כאשר להקת עורבים חוטפת את אחיה התינוק, פְּרוּ מֶקיל מחליטה לעשות הכול כדי להחזירו הביתה. היאּ יוצאת השכם בבוקר על […]
פרק 1
עורבים פורחים
ממש לא ברור איך הצליחו חמישה עורבים להרים תינוק ששוקל תשעה קילו, אבל זה היה הדבר האחרון שהטריד את פְּרוּ באותו רגע. למעשה, אילו היתה עורכת רשימה של הדברים שהטרידו אותה באותו רגע, בעודה יושבת על ספסל בפארק וצופה בהשתאות באחיה הקטן, מֶק, נישא אל־על בטוֹפְרֵיהם של חמשת העורבים השחורים, השאלה איך בדיוק הם עושים את זה היתה כנראה נדחקת לתחתית הרשימה. בראש הרשימה: אחיה התינוק, שהיה באחריותה, נחטף בידי ציפורים. ומייד אחריה: מה הם מתכננים לעשות איתו?
ודווקא היה יום כל כך מוצלח.
אמנם כשפְּרוּ התעוררה בבוקר השמיים היו קצת אפורים, אבל לא היה בזה שום חידוש – עוד בוקר טיפוסי של חודש ספטמבר בעיר פּוֹרְטְלַנְד. פְּרוּ גללה מעלה את התריס בחדרה והתבוננה לרגע בענפי העץ שהופיעו מחוץ לחלונהּ על רקע שמיים בצבע אפרפר מאובק. היה זה יום שבת, ומלמטה עלה ריח הקפה וארוחת הבוקר. הוריה בוודאי נמצאים בתנוחות השבת הרגילות שלהם: אבא יושב, אפו תחוב בעיתון, ומרים מדי פעם אל פיו ספל של קפה פושר; ואמא לוטשת עיניים מבעד למשקפיים דו־מוקדיים במסגרת שריון־צב בערבוביית הצמר של מלאכת הסריגה הבלתי־מוגדרת שלה. אחיה, שלא מזמן מלאה לו שנה, יושב מן הסתם בכיסא האוכל שלו וחוקר את מחוזותיו הנידחים של הבִּרבור חסר הפשר: מיס! מיס! ואכן, כשירדה למטה אל הפינה שליד המטבח, התגשמה נבואתה. אביה מילמל לעברה ברכת שלום, עיניה של אמהּ חייכו מעל המשקפיים, ואחיה צווח, “פּוּוו!” פְּרוּ הכינה לעצמה קערת גרנולה. “אני מכינה בֵּייקוֹן, חומד,” אמרה אמהּ ושבה להתמקד בבליל החוטים שבידיה (האם זה סוודר? כיסוי לקומקום? עניבת חנק?).
“אמא,” אמרה פְּרוּ ומזגה חלב אורז לקערה, “אמרתי לך. אני צמחונית. מַשְׁמָע: בלי בייקון.” היא קראה את המילה הזאת, ‘מַשְׁמָע’, באיזה ספר. כעת השתמשה בה לראשונה. היא לא היתה בטוחה שהשתמשה בה נכון, אבל היה לה נחמד לומר אותה. היא התיישבה ליד שולחן המטבח וקרצה אל מֶק. אביה הציץ להרף עין מעל העיתון וחייך אליה.
“מה על הפרק היום?” אמר אביה. “אל תשכחי שאת שומרת על מֶק.”
“מממ… לא יודעת,” ענתה פְּרוּ. “חשבתי שסתם נסתובב איפשהו. נתקוף כמה קשישות. אולי נשדוד חנות לחומרי בניין. נמשכן את השלל. עדיף מללכת ליריד עבודות היד.”
אביה השמיע נחירה.
“אל תשכחי להחזיר את הספרים לספרייה. הם בסל ליד הדלת,” אמרה אמהּ, לקול קִרקוּש המסרגות. “אנחנו מקווים לחזור עד ארוחת הערב, אבל כמו שאת יודעת, זה עלול להתארך.”
“שום בעיה,” אמרה פְּרוּ.
מֶק צעק, “פּוּוו!”, ניפנף בפראות בכפית והתעטש.
“ויכול להיות שאחיך מצונן,” אמר אביה. “אז לא משנה מה אתם עושים, תקפידי שהוא יהיה לבוש חם.”
(העורבים נשאו את אחיה מעלה אל השמיים המעוננים, ולפתע צץ במוחה של פְּרוּ עוד דבר מטריד: אבל יכול להיות שהוא מצונן!)
ככה עבר הבוקר. באמת שום דבר יוצא־דופן. פְּרוּ גמרה את הגרנולה, ריפרפה על הקומיקס, עזרה לאביה לפתור כמה הגדרות קלות בתשבץ, והלכה לחבּר לאופניה את העגלה הנגררת האדומה מתוצרת ‘רדיו פְלַיֵיר’. מעטה אפור אחיד עדיין כיסה את השמיים, אבל הוא לא בישר על גשם, ולכן פְּרוּ דחסה את מֶק לתוך סרבל קורדרוי מרופד, ארזה אותו בשמיכת פוך והושיבה אותו, בעודו מברבר, בעגלה. היא חילצה זרוע אחת מהפקעת העטופה, והגישה לו את הצעצוע האהוב עליו: נחש עץ. הוא ניענע אותו בהכרת תודה.
פְּרוּ השחילה את נעליה השחורות לתופסני הדְוָושוֹת והתחילה לרכוב. העגלה קיפצה מאחוריה בשקשוק רועם, ומק צווח בהנאה עם כל טלטלה. הם דהרו על פני בתי העץ של השכונה, ובכל פנייה חדה, בכל התחמקות משלולית, איימה העגלה של מֶק להתהפך. צמיגי האופניים פילחו את הרחובות הרטובים בקול שכשוך שבע־רצון.
הבוקר עבר מהר, ובמקומו באו השעות החמימות של אחר הצהריים. אחרי שמילאה כמה מטלות שגרתיות (היא היתה צריכה להחזיר לחנות את מכנסי הג’ינס, שלא היו בדיוק בצבע הנכון; היתה חייבת לבדוק אילו תקליטים חדשים הגיעו ל’ויניל רֶסטינג פּלֵייס’; והיא חלקה עם מֶק מנה צמחונית ומלכלכת כהוגן של טוֹסטָדַס בדוכן הטאקו המקומי), העבירה פְּרוּ את הזמן מחוץ לבית־הקפה ברחוב הראשי בעוד מֶק מנמנם בשלווה בעגלה האדומה. היא לגמה חלב חם וצפתה מבעד לחלון במאמציהם המגושמים של עובדי בית־הקפה לתלות ראש אייל על הקיר. מרחוב לוֹמבּארד עלה רחש תנועת המכוניות שבישר את ראשיתה של שעת העומס הצנועה יחסית בשכונה. כמה עוברים ושבים גירגרו אל התינוק הישן בעגלה, ופְּרוּ שיגרה אליהם חיוכים עוקצניים – עיצבן אותה שהופכים אותה בעל־כורחה לסמל של אחוות אחים. היא שירבטה במחברת הציור שלה: ציירה את פתח הניקוז הסתום בעלים מול בית־הקפה, רשמה בקווים כלליים את פניו השלֵווֹת של מֶק, אבל הקפידה לא להשמיט את טיפת הנזלת שהציצה מהנחיר השמאלי שלו. שעות אחר הצהריים החלו דועכות. מֶק התעורר והחזיר אותה למציאות. “טוב,” אמרה והושיבה את אחיה על ברכיה בזמן שהוא מחה את השינה מעיניו. “בוא נזוז. שנלך לספרייה?” מֶק עיקם את האף בחוסר הבנה.
“יופי, סגרנו. נוסעים לספרייה,” אמרה פְּרוּ.
היא עצרה בחריקת בלמים מול הספרייה של שכונת סנט ג’ונס וזינקה ממושב האופניים. “אל תזוז,” אמרה למֶק והוציאה מהעגלה את ערימת הספרים הקטנה. היא נכנסה בריצה קלה אל המְבוֹאָה, נעמדה מול התיבה להחזרת ספרים ועברה על הספרים שבידיה. כשהגיעה ל’מגדיר הציפורים של סִיבְּלִי’, נאנחה. הספר הזה כבר נמצא אצלה שלושה חודשים, על אף ההתרעות על איחור בהחזרה ושאר מכתבי האיום שקיבלה מהספרייה, והפעם הסכימה סוף־סוף להחזיר אותו. פְּרוּ עילעלה ביגון בספר. שעות ארוכות ישבה והעתיקה את האיורים המרהיבים של הציפורים למחברת הציור שלה אגב מלמול שמותיהן המופלאים והאקזוטיים כמו לחש חרישי: טָנַגְרָה מערבית. תַחמָס קולני. סיס ווֹקס. השמות הנלחשים העלו בעיני רוחה תמונות של רמות נישאות ומקומות נידחים, של דמדומי בוקר שלֵווים בערבה ושל קינים בצמרות עצים עטויות ערפל. מבטה נדד מהספר אל החריץ החשוך של תיבת ההחזרה ואז שב אל הספר. היא תעמוד בגבורה מול חֵמת הספרנים שבוע אחד נוסף.
בחוץ עצרה אישה מבוגרת ליד העגלה וחיפשה בדאגה את בעליה. מֶק לעס בחדווה את ראשו של נחש העץ. פְּרוּ גילגלה את עיניה, נשמה נשימה עמוקה ופתחה בתנופה את דלתות הספרייה. כשהבחינה האישה בפְּרוּ, נופפה לעברה באצבע מגוידת וגימגמה, “תס־תסלחי לי מאוד, גברתי! זה מסוכן ביותר! להשאיר ילד! לבד! ההורים שלו יודעים איך את משגיחה עליו?”
“מה, את מתכוונת אליו?” שאלה פְּרוּ ועלתה על האופניים. “מסכן, אין לו הורים. מצאתי אותו בערימה של הספרים למסירה.” היא חייכה מאוזן לאוזן ודחפה את האופניים בחזרה לכיוון הכביש.
הם הגיעו אל מגרש המשחקים, שהיה שומם, ופְּרוּ שלפה את מֶק מהשמיכה והושיבה אותו ליד עגלת ה’רדיו פלייר’, אחרי שניתקה אותה מהאופניים. לא מזמן הוא התחיל לעמוד בכוחות עצמו, ועתה נהנה מההזדמנות לתרגל שיווי־משקל. הוא גירגר וחייך ודידה בזהירות כשהוא נשען על העגלה ודוחף אותה במתינות על משטח האספלט של מגרש המשחקים. “תעשה חיים,” אמרה פְּרוּ, הוציאה ממעילהּ את ‘מגדיר הציפורים של סִיבְּלִי’ ופתחה אותו בעמוד מסומן בקיפול, שהציג את עֶפְרוֹנִי האחו. הצללים הלכו והתארכו על האספלט ככל שהיום התקרב לשעת בין הערביים.
לפתע היא הבחינה בעורבים.
בהתחלה היו רק עורבים ספורים, והם חגו סביב אותה נקודה על רקע השמיים המעוננים. פְּרוּ קלטה בזווית העין את תנועתם ונשאה את מבטה אל־על. עורב אמריקאי (Corvus brachyrhynchos). בדיוק אתמול בערב היא קראה עליהם. גם מרחוק הם נראו לפְּרוּ גדולים להדהים, וחבטות כנפיהם היו רבות־עוצמה. עורבים נוספים הצטרפו לקבוצה, וכעת כבר היו כמה וכמה, והם חגו ודאו מעל מגרש המשחקים השקט. נחיל של עורבים? חשבה פְּרוּ. עֵדָה? היא דיפדפה במגדיר עד שהגיעה בסופו לרשימה של כינויים ספרותיים ללהקות של ציפורים ממינים שונים. אנפות: sedge; חרטומנים: fall; ואיך נקראת להקה של עורבים? murder. רצח? היא התחלחלה. היא הביטה שוב למעלה וגילתה לחרדתה שלהקת העורבים גָדלה במידה ניכרת – היא מנתה עתה עשרות ציפורים, כולן שחורות מִשְׁחוֹר, שניקבו חורים קרים ברקיע. היא הציצה במֶק. הוא היה עכשיו במרחק כמה מטרים ממנה – דידה לו בעליצות על האספלט. היא נבהלה. “הֵי, מֶק!” קראה, “לאן אתה הולך?”
רוח עזה נשבה לפתע, ופְּרוּ נשאה את עיניה וראתה לתדהמתה שלהקת העורבים גדלה פי עשרים – נהפכה לגוש אחיד ואטום, מין כתם מפרכס שהסתיר את קרניה הנמוכות של השמש השוקעת. הכתם התנדנד והתקשת באוויר, ושאון חבטות הכנפיים והקריאות הצורמות היה מחריש אוזניים. פְּרוּ הציצה סביבה לראות אם עוד מישהו עֵד להתרחשות המוזרה, אבל לחרדתה התברר לה שהיא לבד.
ואז העורבים צללו.
קריאותיהם נהפכו לצעקה אחת, אחידה, וענן העורבים כולו הגביה עוּף לרגע ואחר כך צלל במהירות מסחררת לעבר אחיה התינוק. מֶק צרח צריחה נוראה כשהעורב הראשון הגיע אליו, שלף בזריזות טוֹפֶר ונעץ אותו בברדס הסרבל שלבש. עורב שני תפס שרוול, שלישי אחז בכתף. רביעי וחמישי נחתו, עד שהַנחיל הקיף אותו והטביע את דמותו בים שחור של נוצות מבריקות. ואז, לכאורה ללא שום מאמץ, ניתַּק מֶק מהקרקע ונישא מעלה אל השמיים.
פְּרוּ קפאה במקומה: היא לא האמינה למראה עיניה. איך הם עשו את זה? רגליה היו כבדות כאילו יצקו אותן בבטון, ופיה לא הצליח להפיק מילה או צליל כלשהו. מה שקרה היה נקודת מפנה חדה וברורה בחייה השלווים והמוכרים; הקרקע – שהיתה יציבה בדרך כלל – נשמטה מתחת לרגליה. דבר ממה שהוריה סיפרו לה, דבר ממה שלמדה בבית־הספר, לא הכין אותה למה שהתרחש כרגע. למעשה, גם לא לְמה שעוד עתיד לקרות.
“תעזבו את אחי!”
פְּרוּ התנערה ממחשבותיה וגילתה שהיא עומדת על הספסל ומנופפת באגרופה לעבר העורבים, כמו דמות קומיקס חסרת אונים שמקללת איזה ארכי־נבל שחטף ממנה תיק. העורבים הלכו והגביהו עוּף; הם כבר היו גבוהים מצמרות עצי הצַפְצָפָה. היה קשה לראות את מֶק בתוך הַנחיל השחור של בעלי הכנף. פְּרוּ קפצה מהספסל והרימה אבן. היא כיוונה בזריזות והשליכה את האבן בכל כוחה, אבל רטנה בקול כשראתה שהאבן אפילו לא מתקרבת למטרה. את העורבים זה לא הטריד בכלל.
הם כבר ריחפו גבוה מעל העצים הגבוהים ביותר בשכונה והמשיכו לנסוק – הגבוהים ביותר כבר התחילו להיבלע בעננים הנמוכים. הגוש הכהה נע כמעט בעצלתיים: הלהקה התעכבה לזמן־מה ואחר כך פנתה במהירות לכיוון כזה או אחר. לפתע נפתח המסך השחור, ופְּרוּ הצליחה להבחין בדמותו הרחוקה של מֶק, שצבעה בז’ – סרבל הקורדרוי שלו נראה בטוֹפְרֵיהֶם של העורבים כמו בובת סמרטוטים מפלצתית. היא ראתה טוֹפֶר אחד מסובך בפלומת שׂערו. כעת נראָה שהנחיל מתפצל לשתי קבוצות: קבוצה אחת נשארה סביב העורבים שנשאו את מֶק, ואילו האחרת התרחקה מהם והתעופפה סביב צמרות העצים. לפתע עזבו שתיים מהציפורים את הסרבל של מֶק, ושאר הציפורים התאמצו מאוד להחזיק אותו. למראה אחיה הנשמט מציפורניהן וצונח מטה נמלטה מפיה של פְּרוּ צווחה. אבל עוד לפני שמֶק התקרב לקרקע, קבוצת העורבים השנייה טסה אליו בזריזות ולכדה אותו, והוא שוב אבד בענן של ציפורים מקרקרות. שתי הקבוצות התאחדו, חגו שוב באוויר, ואז, בתנועה פתאומית, פנו מערבה וטסו הרחק ממגרש המשחקים.
היה לפְּרוּ ברור שהיא חייבת לעשות משהו, ולכן היא רצה אל האופניים, עלתה עליהם בקפיצה ויצאה למרדף. האופניים, שהיו משוחררים עתה מהעגלה האדומה של מֶק, צברו מהירות וזינקו לכביש. שתי מכוניות עצרו מולה בחריקת בלמים כשחצתה את הצומת מול הספרייה; הולך־רגל צעק, “זהירות!” פְּרוּ לא העזה להוריד את עיניה מהעורבים המסתחררים ומשייטים במרחק.
רגליה של פְּרוּ דיוושו במרץ ונהפכו לכתם כחול מטושטש. היא התעלמה מתמרור עצור במפגש הרחובות ריצ’מוֹנד ואַיְיבֶנְהוֹ וסחטה שאגה עצבנית מעובר־אורח. גלגלי האופניים הזדעזעו קלות בפנייה דרומה לשדרות וִילָמֶט. העורבים, שהתעלמו מהסדר המופתי שבו היו ערוכים הבתים, המדשאות, הרחובות והרמזורים של השכונה, חלפו במהירות מעל הנוף העירוני, ופְּרוּ הורתה לרגליה לדווש מהר יותר כדי לא לפגר אחריהם. בזמן המרדף היתה לה תחושה שהעורבים מהתלים בה: הם פנו לכיוונה, צללו נמוך ועופפו סביב גגות הבתים, אבל כעבור זמן קצר יצרו קשת גדולה וטסו שוב מערבה. ברגעים האלה הצליחה פְּרוּ להעיף מבט באחיה החטוף, שהתנדנד בציפורני חוטפיו, אבל עד מהרה הוא שב ונעלם במערבולת של נוצות.
“אני אציל אותך, מֶק!” היא צעקה. דמעות זלגו על לחייה, אבל לא היה ברור לה אם אלה דמעות של בכי או שהן תוצאה של האוויר הסתווי הקר שמצליף בפניה. ליבה הלם בקצב מסחרר, אבל היא לא איבדה את הראש; היא עדיין לא ממש האמינה שזה באמת קורה. כל מעייניה היו נתונים למשימה הניצבת לפניה: להחזיר את אחיה בריא ושלם. היא נשבעה לעצמה שיותר היא לא תוריד ממנו את העיניים.
קולות צופרים מילאו את חלל האוויר כשפְּרוּ חלפה בזיגזגים בין המכוניות המשתרכות ברחובות סנט ג’ונס. משאית זבל, שביצעה לאיטה פניית פרסה מעכבת תנועה באמצע שדרות וִילָמֶט, חסמה את הכביש, ופְּרוּ נאלצה להקפיץ את האופניים למדרכה כדי להמשיך להתקדם. קבוצה של הולכי רגל צווחה ופינתה בבהלה את הדרך. “סליחה!” צעקה פְּרוּ. העורבים הסתובבו לכיוונה בתנועה חדה – שגרמה לפְּרוּ ללחוץ על הבלם – ואז צללו נמוך, בטור עורפי כמעט, ועפו ישר אליה. היא צעקה והתכופפה כשהעורבים חלפו ממש מעל ראשה, ונוצותיהם ליטפו את קודקודה. היא שמעה בבירור את מֶק מגרגר וקורא “פּוּוו!” כשהם חלפו מעליה, ושוב הוא נעלם כשהעורבים המשיכו במעופם מערבה. פְּרוּ דיוושה והאיצה, הקפיצה את האופניים בחזרה אל הכביש השחור והעוותה את פניה כשספגה את עוצמת החבטה בזרועותיה. היא ניצלה שעת כושר ופנתה פנייה חדה ימינה לרחוב צדדי, שעובר בשיכון חדש של בתים דו־משפחתיים זהים, מסוידים בלבן. הכביש השתפל בהדרגה, והיא צברה מהירות על האופניים המקרקשים והמשקשקים. ואז, בבת־אחת, הרחוב נגמר.
היא הגיעה אל הצוק.
כאן, בצידו המזרחי של נהר הוִוילָמֶט, הפריד גבול טבעי בין הקהילה המשפחתית של שכונת סנט ג’ונס לבין גדת הנהר: מצוק באורך חמישה קילומטרים שנקרא בפשטות “הצוק”. צעקה נמלטה מפיה של פְּרוּ, והיא לחצה בכוח על הבלם וכמעט טסה בקשת מעל הכידון ומעבר לשפת המצוק. העורבים כבר התרחקו מהמצוק והתערבלו בשמיים כמו טורנדו רוטט על רקע העשן המיתמר מעל הארובות והכּוּרים הרבים של “יְשִׁימוֹן התעשייה” – שטח הֶפקר של ממש בגדה השנייה של הנהר, שתעשיינים מקומיים השתלטו עליו מזמן והפכו אותו לנוף מאיים של עשן ופלדה. ממש מאחורי ישימון התעשייה, מבעד לערפל, השתרעו עד האופק מרחבים ענקיים של גבעות עגלגלות מיוערות. הצבע אזל מפניה של פְּרוּ.
“לא,” היא לחשה.
ברגע מהיר אחד, ובלי להשמיע קול, העפִּילה מערבולת העורבים מעל הגדה הנגדית של הנהר ועפה בטור ארוך וצר לתוך היער האפל, עד שנעלמה מן העין. אחיה נלקח אל “הסְבַך הבלתי־עָבִיר”.
אין עדיין תגובות