקר אנתוני פרגוסון, ׳בובות המין — היסטוריה׳. הוא גם מופיע בביבליוגרפיה. אבל הסיפור לא נגמר כאן. עכשיו הגענו באמת לחלק הפיקנטי. בשלב מסוים ביקרה אישה בשם רות הנדלר בגרמניה. ראתה בובה כזאת ונמלאה התלהבות. היא הצליחה לקנות שלושה דגמים, אותם כינתה בשם ‘בירדלילי’.

כשהגיעה חזרה לאמריקה נתנה הוראה לייצר בדיוק כאלו, תוך כדי מקצה שיפורים. כך הלכה וצמחה לה מה שאנו מכירים היום כבובת הברבי, הסמל הקפיטליסטי של מיניות ותום. חברים, אלו עובדות מוכחות. אני לא ממציא פה כלום. כן, הסמל שגרם לכל כך הרבה בחורות לחוש רע עם הגוף שלהן. להפוך לאנורקטיות או בולמיות. לשנוא את עצמן כי אף פעם לא יהיו יפות כמו ברבי. וברבי עצמה החלה לכבוש את העולם. במקרה, או שלא, יש לי בתיק דרך קבע בובת ברבי ובובת קן. הנה אני מוציא אותן ומניח אותן על השולחן. הערה לעצמי: בשנה הבאה להשאיר אולי את הבובות בבית — או להניחן על שולחן המרצה בתחילת השיעור.

וכך הוא עשה. וסוזי מיד מיקדה את הסלולרי שלה וצילמה את הבובות. ‘המרצה וולקשטיין, אפשר לשים את השיר איים א ברבי גירל אין א ברבי וורלד.״ זה ממש יתאים, תודה רבה על העצה, סוזי. ואז הוא השגיח כי משהו נע על הרצפה. כנראה היתה זו הדררה. לרגע חשב שהיא פצועה. אבל עקב אחריה. הולכת בצעדים מדודים. אסור שהיא תפריע לו.

אבל בואי עדיין נישאר רציניים. טוב, חשוב לציין, שהיו עדויות שגם חיילי המארינס בווייטנאם השתמשו בבובות מין שהיו פיתוח של ברוגהילדה. אבל כאלו שיוצרו בארצות הברית והיו דומות יותר לג’קי קנדי או מרילין מונרו. הוא הביט בשעון. נותרה חצי דקה. על קפה הוא יכול לוותר. טוב חברים עד כאן. נמשיך בשיעור הבא, בסדר?

הוא הרים את עיניו והבחין כי סוזי כבר אינה בכיתה. בטח יצאה בדקות האחרונות. הדררה עוד היתה שם. חמישים סנטימטרים של כוח ירוק בהיר שנעץ בו את עיניו. וולקשטיין משך בידיו. למה חזרת לפה? למה לא המשכת לחפש את הלהקה שלך? מה את רוצה ממני? פתאום היא נראתה כה גדולה ומאיימת. והמבע שלה היה נוקב. לא מבע טיפש של תוכי. אלא משהו מעבר לכך. עיניים קטנות סכיניות חודרות. היא התקרבה לקראתו. תחילה באוויר ומיד נחתה. פירורי סנדוויץ’ טונה קדומים היו על השולחן. הוא ארז את דבריו. סגר את רוכסן התיק. ופתאום היא התרוממה לעברו. עם כל המסה הירוקה הקטלנית שלה. נחתה על אמת ידו. הוא ניסה לדחוק אותה למטה. אבל היא התעקשה. החלה לנקר משהו מתוך ידו. המגע היה קצר אבל נוראי. כאילו היא חופרת שם תל שלם. קר וצורב. מעין כאב שחיצוניותו היא רק רמז מטרים. ובתוכו מחכים עוד עולמות בלתי מפוענחים של כאבים.

הוא מביט בידו. הוא לא מבין בדיוק מה הוא רואה. ייתכן כי מדובר בכתם מטושטש. או רק קו דם דק ביותר. איך בכלל היא נכנסה? אולי הדלת נותרה פתוחה. הוא כיבה את האור והמזגן. סגר את הדלת. צעד נחוש לעבר השער. מרחוק ראה את סוזי ועמנואל ועוד שני סטודנטים — אחת מהן היתה אותה אסנת מהחדר המוגן שנראתה כבר רגועה לגמרי — יושבים ומעשנים. הביט שוב באופק של שדה החרולים. שום תנועה לא נרשמה. שום שריקות דררות מרוחקות.

‘להתראות וולקשטיין,’ צעקה לעברו סוזי ונופפה בידה. ‘להתראות המרצה. נסיעה טובה שתהיה לך לתל אביב,’ הוסיף עמנואל. הוא החזיר להם נפנוף. ודומה כי כל החבורה צחקה מעט. אבל משהו עגום ניכר בו. הוא אמנם היה מרוצה שעשה את עבודתו. שנצמד לתוכנית. אבל אולי היה בכל זאת צריך להישאר בדירתו? לומר שאינו חש בטוב? הרי לאחרונה החלו רעדים בחזה. הוא צריך לבדוק זאת.

הבהקים של חוסר תוחלת החלו לטפס בגופו. ותחושת הסתיו המוקדמת כבר התאיינה לגמרי. היה זה עדיין קיץ. חום יבש ריחף מכל עבר והוטח בכול. הברבי כמו החלה לשקשק בתוך תיקו. הוא שלף אותה החוצה. הביט בה. היא כבר היתה ישנה. משנות השמונים כנראה. היתה שייכת לאחותו. הוא צריך לקנות חדשה. חשב להשליך אותה בשדה. אבל חשש שהשוטר שוב יגיח ויעצור אותו. לכן הניח אותה על ספסל בתחנת האוטובוס והמשיך בדרכו.