וילסון ראש כרוב

וילסון ראש כרוב, יצירתו הגדולה האחרונה של מארק טוויין, הוא סאטירה שנונה ונוגעת לב, מזיגה של הומור שובבני וביקורת חברתית נוקבת, אך יותר מכל, זהו מסמך אנושי ומרגש של יוצר אוהב אדם.
מה קורה כשעורך דין צעיר מהחוף המזרחי מגיע ב־1830 לעיירה קטנה בדרום ארצות הברית, זורק הערה תמוהה ביומו הראשון שם, ונחשב במשך עשרים שנה לשוטה הכפר החביב? דייב וילסון, ההופך בעל כורחו לווילסון ראש כרוב, מתמסר לתחביביו המוזרים, שבעזרתם הוא מפענח כעבור עשרים שנה תעלומה המסעירה את האזור כולו, ומחזיר לעצמו את כבודו האבוד.
מארק טוויין (סמואל לנגהורן קלמנס), סופר, עיתונאי והומוריסטן אמריקאי (1910-1835), מאבות מסורת הנדודים וההרפתקה בספרות האמריקאית, נולד וגדל במיזורי, על שפת המיסיסיפי, נופי דרום ארצות הברית ליוו אותו כל חייו ומצאו את ביטויים ביצירותיו.
וילסון ראש כרוב (1894) נכתב בראשיתה של התקופה הקשה ביותר בחייו, ויש בו נימה מרירה לצד ניסיון להתמודדות אופטימית עם מצבו של האדם במאה התשע עשרה.
ספרו של מארק טוויין, הזר המסתורי, ראה אף הוא אור בהוצאת גוונים.

מקט: 4-63-1266

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

וילסון ראש כרוב, יצירתו הגדולה האחרונה של מארק טוויין, הוא סאטירה שנונה ונוגעת לב, מזיגה של הומור שובבני וביקורת חברתית […]

---

זירת העלילה היא העיירה דוסונ׳ס לנדינג, בצד המיסיסיפי שבו שוכנת מדינת מיזורי, מהלך חצי יום בספינת קיטור, דרומית לסיינט לואיס.

ב־1830 היא היתה אוסף קטן ונעים של בתי עץ צנועים בני קומה אחת או קומותיים, שחזיתותיהם המסוידות הוסתרו כמעט משדה הראייה בידי סבכים מטפסים של ורד בר, יערה ולפופית. לפני כל אחד מהבתים היפים הללו היתה גינה מוקפת גדר כלונסאות לבנה ומשופעת בחוטמיות זיפניות, ציפורני חתול, אל־תיגע־בי, ירבוזים מזניבים ושאר פרחים שיצאו מהאופנה; ואילו על אדני החלונות של הבתים ניצבו אדניות עץ שהכילו שתילי ורד תרבותי זעיר, ועציצי חרס שצמח בהם זן של גרניום שהתפשטות הפריחה האדומה הלוהטת שלו הדגישה כשלהבת מתפרצת את הגוון הוורוד השליט של חזית הבית הלבושה ורדים. כאשר היה מקום לחתולה על אדן החלון בנוסף לעציצים ולאדניות, החתולה היתה שם — ביום שטוף שמש — רובצת למלוא אורכה, ישנה ומאושרת, בטנה הפרוותית מופנית אל השמש וכף רגל מכופפת אחת מונחת על אפה. אז היה הבית שלם, והשלווה והנחת שבו גלויים לעיני העולם הודות לסמל זה שאין לטעות בו. בית ללא חתול — וחתול שאינו חסר מזון, טיפוח, פינוק והערצה — עשוי להיות בית מושלם, אבל איך יוכל להצדיק את תוארו?

לכל אורך הרחובות, משני הצדדים, בשפה החיצונית של מדרכות הלבנים, עמדו עצי שיטה מדומה שגזעיהם מוגנים במסגרות עץ, והם סיפקו צל בקיץ וניחוח מתוק באביב כשאשכולות של ניצנים הגיחו ממחבואם. הרחוב הראשי, במרחק גוש בניינים מהנהר ועובר במקביל לו, היה רחוב העסקים היחיד. אורכו היה שישה גושי בניינים, ובכל אחד מהם שתיים או שלוש חנויות בנויות לבנים, שלוש קומות גובהן, שהתנשאו מעל קבוצות חנויות קטנות, עשויות עץ. לכל אורך הרחוב חרקו שלטים מתנדנדים ברוח. המוט המעוטר פסים בצבעים זוהרים, זה המעיד על אצולה עתיקה וגאה לאורך תעלות ונציה שארמונות גובלים בהן, לא ציין כאן אלא מספרה צנועה ברחוב הראשי של דוסונ׳ס לנדינג. בפינה מרכזית ניצב מוט גבוה מאוד, לא צבוע, שסירים, מחבתות וספלי פח היו מלופפים סביבו מלמעלה עד למטה, הודעה קולנית לעולם (כשהרוח נשבה) של מוכר כלי הפח שהחנות הפינתית היתה עסק פעיל.

את שוליו הקדמיים של היישוב הקטן ליחכו מימיו הצלולים של הנהר הגדול; בתיו התפרסו לאחור במעלה מדרון מתון; הבתים בשוליים האחוריים היו פזורים למרגלות הגבעות; הגבעות התרוממו גבוה, מכתרות את העיירה בצורת חצי־סהר, מכוסות יערות מתחתיתן עד לפסגה.

ספינות קיטור עברו במעלה ובמורד הנהר מדי שעה בערך. אלו שהשתייכו לחברת קהיר הקטנה ולחברת ממפיס הקטנה עצרו שם תמיד; אוניות הנוסעים הגדולות של ניו אורלינס עצרו רק אם נופפו להן לעצור, או על מנת להוריד לחוף נוסעים או מטען; כך היה גם במקרה של צי "הספינות הארעיות". הללו יצאו מתריסר נהרות — האילינוי, המיזורי, המיסיסיפי העליון, האוהיו, המונונגאהלה, הטנסי, הנהר האדום, הנהר הלבן, וכיוצא באלה; פניהן היו מועדות לכל מקום, והן היו מצוידות בכל מצרך חיוני או אמצעי נוחיות אפשרי שקהילות המיסיסיפי יכלו לרצות בו, מן המפלים הצוננים כקרח של סיינט אנתוני דרומה, דרך תשעה סוגי אקלים, עד ניו אורלינס הלוהטת.

דוסונ׳ס לנדינג היתה עיירה של בעלי עבדים, שמאחוריה שטחים פוריים של תבואה וחזירים שעבדים עמלו בהם. העיירה היתה ישנונית, חסרת דאגה, שמחה בחלקה. היא היתה בת חמישים שנה וצמחה לאט — לאט מאוד, בעצם, ובכל זאת צמחה.

ראשון האזרחים היה יורק לסטר דריסקול, בן ארבעים בערך, שופט בית המשפט המחוזי. הוא היה גאה מאוד בשושלת העתיקה של אבות אבותיו בני וירג׳יניה, ובהכנסת האורחים שלו ובהליכותיו אומרות הכבוד והרשמיות במידת מה המשיך את המסורת שלה. הוא היה אצילי, ישר ונדיב. להיות ג׳נטלמן — ג׳נטלמן ללא רבב — זו היתה הדת היחידה שלו, והוא היה נאמן לה תמיד. כיבדו אותו, העריכו אותו, הוא היה אהוב על כל הקהילה. הוא היה איש אמיד והגדיל בהדרגה את הונו. הוא ואשתו היו כמעט מאושרים, אבל לא לגמרי, מפני שלא היו להם ילדים. הכמיהה לאוצר בדמות ילד הלכה והתחזקה ככל שהשנים חמקו להן, אך מתת אלוה לא באה — ולא עתידה היתה לבוא לעולם.

עם בני הזוג חיתה אחותו האלמנה של השופט, הגברת רייצ׳ל פראט, וגם היא היתה חשוכת בנים — חשוכת בנים ועצובה מסיבה זו, ממאנת להינחם. הנשים היו טובות, אפורות, מילאו את חובתן, ושכרן היה מצפון נקי ויחס אוהד מצד הקהילה. הן היו פרסביטריאניות, השופט היה חופשי בדעותיו.

פמברוק הווארד, עורך דין רווק שגילו קרוב לארבעים, היה אציל נוסף משושלת בני וירג׳יניה שראשיתה במשפחות המתיישבים הראשונות. הוא היה יצור נאה, אמיץ, מרשים מאוד, ג׳נטלמן על פי כל הדרישות ואמות המידה בנוסח וירג׳יניה, פרסביטריאני נאמן, סמכות בכל הנוגע ל"כללי ההתנהגות", ואדם המוכן להתייצב מולך תמיד לדו קרב אבירי אם איזושהי פעולה או אמירה שלו נראתה לך מפוקפקת או חשודה, ולהסביר אותה באמצעות כל כלי נשק שתבחר, ממרצע ועד ארטילריה. הוא נהנה מפופולריות רבה בקהילה והיה ידידו הקרוב ביותר של השופט.

והיה גם קולונל ססיל ברלי אסקס, אף הוא צאצא של משפחות המתיישבים הראשונות בווירג׳יניה, ואדם בעל שיעור קומה — אך אין לו נגיעה לענייננו.

פרסי נורת׳מברלנד דריסקול, אחיו של השופט וצעיר ממנו בחמש שנים, היה נשוי ואב לילדים; אך הם חלו אנושות בחצבת, אסכרה ושנית, והעניקו בזה הזדמנות לרופא להפעיל את שיטותיו היעילות שמלפני המבול; כך שהעריסות נותרו ריקות. פרסי דריסקול היה איש אמיד, עם חוש מפותח לעסקי ספסרות, ועושרו הלך וגדל. ב־1 בפברואר 1830, שני בנים נולדו בביתו; אחד לו, השני לאחת השפחות הצעירות שלו, רוקסנה. רוקסנה היתה בת עשרים. היא קמה על רגליה באותו יום, ידיה מלאות עבודה, מפני שטיפלה בשני התינוקות.

אשתו של פרסי דריסקול מתה כעבור שבוע. רוקסי נותרה אחראית על הילדים. היא עשתה ככל העולה על רוחה, משום שמר דריסקול שקע עד מהרה בעסקי הספסרות שלו והניח לה לנפשה.

בחודש פברואר ההוא זכתה דוסונ׳ס לנדינג בתושב חדש. זה היה מר דייוויד וילסון, בחור צעיר ממוצא סקוטי. הוא נדד ממקום הולדתו במדינת ניו יורק לחפש את מזלו באזור שכוח אל זה. הוא היה בן עשרים וחמש, בוגר מכללה שסיים אחר כך, כמה שנים לפני בואו לכאן, את לימודיו בבית ספר למשפטים בחוף המזרחי.

הוא היה בחור צעיר, פשוט וצנוע, מנומש, שערו בגון החול, בעל עיניים כחולות, נבונות, שהיה בהן מבע של כנות ורעות ונצנוץ חבוי, נעים. אילולי הערה אומללה שלו, הוא עתיד היה לפתוח מיד בקריירה מוצלחת בדוסונ׳ס לנדינג. אלא שהוא השמיע את ההערה הרת הגורל כבר ביומו הראשון בעיירה, והיא "סתמה לו את הפה". זה עתה ערך היכרות עם קבוצת תושבים כאשר כלב סמוי מן העין החל לנבוח, לנהום וליילל, הופך עצמו למטרד לגמרי לא נעים, ואז אמר וילסון הצעיר, כמי שמהרהר בקול רם:

״הלוואי שחצי הכלב הזה היה שלי.״

״למה?״ שאל מישהו.

״כי הייתי הורג את החצי שלי.״

החבורה בחנה את פניו בסקרנות, בדאגה אפילו, אך לא מצאה שם הארה, שום הבעה שיכלה לפענח. הם התרחקו ממנו כמו מתופעה מוזרה, והתכנסו בצד לדבר עליו. אחד מהם אמר:

״'שה רושם של שוטה.״

״'שה רושם?״ אמר אחר. ״אני מניח שיותר נכון להגיד שהוא כזה.״

״אמר שהלוואי שחצי הכלב היה שלו, האידיוט,״ אמר שלישי. ״מה הוא חשב שיקרה לחצי השני אם הוא יהרוג את החצי שלו? נראה לכם שהוא חשב שהחצי השני יחיה?״

״מה, הוא בוודאי חשב כך, אלא אם כן הוא אלוף הליצנים בעולם; כי אם לא חשב כך, הוא היה רוצה שכל הכלב יהיה שלו, תוך ידיעה שאילו הרג את החצי שלו והחצי השני מת, הוא יהיה אחראי בכל זאת לחצי ההוא כאילו הרג אותו במקום את החצי שלו. אתם לא חושבים כך, רבותי?״

״כן, בהחלט. אילו היתה לו מחצית הכלב השלם, זה היה המצב; וגם אילו היה לו חלק אחד של הכלב ולאדם אחר היה חלק אחר, המצב היה כזה; בייחוד במקרה הראשון, כי אם אתה הורג חצי כלב, אף אחד לא יוכל לדעת של מי היה החצי הזה, אבל אילו היה לו חלק אחד של הכלב, אולי הוא היה יכול להרוג את חלק הכלב שלו ו —״

״לא, הוא לא היה יכול; הוא לא היה יכול וגם לא היה אחראי אילו החלק השני מת, מה שהיה קורה בוודאי. לדעתי, לאיש חסר בורג.״

״לדעתי, אין לו ברגים בכלל.״

מס׳ 3 אמר: ״טוב, הוא גולם, בכל מקרה.״

״זה מה שהוא,״ אמר מס׳ 4, ״הוא אימבציל — אימבציל שאין כדוגמתו.״

״איזו שאלה, הוא אוויל משריש, זאת ההצעה שלי, כל מי שרוצה יכול לחשוב אחרת, אבל זו דעתי.״

״אני איתכם, רבותי,״ אמר מס׳ 6. ״מטומטם גמור — כן, וזו לא תהיה הגזמה לומר שהוא ראש כרוב. אם הוא לא ראש כרוב, אני לא שופט, זה הכול.״

מר וילסון הוכתר פה אחד. המקרה סופר בכל העיירה וכולם דנו בו בכובד ראש. תוך שבוע הוא איבד את שמו הפרטי; ראש כרוב תפס את מקומו. עם הזמן למדו לחבב אותו, לחבב אותו מאוד אפילו; אך עד אז הכינוי דבק בו ולא נמחק. פסק דין זה שהתקבל ביומו הראשון בעיירה הפך אותו לשוטה, והוא לא הצליח להביא לביטולו או אפילו למתן אותו. עד מהרה לא הכיל הכינוי שום רגש אכזר או עוין, אך הוא שמר על מעמדו ועתיד היה להמשיך לשמור על מעמדו עשרים שנה ארוכות.