וייט ריבר בוערת

יום השנה להריגתו של נהג שחור בידי שוטר לבן מתקרב, והאווירה בעיירה וייט ריבר שבצפון מדינת ניו יורק מתחממת. כאשר שוטר נורה למוות בידי צלף אלמוני, הקיטוב הבין–גזעי בעיר מתעצם. רגע לפני שהעניינים יוצאים משליטה, הבלש המעוטר דייב גרני מתבקש לנהל חקירה עצמאית של התקרית, לפענח את הרצח ולנטרל את חבית חומר הנפץ. אבל גובה הלהבות רק עולה, עם סדרת מעשי רצח שנראים כרצף של מעשי תגמול. כאשר גרני מתחיל לבחון את הפרטים ומגלה שהראיות מזירות הרצח לא מתאימות לגירסה הרשמית, הוא מפוטר בפתאומיות. הוא לא מרפה מהחקירה – על אף התנגדות המשטרה המקומית ומלכודות שמציבים לו פנאטים, גזענים ופסיכופתים – ומגלה שבווייט ריבר דבר אינו כמו שהוא נראה: המציאות מצמררת הרבה יותר.

 

"וייט ריבר בוערת", ספרו הפרובוקטיבי והאקטואלי ביותר עד כה של ג'ון וֶרדוֹן, מציב מראה מול פניה של ארצות הברית העכשווית, ועושה זאת תוך יצירת מתח בלתי פוסק.

ג‘ון וֶרדוֹן הוא אחד מסופרי המתח המצליחים בעולם. ספריו תורגמו לשפות רבות והיו לרבי–מכר בישראל ובעולם.

זהו הספר השישי בסדרת הבלש דייב גרני. קדמו לו ‘חשוב על מספר,' ‘עצמי עיניים חזק,' ‘תנו לשד לישון,' ‘פיטר פן חייב למות' ו'אגם הזאבים'

 

."ב'וייט ריבר בוערת' ורדון שומר על קווי העלילה של מותחן קלאסי, ולצד זאת מעשיר את הנוסחה בניתוח מעמיק של הדרך שבה חברה קורעת את עצמה לגזרים."

ניו יורק טיימס בוק ריוויו

מקט: 888954

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

יום השנה להריגתו של נהג שחור בידי שוטר לבן מתקרב, והאווירה בעיירה וייט ריבר שבצפון מדינת ניו יורק מתחממת. כאשר […]

---

1

דייב גֶרני עמד ליד כיור המטבח בבית החווה הגדול שבו גר והחזיק אחת מהמסננות של מדלן. הוא רוקן אליה בזהירות צנצנת זכוכית כהה, ישנה מאוד, שהכילה אבנים חומות מלוכלכות.

כששטף את החול ראה שהאבנים קטנות ובהירות יותר, ושצורתן אחידה יותר מכפי שנראה בתחילה. הוא הניח מגבת נייר על הדלפק ליד הכיור ורוקן אליה את המסננת. במגבת נייר אחרת ניגב את האבנים, לקח אותן ואת צנצנת הזכוכית מהמטבח אל שולחנו בחדר העבודה והניח אותן ליד הלפטופ וזכוכית מגדלת גדולה. הוא הדליק את המחשב ופתח את המסמך שהכין בעזרת תוכנת הגרפיקה הארכיאולוגית שרכש חודש לפני כן – זמן קצר אחרי שגילה בחורש עצי הדובדבן מעבר לאגַמון שלהם את שרידיו של מרתף ישן, בנוי מאבנים גסות. בדיקת הממצאים שגילה באתר עד כה העלתה את הסברה שאולי אלה יסודותיו של מבנה מסוף המאה השבע־עשרה או ראשית השמונה־עשרה – אולי ביתו של מתיישב באזור, שהיה אז אזור ספר פרוע.

התוכנה הארכיאולוגית אפשרה לו להניח תצלום עכשווי של אזור המרתף על רשת בקנה מידה מדויק ולמספר את משבצות הרשת במספרי קוד מזהים, שהוא הקצה לפריטים שמצא במקומות האלה. רשימה מצורפת קישרה את מספרי הקוד לתיאורים מילוליים ולתמונות של כל אחד מהפריטים. הפריטים כללו עכשיו שני קרסים מברזל – ומחיפוש באינטרנט למד שהם שימשו למתיחת עורות של בעלי חיים; כלי עבודה עשוי מעצם גדולה, כנראה סכין לגירוד עורות; סכין עם ניצב שחור; שרידי חוליות חלודות של שרשרת ברזל; ומפתח ברזל.

התחוור לו שידיעותיו הדלות על התקופה ההיסטורית שהחפצים שייכים אליה כנראה לא ממש מבהירות את מהותם, ושהוא מתבונן בחפצים כאילו היו חלקים מסקרנים ראשונים של חידה – נקודות שיש לחברן בעזרת עוד נקודות שטרם התגלו.

אחרי שתיעד את המיקום של הממצא החדש, השתמש בזכוכית המגדלת כדי לבדוק את צנצנת הזכוכית הכחולה הכהה. על פי תמונות מהאינטרנט של מכלים דומים, גיל הצנצנת תאם לאומדן הגיל של יסודות המבנה.

הוא פנה אל האבנים, ולשם כך הוציא מהדק ניירות ממגֵרת השולחן, יישר אותו במידת האפשר והשתמש בו כדי להזיז את אחת האבנים ולהפוך אותה מצד לצד מתחת לזכוכית המגדלת. האבן נראתה די חלקה, ורק בפאה אחת היה חריר זעיר מוקף בשוליים דקים וחדים. הוא פנה אל אבן שנייה, וראה בה אותו מבנה, וכמוה השלישית, הרביעית ויתר הארבע. בדיקה מדוקדקת גילתה שהשמונה אמנם אינן זהות לחלוטין, אבל צורתן דומה בעיקרה.

הוא תהה מה משמעות הדבר.

ולפתע קלט שאולי אלה אינן אבנים בכלל.

שייתכן שאלה שיניים.

שיניים קטנות. אולי שיניים של תינוק אנושי.

ואם אלה אכן שיניים, התעוררו אצלו מייד שאלות נוספות – שאלות שעוררו בו סקרנות לחזור אל האתר ולהעמיק את החפירה.

ברגע שקם מהשולחן, נכנסה מדלן אל חדר העבודה. היא העיפה מבט מהיר בעצמים הקטנים שהיו פרושים על מגבת הנייר והבעת סלידה קלה חלפה על פניה, כמו בכל פעם שמשהו הזכיר לה את החפירה החוסמת עכשיו את השביל הקטן והאהוב עליה. העובדה שהגישה שלו כלפי האתר הזכירה לה את הגישה שלו אל זירות רצח בעברו כבלש במחלק רצח של משטרת ניו יורק, גם היא לא תרמה במיוחד.

אחד ממקורות המתח המתמידים בנישואיהם היה הפער בין שאיפתה להינתק אחת ולתמיד מחייהם הקודמים בעיר ולאמץ בלי ערעור את חייהם החדשים בעיירה בפריפריה, ובין אי־יכולתו או אי־רצונו להתנער מדפוס החשיבה שהיה חלק בלתי נפרד ממנו בחייו המקצועיים, מהצורך המתמיד שלו לחקור משהו.

היא העלתה על פניה בהחלטיות חיוך עליז. 'בוקר אביבי יפהפה בחוץ. אני הולכת לטייל בשביל של המחצבה. אחזור בעוד שעתיים בערך.'

הוא המתין למשפט הבא. בדרך כלל, אחרי שהודיעה לו שהיא יוצאת, היא שאלה אם הוא רוצה להצטרף. והוא בדרך כלל התחמק בתירוץ שיש לו משהו לעשות. העובדה הפשוטה הייתה שטיול ביער לא העניק לו אותה שלווה פנימית שהעניק לה. תחושת השלווה שלו, תחושת החוזק והערך העצמי שלו, לא נבעה מהעולם הסובב אותו אלא מהניסיון להבין מה קורה ולמה. שלווה כתוצר של חקירה, של גילוי, של היגיון.

אבל הפעם היא לא הזמינה אותו. היא רק הודיעה בחוסר התלהבות מופגן, 'שרידן קליין התקשר.'

'פרקליט המחוז? מה הוא רצה?'

'לדבר איתך.'

'מה אמרת לו?'

'שאתה בחוץ. הוא התקשר קצת לפני שחזרת הביתה עם הדברים האלו.' היא הצביעה על האבנים־השיניים. 'הוא לא רצה להשאיר הודעה, ואמר שיתקשר שוב באחת־עשרה וחצי.'

גרני הציץ בשעון שהיה קבוע בקיר חדר העבודה. השעה הייתה רבע לאחת־עשרה. 'הוא אפילו לא רמז מה הוא רוצה?'

'הוא נשמע מתוח. אולי זה בקשר לבעיות שלהם בווַייט ריבֶר?'

הוא חשב רגע. 'אין לי מושג איך אני יכול לעזור לו בזה.'

מדלן משכה בכתפיה. 'סתם ניחוש. אבל לא משנה מה הוא רוצה ממך, כמעט בטוח שהוא לא יגיד לך את כל האמת. הוא נחש. תיזהר.'