"המעלית בקומה שלוש הייתה ריקה. נכנסתי. "קומה מינוס אחת," אמרה לי דפני, "שם ניפגש." הושטתי אצבע אל לחצני המעלית. שלוש, […]
פרק 1
המעלית בקומה שלוש בבית הסטודנט הייתה ריקה. נכנסתי. "קומה מינוס אחת," אמרה לי דפני, "שם ניפגש." הושטתי אצבע אל לחצני המעלית. שלוש, שתיים, אחת ואפס. אין מינוס אחת. לחצתי על המקום שבו היה נמצא הכפתור מינוס אחת, לו היה כזה. דלת המעלית נסגרה והיא החליקה חרש כלפי מטה. קומה שתיים, אחת, אפס ומינוס אחת. המראה הגדולה שבגב המעלית נחצתה לשתיים ונפתחה החוצה כמו שער גדול. יצאתי, והשער נסגר אחרי בלי קול, מחשיך את העולם סביבי. שמעתי את המעלית עולה לדרכה, ונותרתי בחושך גמור.
חושך כמו זה שאליו הוביל אותי צבּי-צב מיער החושך הגדול של מקסיקו. אז, כשהושיב אותי על הצוק הבודד בקצה העולם. כיווצתי את גופי שנצמד אל הסלע ההוא בלי לדעת אם הקרקע המוצקה נמצאת סנטימטר מתחת לרגליי המחפשות אחיזה, או אולי רק ריק אינסופי מצוי שם. "התכונני לטיסה," אמר לי, ולפני שהספקתי לשאול או להבין ינק אותי כוח עצום ושאב את כולי. גופי התארך והתארך והתדקק עד לצורה של חוט, ואז התפוגג. ראשי כאילו נסחט החוצה מעיניי שלא היו עוד. נעתי במהירות אימתנית לכיוון שלא ידעתי מהו, למעלה או קדימה או למטה. טסתי חסרת גוף ותחושת כיוון, כשרק שריקה בלתי נשמעת, דקה וחודרנית, אופפת את בדל התודעה הטס שנותר ממני. לא הייתי אני יותר. כוח עצום משך אותי אל יעד לא ידוע. כנראה מתתי, הבנתי. ואז, בבת אחת, לפני שהספקתי להתחיל לפחד או להצטער, נחַתִּי חזרה על אותו צוק סלע בקצה העולם וגופי נמעך, התקצר והתעבה לגודלו הרגיל. בכי וצחוק טלטלו אותי עד אובדן נשימה. פחדתי שטלטלות הצחוק והבכי יפילו אותי מקצה הצוק שעליו ישבתי. ניסיתי להירגע, אבל יפחות הבכי לא חדלו ועדיין התקשיתי לנשום.
"הגוף תמיד מתאזן לפני הנפש," שמעתי את קולו של צבּי-צב.
נשימתי הקצרה, החורקת, הפריעה לי לדבר. הנחתי ידיי על אוזניי, כיווצתי את עיניי וניערתי את ראשי. "זה נורא. זה היה נורא. נורא. מוזר, מפחיד, משונה. לא דומה לשום דבר. מה זה היה? איפה הייתי?"
"טסת בחלל החיצון."
"לא יכול להיות," מחיתי. "שום דבר לא יכול לחיות שם. הייתי מתפרקת לגורמים."
"התפרקת."
"אז איך אני שלמה?"
"התחברת."
"איך צבּי? איך?"
הוא לא ענה. השתררה שתיקה.
"צבּי-צב?" קראתי בבהלה.
"מה?"
"מפחיד כאן."
"נכון."
"מסוכן?"
"לא."
"אז מה מפחיד?"
"אי הידיעה."
"מה אני לא יודעת?"
"את הדברים הלא חשובים."
"איפה אני?"
"זה לא חשוב."
"מה יקרה הלאה?"
"בואי נחזור," התעלם צבּי-צב משאלתי, ואני מצאתי את עצמי פוסעת אחריו ליד הבית שבו נוצר, בכפר הקטן והעלוב, הסמוך ליער החושך הגדול של מקסיקו.
***
כעת, בשום-מקום החשוך שאליו לקחה אותי המעלית, קראתי לדפני, אבל היא לא ענתה.
"אני צריכה אור," לחשתי.
מחשבות בהירות, נזכרתי בדברי סבתי רחליקה, מחשבות בהירות יביאו אור. פרשתי את ידי לצדדים והסתובבתי סביב עצמי בעיניים עצומות, דרך כתף ימין כמו דרוויש מרקד רק בכיוון ההפוך, והתמקדתי באור. נשמתי בכבדות בעודי מסתחררת עוד ועוד סביב עצמי כמעט עד אבדן חושים, זרועותיי אוגרות את החום הכחול שעוטף אותי מעבירות אותו הלאה אל חזי ואל בטני. ואני מושכת אלי את האור.
אור חדר את עפעפיי העצומות. מסוחררת וקצרת נשימה עצרתי מסיבובי. שמעתי את שריקת נשימתי. חזי הלם כמפוח. פקחתי את עיניי ועצמתי אותן מיד, מסונוורת. פקחתי אותן שוב, לאט, מאהילה עליהן בידי, מנסה להבין מה אני רואה והיכן אני נמצאת. חלל גדול שנראה כמו מערה ענקית הקיף אותי. הכול סביבי זהר ונצנץ באור יקרות. מגג המערה ירדו מטה שורשי צמחים, גדולים וקטנים, עבים ודקים, ישרים ומשורגים. מה הם יונקים? תמהתי, אוויר? "הם יונקים מהעושר הגדול המצוי כאן, מהמסתורין, מהשמחה ומהכאב," שמעתי את קולה של דפני.
"דפני?" קראתי, אבל איש לא ענה.
משהו מוכר. מה זה? לפני שהצלחתי לפענח את המראה סנוורה אותי קרן אור, והמראה נעלם. כאב הסנווּר שכך כשעיניי התרגלו לאט לאורות המנצנצים. מה מנצנץ? התאמצתי לזהות את מקור האור, אבל הנצנוץ הפריע לי לראות נכוחה. "עושר גדול," אמרה דפני. "ומסתורין. ושמחה. וכאב." הצלחתי לקלוט שברי מראות, ספק חפצים ספק דמויות, ספק תנועות. ניסיתי להקשיב. אולי צלילים יסגירו מה חבוי כאן. אבל גם הם לא היו ברורים. שברי מילים ומנגינות, קולות רחש ותנועה, רוח וגשם.
התיישבתי, חשתי בגבי את הקיר שפעם היה בו פתח מעלית. שום סקרנות לא הייתה בי לראות אם יש שם כפתור שקורא למעלית לחזור. עדיין לא הזמן לחזור. רק הגעתי. עוד לא פגשתי את דפני. דפני בטח תדע.
צללים המשיכו להתגבש לחלקי צורות לא ברורות. הריצוד המסנוור שיגע אותי. בין הצללים ראיתי פתח, אבל מעבר לו היה רק קצהו של מסדרון חשוך. והנה עוד אחד. במאמץ גיליתי עוד פתחים שהובילו למסדרונות חשוכים או מוארים למחצה. צללים נעו שם. הצטמררתי. פתחי המסדרונות עוררו בי אי-נוחות. נדמה היה לי שעיניים רבות מתבוננות בי מתוכם, הרגשתי שהסודות שחבויים בהם לא ינעמו לי. הסבתי את ראשי מהם והמשכתי לבחון את המערה המוארת, אלא שאי-הנוחות הלכה וגברה. המקום היה מוכר לי. לא, לא ממש בעצם. מין תחושה שכבר הייתי כאן אולי? מה מוכר כאן? מאיפה? התשובה חמקה ממני כמו בדל חלום שהולך ונמוג. חרדה החלה מטפסת בי ועוררה בי רצון לברוח.
התחלתי ללכת בלי לדעת לאן בדיוק. המערה הייתה ענקית. הקפדתי להישאר במרכז החלל המשונה הזה ולהתרחק מפתחי המסדרונות. בכל מקום היו גבישי סלע גדולים שנראו כערימות של אלפי, אולי מיליוני יהלומים שנוצקו יחד, שולחים קרני אור לבָנות לכל הכיוונים. נגעתי בהם. הם היו קרירים למגע.
שירכתי דרכי בין ערימות היהלומים. מעלי צצו וצפו שורשים. גרם מדרגות הופיע מולי, ושב ונחבא בין האורות. הלכתי לכיוונו. "יאללה," נבהלתי מקולי, "בואי נצא מכאן," הנמכתי אותו ללחישה. בואי נראה מה מחובר לשורשים האלה מלמעלה. ומאיפה את יודעת שגרם המדרגות מוביל החוצה? שבכלל יש יציאה מהמקום הזה? הבטתי לאחור, למקום שלפי דעתי הייתה המעלית שממנה נכנסתי, אבל בשום מקום לא היה שום דבר שיכול להיראות כיציאה פרט לפתחי המסדרונות ולמדרגות החצובות בסלע, שאליהן צעדתי בצעדים שהפכו מהירים יותר ויותר. ואולי כאן הכי בטוח. למה לצאת? את יודעת לאן את יוצאת מכאן? מה יש שם בחוץ?
בדידות גדולה לחצה את חזי. איפה דפני? למה היא לא כאן? מה את בכלל יודעת על דפני? שאלתי את עצמי. איך את יודעת שאפשר לסמוך עליה? לא ידעתי. אז חשבתי שמעולם לא פגשתי בה, שרק את קולה שמעתי לאחר שצבּי-צב הכיר בינינו ביער החושך הגדול.
"הנה דפני!" הצהיר אז צבּי-צב בשמחה.
"איך אתה יודע שיש מישהו?"
"שלום ורד." קול האלט הנשי היה שקט ובטוח. כבר שמעתי את הקול הזה. גם את השם.
"אנחנו מכירות? איך את יודעת שאני ורד?"
"את אוהבת את יער החושך?" ענתה לי בשאלה.
"לא," הצהרתי. "בעיקר לא מוצא חן בעיניי שאני לא מבינה מה קורה. ואני כנראה היחידה שלא מבינה."
"אי-הבנה היא מצב מבורך." קולה של דפני היה פסקני ורך.
"מבורך?"
"הוא דוחף אותנו לחפש תשובות."
"הוא עושה אותנו פגיעים," מחיתי, "ואובדי-עצות."
"לכן אנחנו מחפשים תשובות."
***
כעת, במערה, דפני ענתה לי תשובה שלא הבנתי. עושר גדול, היא אמרה, ומסתורין, שמחה וכאב. העושר הוא היהלומים? כנראה שלא. אז מה כן? אולי כדאי לנסות להבין קודם מה יש כאן? עברה מחשבה במוחי.
ניסיתי להישמע לקול התבונה ולהבין מה יש סביבי, אבל התמונה המנצנצת לא התבהרה. פה ושם נדמה לי שאני רואה חפץ מוכר מהדירה שלי היום, או מהילדות, או ממקום אחר, אבל עד שמיקדתי בו את עיניי הוא התנצנץ והפך חסר פשר. שברי השיחות והצלילים באוויר, חלקם קולות מוכרים ולא כולם נעימים, האיצו את צעדי עד לכמעט ריצה. באנחת רווחה גדולה טיפסתי במדרגות שהובילו, כך קיוויתי, החוצה.
המדרגות היו עקומות, לחות וחלקלקות למגע רגליי. נאחזתי כמה שיכולתי בבליטות שבקיר הרטוב לצדי. טיפסתי לאט ובזהירות לאורך העיקולים כדי לא להחליק. עם כל עיקול הלך ופחת האור שהגיע מהמערה המוארת, עד שנעלם כליל, ומקצה המדרגות, אם יש להן קצה, לא בקע שום אור. מששתי את דרכי מעלה בחשיכה, מדרגה אחר מדרגה.
גרם המדרגות החלקלק התעקל בחדות, ונראה היה שהחושך האטום מבהיר קצת. עוד עיקול ונדמה שראיתי שמיים. צבעם היה כתום, זהוב אדום כמו בזמן שקיעה. הגברתי את קצב הטיפוס. שלפחות אצליח לראות משהו לפני שיורד הלילה. אולי אפילו אפגוש בדפני. עוד לא ידעתי שבעולם שמעבר למדרגות, אור השקיעה, או אולי הזריחה, הוא מצב נצחי.
"וואו, איזה יופי." קרחת היער שאל פאתֶה הגחתי הייתה מוזרה ומוכרת משהו. רגלי שקעו בדשא הירוק השופע. כלניות! זיהיתי. אדומות ולבנות. וחרציות. ותורמוסים סגולים ריחניים. ועוד פרחים מגווני עלים שלא דמו לשום פרח שהכרתי. ופרפרים. כמה פרפרים. תכולים, וצהובים, ירקרקים וורודים, בעלי צורה מושלמת כמו בספרי ילדים. מאחורי היה יער עבות, אפלולי. התעלמתי ממנו. בקצה הקרחת שיחקו עופר ובואש. העופר היה תכול, כמעט שקוף, ולבואש פרצוף חייכני כמו לדמות מסרטי וולט דיסני. הם רדפו זה אחר זה במעגלים ומדי פעם החליפו כיוון כמו לפי אות בלתי נראה. כנפי הפרפרים זהרו באור הדמדומים, מרצדים סביבי כגחליליות. ציפורים הידסו בדשא. שחרור צהוב מקור ניקר בהתמדה בעשב שלמרגלותיו, מתעלם מהעורב שעוקב אחריו, מוכן לחטוף ממנו תולעת אם לא ייזהר. ציפורים אחרות עופפו מעל, גדולות מאוד וקטנות, פרשו כנפיים בשלל צבעי הקשת ונוצות ארוכות וצבעוניות מסתלסלות מכנפיהן ומזנבן. דבורים זהובות זמזמו בין הפרחים. נשמתי מלוא ריאותיי את ריח התורמוסים והשתכרתי מניחוח האפונה הריחנית.
הבטתי לאחור ולבי שקע. פתח המערה שיצאתי דרכו נעלם. אין לי דרך חזרה, אבל גם לא דרך קדימה. העצים המשחירים על רקע השמיים המזהיבים כאילו צופפו שורות. הרחק מימיני התגלה שביל שהוביל– לא ידעתי לאן. פסעתי לעברו, איזו ברירה הייתה לי? העצים, כמו חלק מהפרחים והציפורים נראו אמתיים למרות שלא ידעתי לזהותם. כשהגעתי אליהם ליטפתי את הגזעים ואת העלים, ושמחתי כאילו פגשתי מכר ותיק ואהוב. התרפקתי על ממשותם המוצקה. הם היו הדבר הראשון שהשרה בי ביטחון מאז לחצתי במעלית בית הסטודנט על הכפתור הלא קיים של קומה מינוס אחת.
"שלום לך," שמעתי קול מוכר מתחתיי.
"צבּי-צב, איזה יופי. אתה כאן?"
"אני בכל מקום."
"באמת? היית במערה?"
"מי לדעתך הדליק את האורות?"
"אני. אני הזמנתי אותם."
"נכון. את הזמנת אותם."
"נו?"
"ואני הדלקתי אותם."
"ואם לא הייתי מזמינה?"
"היית נשארת בחושך."
עיניו השובבות, הפוזלות משהו, חייכו אלי, העיטורים המוזרים שעל השריון הכתום שלו–ציפורים, שנוצותיהן מסתלסלות, דגים מתפתלים ופרחים משתרגים – נראו כחיים. הוא פסע בכבדות על רגלי הקרמיקה העגולות דמויות העמודים, חסרות המפרקים, מתנדנד מצד לצד בכל צעד.
"איפה אני?"
"אני לא יודע."
"צבּי! אתה לא יודע איפה אתה?"
"לא. זה לא מעניין אותי."
"מה כן מעניין אותך?"
"מה אני ומה שקורה."
"מה קורה?"
"את יודעת."
"ומה יקרה?"
"אם הייתי יודע, זה לא היה מעניין."
"לא מעניין?! צבּי באמת. לא היית רוצה לדעת מה יקרה?"
"בשביל מה?"
"בשביל להתכונן."
"זו האשליה של כולם."
"מה האשליה של כולם?"
"שאם ידעו את העתיד, יוכלו להתכונן לקראתו."
"בוודאי שאוכל להתכונן. אוכל לדעת ממה להימנע, איזה בחירות לעשות."
"אם תדעי את העתיד אז תדעי גם איזה בחירות עשית."
אם אדע את העתיד, אדע גם איזה בחירות עשיתי. כל כך פשוט. איך לא חשבתי על זה? "אי אפשר לבחור איזה חלק של העתיד לדעת ואיזה לא?" שאלתי בעצב.
"לא," אמר צבּי. "את זה אפשר לעשות רק לגבי העבר. לפעמים. להחליט מה לזכור."
***
בפגישה הראשונה עם צבּי-צב לא היה כלום שיזהיר אותי מפני יצירת הקרמיקה המרהיבה בצריפו העלוב של האמן, שבקצה כפר קטנטן בצפון מקסיקו.
הגעתי לשם במקרה, כשטעיתי בדרך וכדרכי בחרתי בכל הפניות הלא נכונות. אינדיאני מחורץ פנים וידיים ישב במרפסת ועישן. שאלתי אותו על תחנת האוטובוס לעיירה הקרובה, והוא הזמין אותי לשתות מים. "חם היום," אמר, "ואת נראית מודאגת."
"הלכתי לאיבוד ואני מסתובבת כבר הרבה זמן," התנצלתי.
"בואי תנוחי קצת. האוטובוס של אחר הצהריים יגיע רק בעוד שלוש וחצי שעות, והתחנה לא רחוקה מכאן."
אז נכנסתי.
"ורד," לחצתי את ידו.
"חֶסוּס." לחיצת ידו הייתה איתנה ונעימה, ובעיניו שבחנו אותי היו זיק חקרני וחיוך. הוא לבש מכנסי ג'ינס משופשפים עד דק וחולצת טריקו בצבע לא ברור, עם שיירי הדפס עגול בצבע כהה. שערו האפור החלק גלש עד למטה מכתפיו.
שתיתי בצמא כוס מים, ועוד אחת. האזורים הצפוניים של מקסיקו יכולים להיות חמים מאוד.
"מאיפה את?"
"ישראל."
"חֶרוּסָלֵם?" שאל בהתלהבות. "ירושלים? העיר הקדושה?"
הנהנתי בחצי חיוך. מעולם לא חשבתי טובות על קדושתה של ירושלים, קדושה שעולה בכל כך הרבה דם וסבל ומדון.
על קיר המרפסת היו תלויות צלחות קרמיקה מרהיבות בגדלים שונים. במרכזן ציורים עדינים בצבעי פסטל. באחת עופר איילים תכול על אניצי דשא ירוק סמיך ושמיים ורודים. ציפור עטוית נוצות צבעוניות ומסולסלות באחרת. גם שלדים מרקדים וצרור פרחים. "איזה יופי," הפניתי סנטרי אליהן. "מאיפה?"
"מפה," אמר והצביע בידו כלפי האדמה.
"אמנות מקומית?"
"שלי."
קמתי ובחנתי מקרוב את הצלחות. הן הזכירו לי בעדינותן אמנות יפנית. קווים דקים, נקיים, מסתלסלים. צבעים רכים. הבטתי אליו בהערכה.
"יש עוד, בפנים." ציין עובדה.
"אפשר לראות?"
הוא החווה בידו תנועת הזמנה והוביל אותי פנימה. צבעים וצורות הציפו אותי. עיניי נעו לכל הכיוונים בלי לדעת לאן להביט קודם. חפצי קרמיקה היו מפוזרים בכל מקום שניתן היה להניח אותם. על מדפים, על רהיטים וגם על הרצפה. קערות, חיות קטנות וגדולות יותר, עצי-חיים צבעוניים, חלקם ענקיים ואחרים מיניאטוריים, כדים וספלים, כלים וחפצים יפים. הרמתי ספל, סובבתי אותו בידי ובחנתי את עדינות הקווים.
"איזו ציפור זו?" הצבעתי על העיטור שחבק את הספל מכל כיווניו. ציפור צבעונית, מצויצת, שזנבה ארוך מאוד ומסולסל.
"קֶצָאל," השיב.
"ראיתי הרבה מסוגה."
"זו הציפור שבנוצות זנבה אנחנו משתמשים בשביל לשזור את עיטורי הראש שלנו. זו ציפור קדושה. אסור להרוג אותה."
המשכתי להסתובב בין הכלים המעוטרים. שאלתי על סמלים וחיות משונות שצוירו עליהם. חיוך בזווית העין משך את תשומת לבי. הפניתי את ראשי אל החיוך, וראיתי צב. צב ענק, כמעט בגודל של כלב, רגליו עמודי קרמיקה ישרים ועגולים כעמודי בית, אבל עיניו חיות ופיו מחייך חיוך שכלל את כל תווי פניו. חייכתי בחזרה והרגשתי קצת מטופשת. מי מחייך לפסלי קרמיקה?
"מה זה?!"
"צב."
"הוא פשוט מדהים!" ליטפתי את הצב, התיישבתי לידו וחיבקתי את צווארו. עברתי לישיבה מזרחית מולו, העברתי את אצבעי על שפעת העיטורים שעיטרו את שריונו הכתום. "צבּי-צב," אמרתי לו בעברית, "צבּי-צב אתה פשוט יפהפה. אין עוד דבר בעולם שדומה לך."
חיוכו של הצב התרחב בתגובה, או שאולי נדמה היה לי.
"את יכולה לטייל איתו," אמר האמן. "תקראי לו, הוא יבוא איתך."
צחקתי. "הייתי שמחה אילו-"
"בוא," אמר האמן לצב. "ורד, האורחת מחֶרוּסָלֵם, רוצה לטייל איתך."
הצב החל ללכת, מתנודד מצד לצד על רגליו דמויות העמודים.
סמים. הבנתי. שמו לי סמים במים וכעת אני הוזה. כבר שמעתי סיפורים כאלה. אבל לא הרגשתי שונה מהרגיל. מוחי וזיכרוני תפקדו כמו תמיד.
"שמת לי משהו במים?" שאלתי את האמן האינדיאני בחשדנות.
הוא צחק ברעמי צחוק מתפרצים. "אתם הלבנים עיוורים. אתם רואים רק שני מצבים. עולם מרובע או עולם חולה. אבל העולם לא מרובע. הוא לא בקופסאות שלכם. והוא גם לא חולה. והצב לא מחייך לכולם, וגם לא תמיד מסכים ללכת. אז אל תחמיצי את ההזדמנות. בוא," חזר וקרא לצב, "קח אותה ליער החושך."
הצב הגיע לדלת וחיכה בסבלנות.
"יער החושך? יש יער במדבר הזה?"
"לכי איתו. אל תפחדי. תספיקו לחזור בזמן לאוטובוס שלך." אז הלכתי, וגם חזרנו בזמן לאוטובוס שלי, אבל מאז ראשי לא היה כבעבר. הגבול הברור שבין מציאות לדמיון לא היה עוד, ולא תמיד ידעתי איזו מציאות שולטת בחיי, זו שאותה אני חולקת עם האנשים סביבי או זו שנוצרת בתוכי, משתנה ונוצרת מחדש.
***
כעת, בעולם המוזר שבקומה מינוס אחת, מנסה להתאים את צעדי לצעדיו המהדסים של צבּי-צב, צעדתי לעבר העצים שבקצה קרחת היער.
"אלו לא העצים של יער החושך," ציינתי את המובן מאליו.
"לא," הסכים צבּי.
"למה התשובות שלך תמיד כל כך קצרות, צבּי? סטקטו כאלה?"
"כי אני איטי."
"כלומר?"
"אם אדבר הרבה לא אגיע לשום מקום," אמר.
פתאום עצר, כמקשיב למשהו. "אני חייב לזוז," הצהיר, ותוך כדי דיבור נחצה השריון שעל גבו לשתיים וזוג כנפיים שקופות הופיעו מתחתיו. הוא נראה כמו פרת משה רבנו ענקית, וכמוה המריא תוך זמזום, ולפני שהספקתי לצעוק "צבּי-צב" הוא נעלם מן העין בשמי השקיעה הזהובים. "לא ידעתי שאתה יודע לעוף," לחשתי אחריו. רגליי הלכו עוד שני צעדים, ואז עצרו.
"נו, ומה עכשיו? ואיפה דפני?"
מבלי לדעת מה לעשות ולאן ללכת התיישבתי, נשענתי בגבי על גזע עץ. העופר והבואש המשיכו במשחקם בקצה הרחוק של קרחת היער, רודפים זה את זה ונוגחים זה בזה כמו שני גורים עליזים. מאושרים לגמרי, חשבתי. הם לא אבודים בעולם לא מוכר. אולי הם יודעים איפה דפני? ואם צבּי-צב מדבר, אולי גם הם? אבל המשכתי לשבת כאילו צבּי-צב במעופו לקח את הכוחות שלי איתו.
"יאללה, מישיבה לא יצא כלום," הצהרתי בפני עצמי. ובעודי חושבת לאן ללכת מכאן ואם לגשת לעופר ולבואש, או אולי לחזור למערה המשונה ולחפש את הפתח שנעלם, שמעתי נגינה של פסנתר. יותר נכון הלמות צורמת של קלידים, כאילו מישהו מכה בהם באגרופיו בתסכול או בכעס, שאחרי כמה שניות של שקט התחלפה בנגינה עדינה להפליא של מנגינה שלא הכרתי.
אולי הפסנתרן ידע איפה דפני? אולי זו בכלל דפני מנגנת? התקדמתי לכיוון המנגינה. זה לא היה פשוט כפי שחשבתי. הצלילים שהגיחו מבין העצים הסבוכים תעתעו בי כי נשמעו כל פעם ממקום אחר. גם כשהייתי בטוחה בכיוון, קשה היה לחצות את סבך השיחים שצמחו בין העצים. ידיי ורגליי נשרטו וצרבו וכבר חשבתי לוותר, אבל גם לחזור לא ידעתי. קרחת היער נעלמה מאחורי העצים ולא היה לי מושג אפילו באיזה צד היא נמצאת.
"איפה זה איבוד?" שאלה פעם נעמה אחייניתי לאחר שאיבדנו פעם את דרכנו במבוך רחובות ואביה הצהיר, "טוב, אז הלכנו לאיבוד".
"איבוד זה כאן," לחשתי לעצמי מפוחדת, אובדת דרך ועצות.
שמי השקיעה האדומים-זהובים ואור בין הערביים לא השתנו. לא נראה שהשמש מתכוונת לשקוע. למעשה, לא נראתה שמש. לפחות לא מחשיך, נחמה פורתא. "נחמת שוטים," לחשתי. ואז חדלה הנגינה ושקט מוחלט השתרר. משהו יקרה. דפני תבוא. צבּי יחזור, סירבתי לתת לחרדה הקרה להשתלט עלי. אולי ציפור קסמים תגיע. הכול אפשרי במקום המוזר הזה.
המשכתי ללכת לכיוון שממנו, כך נדמה לי, הגיעה הנגינה רגע לפני שנסתיימה. קיוויתי שזה אכן הכיוון הנכון. התקדמתי לאט, נזהרת מהענפים הדוקרניים, כאשר שוב עטפו את היער צלילי הפסנתר. מפל של צלילים שטף עכשיו את העצים, משחק בעלים, משתעשע בקרני האור האדומות שחדרו מבין הענפים. כהרף עין שכחתי את השריטות ואת התסכול ומיהרתי בעקבות הצלילים, מהר ככל שיכולתי לנוע בתוך הסבך.
הצלילים הלכו וגברו. וככל שהתחזקו התעצמו גם תנועות העצים. הם התכופפו לכל עבר לקצב הצלילים עד שחששתי שגזעיהם יישברו. אלא שהגזעים העבותים היו גם גמישים מאוד ונעו כאילו היו עשויים מגומי. גם השיחים נעו לקצב המנגינה משנים גוונים וצבע עם כל תנועה. היער כולו רקד, וגופי גם הוא נע מגיב לשטף הצלילים, למרות תנועותיהם הלא צפויות של השיחים ואף על פי שמדי פעם הצליף בי ענף או שרט את פני או את זרועותיי. נשימתי כבדה, זיעה נטפה ממצחי, אבל המשכתי לרקד בעקבות קולות הפסנתר לפני שיאבדו.
ואז ראיתי אותו. הוא ישב, גבו אלי, גופו הארוך לבוש חליפה צהובה עם עיטורים סגולים, רוכן אל פסנתר כנף אדום וגדול ממדים. ידיו רצו רָצֹה ושוב על הקלידים, וגופו רץ אחריהן, נוטה בעקבות ידיו מצד אחד של הפסנתר למשנהו, וראשו העטור רעמת תלתלים שחורים, שירדה עד לאמצע גבו, נע על צווארו כמטוטלת. כאשר דרשה המנגינה שאצבעותיו תרוצנה לצדדים מנוגדים על המקלדת, היטה ראשו לאחור עד שחששתי שיתהפך אחורה מכיסאו.
עמדתי בשקט, חוששת לזוז ולהשמיע רעש, שלא אחריד את הפסנתרן מנגינתו. הפסנתר נראה כצומח מתוך האדמה, מחובר אליה כאילו היו גוף אורגני אחד. סביב הפסנתר והפסנתרן היה שדה פרחים צבעוני להפליא, שנמשך מגבול היער שבו עמדתי אל גבה של גבעה שמאחוריה, ככל הנראה, היה עוד יער. אותם כלניות ותורמוסים שצמחו בקרחת היער צמחו גם כאן, אבל היו כאן עוד פרחים ורודים, וצהובים, סגולים ותכולים, גדולים וקטנים שכמותם לא ראיתי מעולם. כולם נראו כמרקדים לקצב הנגינה. העירוב בין המוכר לבין הזר בלבל אותי מאוד. אבל הנגינה שבתה אותי כליל וכל התהיות נעלמו. היינו רק אני, הפסנתרן והמוזיקה. לא זכרתי את דפני או את צבּי-צב. מעורסלת בצלילים נעתי גם אני בקצב השמח שהפיק הפסנתרן, שוכחת את עצמי ואת העולם.
"שלום," אמרתי כשחדל הפסנתרן מנגינתו.
"היי, שלום גם לך," השיב, כאילו הימצאי שם היה הדבר הטבעי ביותר. הוא קם מכיסאו התבונן בי ושאל "ומי את?"
"אתה מדבר עברית?" התפלאתי.
"אני מדבר בשפה שמדברים אלי," משך בכתפיו.
"כל שפה?"
"בוודאי. רוצה לנסות?"
נענעתי ראשי בשלילה. "ומי אתה?"
"אני מדיום."
"מדיום? מדיום כמו אלה עם הכוסות והסיאנס?"
"בדיוק."
חיפשתי מסביב שולחן שעליו לוח עם אותיות וכוס, כמו בסיאנסים שראיתי בסרטים. הפסנתרן הניד את ראשו והצביע לעבר הפסנתר.
"הפסנתר?"
הוא קד והשתחווה כשחקן בסוף הצגה.
"אז אתה נגן או מדיום?"
"אני מדיום שמעביר מוזיקה למאזינים באמצעות הנגינה."
"אז אתה פסנתרן."
הוא התיישב חזרה בכיסאו ופרט שורה ארוכה של צלילים שבסופה הרים את ידיו לצדדים ופנה אלי. "אני רק המדיום בין מסרים ממישהו שלא נמצא בסביבה, לכל מי ששומע את המסרים האלה." הוא הביט בי וחזר לפסנתר. "אני רק מדיום," קרא. את האמירה האחרונה חיזק בשלושה אקורדים קרשנדו, אקורד לכל מילה.
"ומה עם הרגשות שלך? הפרשנות שלך? הביטוי העצמי שלך? מה איתם? והיכולת שלך בכלל לנגן? הכישרון? הטכניקה? וכל מה שלמדת?"
"אל תשכחי לנשום."
"ובכל זאת?"
"את שטופת מוח." שמץ של חוסר סבלנות נשמע בקולו, ועייפות.
"אני? למה?"
"את רואה את החלקים ולא את השלם. יותר מדי לוגיקה. יותר מדי אנליטיקה. יותר מדי פרשנות אישית. יותר מדי ביטוי עצמי." הוא כמעט ירק את המילים "פרשנות אישית" ו"ביטוי עצמי." "כל אלו מעוותים את הראייה. הם מכתיבים לנו מה לראות."
"אבל איך אפשר בלעדיהם?"
"צריך להשתחרר מהם."
"איך אפשר?"
"תביני," אמר ורכות נמסכה בקולו, "תביני. אין שום ערך לכישרון ולטכניקה וללמידה אם כל מה שהם משרתים זה את הביטוי העצמי וההגשמה האישית. הם נשארים ריקים. הם לא יכולים להזין את עצמם. הם נותרים חסרי משמעות. המשמעות שלהם יכולה לבוא רק מבחוץ".
"כלומר?"
"כלומר? ביטוי עצמי וכישרון הם אמצעים שעוזרים לך להיות מדיום טוב יותר. הם אמצעי. הם לא מטרה."
"מז'תומרת? אם אני שרה אני מבטאת את עצמי, לא? אני לא מבטאת מישהו אחר."
"ומה זה ה'עצמי' הזה? מה יש בו?"
"מחשבות. רגשות."
"מחשבות על מה? רגשות כלפי מה?"
שתקתי. מחשבות על מה? רגשות כלפי מה? אין לי כלום שהוא רק שלי?
"אבל המלחין. הוא כותב מוזיקה מתוך עצמו, לא?"
"לא. גם המלחין הוא מדיום." הוא שוב פרט שורה של צלילים. "הוא אוסף בעולם רעיונות וצלילים ורגשות ומעביר אותם לעולם באמצעות המנגינה והמנגנים. המלחין נותן משמעות," פרט על הפסנתר צלילים להדגשה. "והיא יוצאת חזרה החוצה אל המאזינים," עוד צרור צלילים. "כל מי שעושה משהו בעולם הוא מדיום שמעביר דברים ממקום אחד למקום אחר." אצבעותיו ריקדו סולם מהיר מהלה הנמוך עד למי הגבוה ביותר, כאילו העביר באצבעותיו מסר מצד אחד של הפסנתר לצדו השני. ואז נפנה אלי, ממתין.
"זה נשמע כאילו כולם ממלאים את כולם, כולם מזינים את כולם."
" בדיוק כך." החיות חזרה לקולו, שהלך והתגבה. "בדיוק כך," נופף באצבעו כלפי מעלה. "הכול מזין את הכול, וכולנו רק מדיומים. נקודות ממסר."
הפסנתרן חזר אל הפסנתר מלווה את מילותיו בצלילים. "אני רק מדיום, הכישרון שלי הוא כלי." כעת כמעט שר, פניו נשואות אל על, ואצבעותיו רצות על הקלידים, "הלמידה שלי היא כלי. הרגשות שלי הם כלי. וגם הפרשנות שלי היא כלי. כל אלו אמצעים. אמצעים שמשרתים את המטרה להיות מדיום טוב יותר." ושוב חיזק את דבריו בשורה של אקורדים.
"אני בכל זאת אני," הצהרתי. "אני יודעת שאני אני."
"את גם את."
"גם? מז'תומרת גם? מה עוד?"
"בדיוק כמו שאמרת. את חלק מהמארג הגדול, האינסופי של קשרים בין חוויות, וחפצים, וחיות ואנשים. בלי זה את כלום. עם זה את הכול."
"אבל אין כאן בכלל מאזינים, אז איזה מין מדיום אתה?" ניסיתי תחמושת אחרונה.
"הו, בוודאי שיש. הצלילים שטים בעולם ומגיעים לעצים, ולציפורים, לדשאים ולפרפרים, לעננים ולכוכבים." הוא פרש ידיו בתנועה עגולה כלפי מעלה, "והצלילים הביאו אותך אלי. ואת מאזינה. אפילו אני מאזין. מאזינים זה לא רק באולם קונצרטים."
התיישבתי תחתיי והשענתי את גווי על אחד העצים. "נגן לי עוד."
הקשבתי. הצלילים עטפו אותי כמו מים חמימים, וזרמו ממני הלאה אל העצים והאפרים הפרחוניים. מיאו, הקפיצה אותי יללה של חתול. חתול שחור ענק קפץ לחיקי. ליטפתי אותו, התחככתי בו כמו בבובת פרווה. עפעפיי כבדו, עיניי נעצמו, גופי התרפה ונעשה כבד מאוד. נשכבתי על הדשא הרך, מחבקת את החתול. כשהסתיימה המנגינה התרוממתי מתוך הרגל למצב ישיבה ומחאתי כפיים. החתול נבהל וברח.
"מה את עושה כשאת לא כאן?" שאל הפסנתרן.
"מה זה כאן?" אולי אזכה לתשובה.
"כאן, לידי, מקשיבה למוזיקה."
"אני בנקאית. יועצת השקעות," נואשתי. "ויש לי חתולה בבית. אני מתגעגעת לג'ינג'י החתולה שלי."
"תבקשי ממנה שתחזיר אותך אליה."
"לבקש מהחתולה?"
"למה את מתפלאת כל כך?"
"האמת שאני כבר לא מתפלאת על כלום. והנה אני מבקשת מהחתולה."
הפסנתרן הנהן בראשו באישור.
"ג'ינג'י," קראתי לחתולה. "ג'ינג'י, תחזירי אותי אלייך."
"מיאו," ייללה ג'ינג'י לידי על הספה, מול הטלוויזיה בבית שעזבתי בבוקר. היא ייללה שוב והתכרבלה בחיקי.
"אל תייללי ואל תעשי לי הצגות. אני בטוחה שאת יכולה לדבר." אבל ג'ינג'י לא ענתה, ורק גרגרה עמוקות, עיניה עצומות.
שבע בערב. עזבתי את הבית בשמונה בבוקר. כמה זמן עבר? אחת-עשרה שעות. אולי חלמתי? אבל שריטות השיחים הצורבות על ידיי ורגליי היו אמיתיות לגמרי.
erezna077 – :
יער החושך הגדול הוא ספר מרתק, הדמויות שלו ספק מציאותיות ספק לקוחות מן האגדה. וכך גם התובנות המופקות ממנו. מזמן לא קראתי ספר כל כך מרתק, הן מבחינת העלילה שלו והן מבחינת בניית הדמויות וההבנות שהן מביעות בשיחות ביניהן.
ממליצה בחום לקרוא.
נעמה.